תענית ביום שישי

תענית בערב שבת ביום שישי – הקדמה

בשבת עצמה נפסק בשולחן ערוך (סימן רפח), שאסור לצום כלל.

בערב שבת ביום שישי, כבר למדנו (שולחן ערוך סימן רמט. ובאריכות בתשובה בתשובה זו) שאסור לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בימות החול. וסעודה שרגיל בה בימות החול, מותר לאכול מן הדין, אך גם סעודה כזאת מצווה להימנע משעה תשיעית והלאה.

כל זה הוא מדין עונג וכבוד שבת, להיכנס לשבת קודש כשהגוף משתוקק לאכול ולהתענג ממאכלי השבת לשובע.

השאלה הנשאלת היא, האם ראוי לצום בערב שבת ביום שישי, כדי להיכנס לשבת רעב ומתאווה לאכילה.

הנהגה זו ככל הנראה הייתה מקובלת בקרב תלמידי חכמים ואנשי מעשה, שהשתוקקו לקיים מצוות עונג שבת בהידור, וצמו לכבוד כך.

אמנם נראה בדברי הפוסקים, שאין צורך לעשות כך ולצום לכבוד שבת. בנוסף, כיון שהצום נמשך עד אחר צאת הכוכבים, נמצא שבכניסת השבת הרי הוא מעונה, ויש בכך פגם, שבחלק קטן של השבת האדם מעונה, ומקצת שבת ככל השבת.

משום כך יש הסוברים שגם מי שקיבל על עצמו לצום בערב שבת, מפסיק את הצום מעט לפני כניסת השבת, כדי לא לצום בשבת גם לא זמן קצר. ויש הסוברים שהדין אינו כן, ואם קיבל על עצמו לצום בפירוש, משלים את הצום עד אחר צאת הכוכבים.

תענית בערב שבת ביום שישי – דברי הגמרא

הגמרא במסכת עירובין מסתפקת (עירובין מ ב): ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן, בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי.

בר בי בר, כלומר בן ישיבה, שיושב בתענית בערב שבת ביום שישי. האם צריך להשלים את הצום עד צאת הכוכבים, או שצריך להפסיק את תעניתו מעט קודם השבת, כדי שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה[1].

הספק בגמרא הוא על תענית יחיד. אך הגמרא בהמשך לא מבדילה בין תענית יחיד לתענית ציבור.

הגמרא דנה באריכות בעניין זה. והדבר שנוי במחלוקת תנאים ואמוראים.

דעתו של רבי עקיבא שנויה במחלוקת תנאים. רבי יהודה סובר שרבי עקיבא סבר שלא משלימים תעניות ואוכלים מעט קודם השבת, כדי שלא להיכנס לשבת בעינוי. אך רבי יוסי חולק על רבי יהודה וסובר שרבי עקיבא סבר שמשלימים את הצום עד שבת עצמה.

עולא האמורא פסק הלכה כרבי יוסי, שמשלימים. וכן פסק רב זוטרא בשם רב הונא. וכן פסק רב יוסף בשם רב יהודה אמר רב.

רבן גמליאל סבר שאין משלימים תעניות בערב שבת. אך בגמרא מבואר שרק בדורו נהגו כדבריו מפאת כבודו, אך לאחר מותו נהגו להשלים כדעות החולקות.

נמצא הלכה למעשה מדברי הסוגיא במסכת עירובין (מא ב) שמתענים ומשלימים את התענית עד צאת הכוכבים: דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא, הלכה, מתענין ומשלימין. וכן פוסקת הגמרא במסכת תענית (יח ב).

תענית בערב שבת ביום שישי – דברי הירושלמי

כדברי הבבלי, כן מבואר בתלמוד ירושלמי בכמה מקומות.

ראה ירושלמי (מסכת תענית פרק ב הלכה יד): ר' זעירה בשם רב חונה, ואפילו יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת מתענה ומשלים. כהדא ר' ביבי הוה יתיב קומי ר' יסא בעא מילף מיני הדין עובדה, אמר ליה נימטי בייתא ציבחר (נלך לאכול ציבחר), א"ל רומשא הוא א"ל אית בתענה (עדיין לא הסתיים הצום), א"ל אית גבי תורמסין (יש לי קטניות לאכול), א"ל ומשלימין כר' יוסי (לא אוכל עד שאשלים את הצום כרבי יוסי).

עוד ראה בירושלמי (תענית פרק ב הלכה יב. מגילה פרק א הלכה ד): מיליהון דרבנן אמרי בטלה מגילת תענית רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא רבי אבון ציים כל ערובת שובא (רבי אבון צם כל ערב שבת) רבי זעירה צם תלת מאוון צומין ואית דאמרי תשע מאוון ולא חש למגילת תענית.

נמצא אם כן מדברי הבבלי והירושלמי, שמותר לצום בערב שבת ביום שישי, ומשלימים את התענית עד הלילה.

וראה להלן שהבאנו ברייתא במסכת מגילת תענית. וכן תוספתא ומדרש תנחומא, הסוברים שאין לצום בערב שבת ביום שישי.

תענית בערב שבת ביום שישי – דברי הברייתא במגילת תענית

עד כאן היו דברי הבבלי והירושלמי. להלן נביא ברייתות שונות שאינן סוברות כן.

ראה את דברי הברייתא (מגילת תענית פרק אחד עשר): רבי יוסי בן דוסא אומר משום רבי יוסי הגלילי, כל הנשבע להתענות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים, הרי זה שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת ערב יום טוב כיום טוב.

וכדברים הללו ראה בתוספתא (תענית פרק ב הלכה ז): אבא יוסי בן דוסאי אמר משם רבי יוסי הגלילי, נשבע שיתענה בערב שבת, הרי זה שבועת שקר.

ההסבר לכך הוא, שכיון שמבואר בגמרא (תענית יב א): כל תענית שלא שקעה עליו חמה, לא שמיה תענית. הרי שאם יקבל עליו תענית, ייאלץ לגומרה בשבת עצמה אחר השקיעה, וכיון שמקצת שבת כשבת, כשמקבל על עצמו תענית ביום שישי ולגומרה בשבת, הרי הוא כאילו נשבע לבטל מקצת שבת, וזה כנשבע לבטל את מצוות עונג שבת וכבוד שבת.

עוד ראה כדברים הללו במדרש תנחומא, בהערה[2].

בשולחן ערוך פסק כמסקנת הבבלי, אך יש הד לדברי הברייתות הללו בדברי הפוסקים המאוחרים יותר.

תענית בערב שבת ביום שישי – מתענים ומשלימים, רשות או חובה

האם ספק הגמרא במסכת עירובין (מ ב) לגבי תענית ביום שישי היה לומר שמי שקיבל על עצמו לצום ביום שישי, חייב לסיים את הצום. או שמא ספק הגמרא היה רק לומר שרשאי לסיים את הצום אל תוך השבת, אבל לא חייב לעשות זאת.

הראשונים חלקו בזה.

ראה מה שכתבו התוספות (עירובין מא ב) לפרש: והלכתא מתענה ומשלים – פירוש, אם ירצה להשלים, דבעיא הוא אם ירצה להשלים או לא.

היינו, ספק הגמרא לגבי אלה הצמים ביום שישי, הוא רק אם הם מותרים להשלים את הצום בשבת עצמה (אך ודאי הוא שהם לא חייבים לעשות כן), או שמא אסור להם לצום בשבת. והלכה היא שמותר להם להשלים את הצום אל תוך השבת, אם ירצו, ואין איסור בכך.

וכן כתב המרדכי (עירובין רמז תצד): פעם אחת אירע י' בטבת יום ו', וכשרצה ר"י לילך לבית הכנסת טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ותימה הא קאמר הכא מתענה ומשלים. וי"ל דאיבעיא להו מהו להשלים, ומסיק דמתענה ומשלים, כלומר יכול הוא להשלים אם ירצה, ומיהו טוב שלא להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ואם בא הצבור מבית הכנסת מבעוד יום, מותר לאכול מיד, דכיון דכבר התפללו אם כן כבר קבלו שבת עליהם.

וכן כתב בהגהות מיימוניות (הלכות תעניות פרק א הלכה ז אות ג): בפרק בכל מערבין הני בני בי רב דיתבי בתענית במעלי יומא דשבתא מהו לאשלומי וכו' הילכתא מתענה ומשלים, ואפילו בתענית יחיד, וכן משמע הלשון דקאמר הנהו בני בי רב וכו', וכן משמע בשאלתות דרבי אחאי, וכן משמע בירושלמי דתענית. והנה פירוש מתענה ומשלים אם רוצה ואין אסור בדבר, תוספות, וכן הר"מ. ולא כאשר כתב ראבי"ה וברוקח שצריך להשלים. ופירוש השלמה, היינו שמתענה אחר שקבל שבת ותפלת שבת היא מפלג המנחה ולמעלה ואפילו אם עוד היום גדול מקרי שפיר השלמה. וכן מצאתי בשר"ח שכתב ר"י ככל אשר כתבתי. אבל תענית חלום בערב שבת יש להתענות עד צאת הכוכבים כיון שהוא מפני הסכנה לבער ולבטל חלום רע אין להקל בו שמא לא יועיל לכך אם לא התענה עד צאת הכוכבים ותדע לך שאפילו ביום השבת מתענין לכתחלה, אבל כל שאר תעניות אפילו הרוצה להשלים אוכל לאלתר לאחר תפלת השבת והוי שפיר השלמה, ויש שאינם רוצים להשלים ורגילים לטעום התבשיל מן המנחה ולמעלה, ע"כ.

בדברי התוספות המרדכי וההגהות מבואר, שיחיד שצם ביום שישי, יכול להשלים התענית, אך אינו חייב לעשות זאת. נראה שדבריהם נאמרו גם כשקיבל על עצמו תענית, שהרי אם לא קיבל על עצמו תענית, ודאי שאינו חייב להשלימה, שהרי אין כאן תענית כלל, כמבואר בגמרא במסכת תענית (יב א).

דבר זה טעון ביאור, הלא אם קיבלו על עצמם תענית, חייבים להשלימה, שהרי מבואר בגמרא בתענית (יב א), כל תענית שלא שקעה עליה חמה אינה תענית. ואיך יתכן שקיבלו עליהם תענית ולמרות זאת לא ישלימו אותה. דבר פלא.

כפי שהביא ההגהות מיימוניות בתוך דבריו – הראבי"ה והרוקח חולקים על הראשונים הללו. ונביא דבריהם להלן:

ראה את דברי הרוקח (הלכות שבת סימן לו) שחולק על כך וסובר שאינו יכול לפסוק תעניתו קודם הלילה: תענית. אין להתענות לכתחלה בערבי שבתות דאמרינן בשלהי מגילת תענית, הנשבע להתענות בערב שבת, הרי זה שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת. ואם מתענה ישלים עד הלילה כדמסיק בערובין בשלהי בכל מערבין (דף מא) הלכה מתענה ומשלים. וכן פוסק בפרק סדר תעניות כיצד (טו ב. יח ב) ואמרינן בירושלמי (תענית פרק ב הלכה יד) רבי זעירא בשם רב הונא אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית ערב שבת מתענה ומשלים. וקיימא לן בפרק א דתענית (יב) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית.

וכן ראה את דברי הראבי"ה (חלק ג – הלכות תענית סימן תתנח): אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. פירוש לעלות לו למנין יום שלם, שזהו סתם תענית למקבל עליו תענית. והני מילי אם קיבל להתענות אי נמי עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז וצום גדליה, אבל עשרת ימי תשובה ותענית חלום, צערא בעלמא קיבל עליה, דהא פריך עליה תלמודא מדתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין, ומשני התם לצעורי נפשייהו בעלמא, והכי נמי משני אהך דרבי אלעזר [ברבי צדוק]. וכך שמעתי מעידים על זקיני רבי אליעזר ברבי נתן שלא היה מתענה בעשרת ימי תשובה עד שקיעת החמה, אלא אחרי יציאתו מבית הכנסת היה אוכל מיד.  ואף על גב דפסקינן לקמן בסוף פרק שני מתענה ומשלים גבי תשעה באב שחל להיות בערב שבת. ואמרינן בירושלמי דתענית רבי זעירא בשם רב הונא אפילו יחיד שגזר תענית על עצמו בערב שבת מתענה ומשלים, ומייתי עובדא עלה רב ביבי הוי יתיב קומי רבי ייסא בעי מיחלף מינה (א)הך עובדא אמר נימטי לביתיה ציבחר אמר ליה רמשא הוא אמר ליה משלימין כרבי יוסי, נראין הדברים שדוקא שגזר על עצמו תענית שקיבל בפירוש, וסתם תענית יום שלם, ומחמרינן עלה, כדאמרינן בשמעתין לקמן אמר רב כהנא יחיד שקיבל עליו תענית אסור בנעילת סנדל (ו)חיישינן שמא תענית ציבור קיבל עליו, דמחמירינן מספיקא, אבל בתעניות אחרות לא. ואין רגילות לקבלם בתפלה לעשרת ימי תשובה וכן תענית חלום. ואפילו הכי מתפלל ענינו, כדפרישית לעיל.

דברי הרוקח הם פשטות דברי הגמרא והירושלמי, שמי שקיבל על עצמו לצום ביום שישי, צם ומשלים עד הלילה.

נמצא אם כן בראשונים דעות חלוקות. בדברי התוספות, המרדכי וההגהות מיימוניות נראה שאין חובה להשלים את הצום, רק מותר לעשות זאת. לעומת זאת בדברי הרוקח מבואר שחובה להשלים עד צאת הכוכבים.

נוסיף להביא את דברי הרא"ש (תענית פרק ב סימן כה): דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא, הלכה מתענה ומשלים, ואפילו בתענית יחיד. והכי איתא בירושלמי (הלכה טו) אמר רב הונא אפילו יחיד גזר על עצמו תענית מתענה ומשלים, פירוש אם ירצה, ולא חשיב כמתענה בשבת, וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קבל עליו תענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית, צריך להתענות עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור.

ברא"ש מבואר דבר מעניין, יחיד אינו חייב להשלים את הצום ביום שישי. אלא שכיון שמותר להשלים, אם כן כשקיבל על עצמו את הצום, הרי כאילו אמר במפורש שהוא רוצה לצום עד הלילה, ולכן  בפועל יהיה חייב לצום עד הלילה.

נמצא אם כן, שאין חובה לצום. אך אם קיבל על עצמו, חייב לצום.

תענית בערב שבת ביום שישי – עד כניסת השבת או עד הלילה

גישה נוספת וחדשה נמצאת בדברי המהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור. המהר"ם מרוטנבורג לא השלים את הצום ואכל מיד בסיום תפילת ערבית, אפילו אם היה הדבר קודם שקיעת החמה.

מסביר הטור, שלדעת המהר"ם כוונת המילים 'מתענה ומשלים' היא רק עד אחר התפילה בלבד, ולא עד סוף היום. כלומר שגם לצום שמסתיים לפני השקיעה יש את מעלת ההשלמה.

הבית יוסף מביא בשם ראשונים נוספים שנביאם להלן, שמתענה ומשלים היינו עד אחר התפילה, ולא עד סוף השקיעה או עד צאת הכוכבים.

ראשונה ראה את התשב"ץ קטן (סימן א) תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג מה שהביא בשם רבו: מהר"ם ז"ל רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה ואינו ממתין ממש עד הלילה, וגם אינו אוכל מיד כשבאים מבית הכנסת בעוד היום גדול כמו שרגילין לעשות בנישואין כשהולכין לבית הכנסת בעוד היום גדול. אלא אוכל עם שקיעת החמה. ואפילו כשהוא מתענה אוכל עם שקיעת החמה. כי אפילו זה קרוי השלמה מה שאומר בפרק בכל מערבין (דף מא) מתענה ומשלים. כי כן הפירוש משלים עד לאחר בית הכנסת ובלבד שלא יאכל בעוד היום גדול. אבל כשהוא מתענה תענית חלום בערב שבת מתענה עד צאת הכוכבים דכיון שהוא חמור כל כך עד שיתענה תענית חלום אפילו בשבת לכתחלה. כל שכן אם התחיל להתענות בערב שבת שצריך להמתין עד צאת הכוכבים. כי מי סליק לעילא. [מיהו נראה אם הוא בין השמשות והתפלל כבר ערבית דלא הוי עדיף תענית חלום מתעניות הכתובים. ואף על גב דאמרינן מתענה ומשלים ר"ל משלים אם ירצה אבל לא ישלים אם לא ירצה כדעבד ר"י (מרדכי ספ"ג דעירובין) עובדא בעשרה בטבת שחל להיות בע"ש וטעם תבשיל. בפירוש רבינו אלחנן דאפילו תענית רשות מתענה עד צאת הכוכבים. והא דאמרינן (תענית יב) כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית דמשמע הא שקע שרי אפילו קודם צאת הכוכבים. לאו מילתא היא. דשקעה דהתם היינו גמר שקיעה דהוא צאת הכוכבים דתרי גווני שקיעות נינהו כדפי' בתוס'. ואף על גב דבתשעה באב איכא למאן דאמר בין השמשות שלו בכניסתו שרי שאני עיולי מאפוקי יומא. לענין ט' באב פסקינן בפ' מקום שנהגו (דף נד) דט' באב בין השמשות שלו אסור. משמע בין בכניסה בין ביציאה לפיכך צריך להזהר אדם שלא יאכל בערב תשעה באב משעה ששקעה החמה. ע"כ]. ואומר שאפילו בחול מי שמתענה שאינו צריך להתענות עד צאת הכוכבים, לבד מאותם תעניות שבתורה ובתענית חלום. וראיה כתובה בספר צפנת פענח, אנשי משמר ואנשי מעמד היו מתענים ולא משלימין (תענית דף יב) לפי דלצעורי נפשייהו קא מכווני והא אצטערו, אף כאן לצעורי נפשיה קא מכוון והא אצטער.

וכן ראה את דברי המרדכי (עירובין רמז תצד): הלכתא מתענה ומשלים. כתב רבינו מאיר דהשלמת תענית בערב שבת סגי עד לאחר תפלת ערבית שהיא מפלג מנחה ואילך. הגה"ה והיינו דאמרינן בפרק בכל מערבין מתענה ומשלים ושלום העני מאיר.

וכן כתב הגהות מיימוניות (הלכות תעניות פרק א הלכה ז אות ג): ופירוש השלמה היינו שמתענה אחר שקבל שבת ותפלת שבת היא מפלג המנחה ולמעלה, ואפילו אם עוד היום גדול מקרי שפיר השלמה. וכן מצאתי בשר"ח שכתב ר"י ככל אשר כתבתי… אבל כל שאר תעניות אפילו הרוצה להשלים אוכל לאלתר לאחר תפלת השבת והוי שפיר השלמה, ויש שאינם רוצים להשלים ורגילים לטעום התבשיל מן המנחה ולמעלה. ע"כ.

צריך להבין היטב, מה פשר הדברים הללו. הלא השלמה בפשטות פירושה, להשלים עד הלילה, שהרי כל תענית שלא שקעה עליה חמה אינה תענית. ואיך יתכן שתענית שלימה תקרא כשאוכל כשעדיין אור בחוץ.

נראים הדברים על פי הגמרא במסכת תענית (יב א): ואמר רב חסדא, כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. מיתיבי, אנשי משמר מתענין ולא משלימין. התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא. תא שמע, דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק, אני מבני בניו של סנאב בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו הוא. התם נמי לצעורי נפשיה בעלמא הוא.

בדברי הגמרא מבואר, שישנם מקומות שקיבלו עליהם לצום. אך הקבלה לא היתה לצום לשם צום ככל דיניו, אלא לצער את הנפש ולענותה.

וזו כוונת דברי הראשונים, שכשאר אדם מקבל על עצמו לצום ביום שישי, ודאי כוונתו לצער את עצמו, ולא לצום צום ככל דיניו. ולכן מותר לאכול מעט קודם הלילה.

תענית בערב שבת ביום שישי – דברי הפוסקים

בשולחן ערוך (שבת רמט ג) פסק: דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת.

ובסעיף לאחר מכן – כתב השולחן ערוך (סעיף ד): אם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלים הצבור תפלתן. (הגה: ויש אומרים דלא ישלים, אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת, יאכל. לכן בתענית יחיד לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית. ובתענית צבור ישלים, והכי נהוג). ואם הוא תענית חלום, צריך להתענות עד צאת הכוכבים.

כלומר, השולחן ערוך לא שת ליבו לדברי הברייתא במסכת מגילת תענית, והוא פוסק בפשטות כדברי הגמרא, שדרך אנשי מעשה להתענות לכתחילה בכל ערב שבת. כלומר, שמותר לקבל על עצמו לצאת בערב שבת ביום שישי, ואין כל ביטול מצווה בכך.

בסעיף שלאחר מכן פוסק השולחן ערוך, שאם קבל על עצמו לצום, משלים את הצום עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש במפורש לא כן.

בדברי השולחן ערוך משמע שאם קיבל על עצמו צום, חייב להשלימו, לא רק אם רוצה. וזאת כדברי הרוקח שהבאנו לעיל.

הרמ"א לעומת זאת חולק ופוסק כדברי המהר"ם מרוטנבורג, וכדברי המרדכי והגהות מימוניות שכתבו כמותו – שלא ישלים תעניתו אלא רק עד אחר התפילה. וזאת ככל הנראה משום שהוא סובר שאין זה צום אלא לצעורי בעלמא הוא דקביל עליה, נגד פשטות הגמרא 'מתענה ומשלים'. ומכל מקום כדאי לפרש כן בשעת קבלת התענית.

הרמ"א מוסיף בשם המהרי"ל[3], ששונה מכך תענית שקבעו לציבור שבה ישלים תעניתו, שהיא אינה לצעורי בעלמא.

אלו דברי השולחן ערוך.

אך המשנה ברורה (ס"ק יח) מחמיר על דברי השולחן ערוך וסובר שלא כדאי לקבל על עצמו צום בערב שבת קודש: להתענות – כדי שיהיו תאבים לאכול בלילה. ועיין בב"ח ומ"א וש"א שהסכימו דאין להתענות בערב שבת כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא שהוא איסטניס כל כך שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה לתאבון אז מנהג טוב הוא אם אין מזיק לו התענית.

סובר המשנה ברורה למעשה, שאין כדאי להתענות ביום שישי, למעט איסטניס הזקוק לכך.

פוסקים נוספים מחמירים על דברי השולחן ערוך, וסוברים שאין כדאי לקבל על עצמו צום ביום שישי.

ראה את דברי הב"ח (סימן רמט): ד. ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות בערב שבת כל היום וכו'. מיהו ברוקח (סימן לו) כתב, דאין להתענות לכתחלה בערב שבת, דאמרינן בשילהי מגילת תענית (פרק יא) הנשבע להתענות בערב שבת הרי זה שבועת שוא שמקצת ערב שבת כשבת עכ"ל. ועיין לקמן בסימן תרפ"ו ס"ד ובמה שכתבתי לשם[4].

ראה את דברי המגן אברהם (רמט ז): (ז) להתענות בכל ערב שבת. והב"ח כתב בשם הפוסקים והירושלמי, דאסור להתענות בערב שבת, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. וכ"כ סימן תרפו. וכן הוא במשנה פרק ד' דתענית. וכן כתב מט"מ בשם תנחומא פרשת בראשית. ומגילת תענית. וכן כתב בהגמ"נ הלכות פורים. ובהגהות סמ"ק, ובשאלתות פרשת ויקהל. וצ"ל דהא דרבי אבין ציים כל ערב שבת היינו משום שהיה איסטניס, ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון, כמ"ש סי' ת"ע וכן עיקר[5].

ראה את דברי ספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים פורים): (נא) וגם כי אסור להתענות בערב שבת, גם אנשי מעמד לא התענו בערב שבת כי מקצת ערב שבת כשבת. וכן איתא בתשב"ץ (סימן קו) משם מגילת תענית בסופו, וגם לערב יהא חלש ויתבטל מעונג שבת, וכן בשם מהרי"ל הל' פורים (עמוד קטו). ומטעם זה אין מפליגין בספינה וכו'. ולי הכותב קשה מהא דאמר הני בר בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא וכו' (עירובין מ ב). וכן בתנחומא פרשת בראשית (סימן ג) מדייק דאין מתענין בערב שבת עינוי רשות לא יחיד ולא צבור.

רואים אנו מדברי הפוסקים הללו, שהיטו לבבם לפסוק כדברי הברייתא במסכת מגילת תענית האוסרת לצום בערב שבת ביום שישי. וכתבו לפרש דברי הבבלי והירושלמי שמתירים לצום, שמדובר באדם שהוא איסטניס, היודע שאם לא יצום לא יוכל לאכול סעודת שבת, ולו מותר ועליו מוטל לצום ביום שישי בערב שבת, אך לכל אדם, אין כדאי שייעשה כן, כדי שלא ייכנס לשבת מעונה.

יש לציין שלדעת הרמ"א שפסק כהראשונים שהשלמה היינו לאכול קודם השבת, סביר להניח שאין חסרון בלצום ביום שישי, משום שהוא אינו נכנס לשבת כשהוא מעונה. אם כי בדברי הפוסקים נראה שלא ניחא להם שיכנס לשבת כשהוא חלש אחר שהתענה במהלך הוים, גם אם אכל קודם השבת. ויש לעיין בזה.

תענית בערב שבת ביום שישי – סיכום הדברים

נמצא אם כן, שהדברים שנויים במחלוקת. ראשית האם מותר וראוי לצום ביום שישי. וכן, אם קיבל על עצמו לצום ביום שישי, אם מחוייב להשלים, ואם מחוייב להשלים עד הלילה או רק עד אחר תפילת ערבית גם אם היום עדיין גדול.

לסיום ראה את משנתו של בעל הערוך השולחן (רמט ו) מה שכתב בעניין זה: עיקר הידור המצווה וכבוד השבת הוא שיאכל סעודת שבת לתיאבון שיהיה כמעט רעב. ומצינו בירושלמי (פרק ב דתענית הלכה יב) ר' אבון ציים כל ערובא שבתא, שהיה אסטניס ולא אכל רק פעם אחת ביום, ואם היה טועם בערב שבת לא היה אוכל בלילה לתיאבון, לפיכך התענה. וראוי לכל ירא אלקים שבימות החורף שהימים קצרים לא יאכל שום סעודה בערב שבת רק טעימות בעלמא, וגם בימי הקיץ יאכל סעודה קטנה בבוקר, ולהראב"ד אסור לקבוע סעודה אחר חצות [לגירסת המ"מ שם]. כללו של דבר החכם עיניו בראש וכבוד שבת גדול מאד מאד.

ראה בהערה שהבאנו את דבריו המופלאים של המאירי שכתב תשובה ארוכה ומכוננת בעניין זה[6].

[1] ראה תורת חיים (מסכת עירובין דף מ עמוד ב): איבעי לן בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא. אורחא דמלתא נקט דדרך ת"ח ואנשי מעשה להתענות בכל ע"ש כדי שיאכלו בשבת לתיאבון כמ"ש בטור סי' רמ"ט ולהכי כתבו התוספות בסמוך דמשמע דאיירי בתענית הרשות.

כמו כן ראה את לשון הטור (או"ח סימן רמט): ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום כדאיתא בעירובין בפ' בכל מערבין (מ ב) הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי אלמא שדרך ת"ח להתענות בע"ש.

וכן כתב המאירי, שהובא להלן בהערה בסוף התשובה.

[2] מדרש תנחומא (ורשא. פרשת בראשית סימן ב – ג): [ב] אבל חזא חלמא ובעי למיתב בתענית משום בטולי חלמא שפיר דמי, דאמר רבא בר מחסיא אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמר רב יוסף ובו ביום, ואמר רב חסדא ואפילו בשבת, אי נמי ברם צריך למילף האי דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי כיון דקא עייל לשבת כשהוא מעונה אסור, או דלמא כיון דאשלומי תענית שבת הוא דקא עביד ובשבת גופא לא מעני שפיר דמי, תא שמע דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן איבעיא לן הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי מי אסור ליכנס בשבת כשהוא מעונה או לא, לא הוה בידן כי אתאן בבי רב יהודה בעינן מיניה ולא הוה בידיה, אמר רבא נחזי אנן תשעה באב שחל להיות בערב שבת מביאין לו ביצה מגולגלת בלא מלח ואכלה כדי שיכנס לשבת כשהוא בתאוה דברי רבי יהודא שאמר בשם רבי עקיבא א"ר יהודה מעשה היה והיינו יושבין לפני ר' עקיבא בט' באב שחל להיות ערב שבת והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא מפני שתאב לה אלא להראות בה הלכה לתלמידיו רבי יוסי אומר מתענה ומשלים ואמר עולא הלכה מתענה ומשלים.

(ג) ותשובת שאלה זו ממתיבתא שאלו הא דתנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר, וא"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה הואיל ומסתמא בקיאין הן אין קורין אותה אלא בזמנה והלכה כת"ק או הלכה כרבי יהודה, השיבו בין לרבי יהודה בין לת"ק מגילה אינה נקראת אלא בזמנה הכי קאמר ת"ק כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין אותה בחמשה עשר כפרים ועירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה, והא דתנן מגלה נקראת בי"א בי"ב בי"ג וכו' ליושב בתענית שכבר פי' בסוף המשנה אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה, ומאי יום הכניסה יום הקהל', דאמר מר שלשה עשר יום קהלה לכל היא דכתיב ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלשה עשר יום בו וגו' נקהלו היהודים בעריהם וגו' נקהלו וגזרו תענית בשלשה עשר באדר אבל ארבעה עשר יום טוב הוא דכתיב ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה, ובשושן הבירה לא נחו אלא בחמשה עשר לפיכך שושן וכל המוקפין קורין בט"ו ועושין יום טוב זה ששנינו מגילה נקראת וכו', ליושב בתענית שאסור לישב בתענית בשבת שאם חל י"ד להיות באחד בשבת אסור להתענות בשבת ובערב שבת נמי אסור מפני טורח שבת אלא מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר באדר ואם חל ארבעה עשר בשבת אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא, ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן, אלא מקדימין ומתענין בחמישי בשבת שהוא י"ב, ואם חל י"ד בע"ש מתענין בחמישי שהוא שלשה עשר וכן פי' במשנה כיצד חל להיות בשני כפרים ועירות גדולות קורין בו ביום ומוקפין חומה למחר, חל להיות בשבת או באחד בשבת כפרים מקדימים ליום הכניסה וכו', אבל ט' באב שחל להיות בשבת מאחרין לאחר שבת מפני שהוא פורעניות לכך מאחרין ולא מקדימין. ומהני שמעתתא ילפינן דלא יתבינן בתענית בערב שבת בעינוי הרשות לא צבור ולא יחיד כלל וכן הלכתא.

[3] שו"ת מהרי"ל (סימן קנז): ותענית יחיד בע"ש מנהג דילי עד אחר תפלת ערבית כדברי מהר"ם אבל תענית צבור לעצמי אני מחמיר שלהשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי ולעלמא אני אומר דעביד כמר עביד והכל לשם שמים ועמך כולם צדיקים. ואמר מהרי"ל דתענית יחיד מתקרי דגזיר יחיד על עצמו להתענות. אבל תענית חלום כתב מהר"ם בתשובה להשלימה בע"ש.

[4] ב"ח (אורח חיים סימן תרפו): ד. וכשחל פורים ביום ראשון וכו'. משמע דוקא הכא אין להתענות בערב שבת מפני שמרבים בסליחות הא לאו הכי שרי וכ"כ לעיל סימן רמ"ט סעיף ג' אבל לפי מה שכתב הרב המגיד (פ"ב) [פרק ה'] מהלכות תענית (ה"ה) משמע דטעמו הכא כיון דתענית זה נדחה מזמנו אין קובעין לו בערב שבת מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה גם שלא יצום בהכנסת שבת דמקצת ערב שבת כשבת והא דקיימא לן בסוף בכל מערבין (עירובין מא ב) הלכה מתענה ומשלים היינו כשבא זמנו הקבוע לו בערב שבת ולפי זה מי שרגיל להתענות בערב ראש חדש אם חל ראש חדש ביום ראשון אין להתענות ביום ששי אלא ביום חמישי דכיון דנדחה מיום השבת שהוא זמנו אין קובעין לו בערב שבת וכ"כ מהרי"ו (עי' מנהגים לר"א טירנא מנהג פורים בהגהות אות נ) והכי נמי כתב המרדכי בתענית (סי' תרלא) מי שנשבע להתענות בערב שבת הרי זה כשבועת שוא דמקצת שבת כשבת וכן כתוב ברוקח סימן ל"ו (עמ' לח) והא דאמרינן בעירובין (מ ב) הני בר בי רב דיתבי בתעניתא במעלי דשבתא איכא למימר דאין הכי נמי דלאו שפיר עבדי אלא כיון שנהגו כך קמיבעיא להו מהו לאשלומי ועיין לעיל בסימן רמ"ט במה שכתבתי לשם (ס"ד) בסייעתא דשמיא:

[5] מחצית השקל (רמט ז): (ז) להתענות כו'. וכן הוא במשנה פרק ד' דתענית. שאנשי מעמד היו מתענים ד' ימים בשבוע, מיום ב' עד יום ה', ולא היו מתענים ערב שבת מפני כבוד השבת. והטעם כתב הר"ע ברטנורה [שם] סוף פרק ב' מפני כבוד השבת, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.

[6] ראה ספר מגן אבות למאירי (ענין כג): הוא שהם נוהגים כל זמן שאירע פורים באחד בשבת שמקדימין את התענית ליום חמישי שלפניו. ואנו נוהגים להקדימו לששי לבד אעפ"י שהוא ערב שבת. וכשראו אותם התלמידים כך צוחו עלינו למה שאנו עושים שלא כהלכה וממה שראו בסוף מגלת תענית (פי"א) כל שנשבע להתענות בערב שבת ובעריו"ט הרי זו שבועת שוא שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת עיו"ט הוא יום טוב, ואף על פי שהם מודים שאם יארע אחד מארבעת הצומות בערב שבת בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה, או עשרה בטבת בזמן הזה כגון שנה שסימנה זח"א או הש"א בפשוטה או הש"ג או זח"ג במעוברת, שמתענין בו ואין ערב שבת מפקיע. אף הם משיבים שעשרה בטבת שהוא מן הצומות הקבועים, וכן הדין שהוא תענית קבוע מדברי הנביאים ונעשה על דבר של פרענות ואקדומי פורענותא לא מקדימין (מגילה ה' א) אבל תענית אסתר שאינו חובה גמורה כל כך ושאין בו דין אקדומי פורענותא דאדרבא תענית של שמחה הוא, ראוי להקדימו לחמישי כדי שלא להתענות בערב שבת, ונמצא שאתם עושים שלא כהלכה.

נמתי להם בכמה מקומות אני רואה בכם שאתם יוצאים ומלקטים שמועות חיצונות ורחוקות ונגד ברייתא ומניחים את הקרובות ואת הסדורות בתלמוד ערוך שלנו. והרי הדברים פשוטים בתלמוד שלנו (עירובין מ ב) שלא הוזקקו לשאול אם מתענין בערב שבת אם לאו שזה פשוט היה להם שמותר אף בתענית של רשות ר"ל שאינו מתעניות הקבועים אלא ששאלו במי שמתענה בו אם רשאי להשלימו עד חשיכה כשאר הימים או אם צריך לאכילת קימעא בשעה התכופה לכניסת שבת כדי שלא ליכנס כשהוא מעונה לשבת, ושאלת השלמה זו אף בתעניות הקבועים שאתם מודים בהם היא מתפשטת, שהרי אף על פי שהשאלה היתה בתענית של רשות כדקאמר' (שם) הני בני בר בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, הרי התשובה מוכחת שאף בתענית הקבוע הוא מסופק בכך שהרי היו מביאין ראיה שלא להשלימו מר' עקיבא (שם מ"א א) שבתשעה באב שחל להיות בערב שבת התענה בו, ולערב ר"ל ברגע התכוף לכניסת שבת הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות בה הלכה לתלמידים, כלומר שירגישו בו שמאחר שגמעה בלא מלח לא יוציאו דין שלאכילה עשה כן, אלא להלכה שלא יכנס לשבת כשהוא מתענה לגמרי, והעלו בו לדעת ר' יוסי שהוא מתענה ומשלים, ונפסקה שם בהדיא הלכה כר' יוסי. אלמא שאף בתענית הקבוע כגון תשעה באב לזמן שלהם שהיו מקדשין ע"פ הראיה והיה אפשר לט"ב לחול בע"ש, והוא הדין לעשרה בטבת בזמן הזה היה ר' עקיבא סובר שאינו משלים, ושאף בתענית שאינו קבוע כגון הני דבני בי רב היה ר' יוסי סובר שמשלים, דלענין השלמה קבוע ושאינו קבוע חדא מחתא נינהו, שאלו היה חלוק ביניהם בענין זה לא היתה התשובה לשאלה מיהא לדעת ר' יוסי, שהרי היה לו להשיב עד כאן לא [אמר] ר' יוסי דמשלים אלא בתענית של ארבעת הצומות הקבועים כזה של ט"ב. אבל תענית של רשות כהא דבני בי רב לא, אלא דודאי חדא מחתא נינהו, ובכלהו לר' יוסי שהלכה כמותו ובכלהו מתענה ומשלים ולשון מתענה לכתחלה משמע. אלמא שאף בתענית שאינו קבוע כלל מתענה לכתחלה ומשלים כל זמן שיש בתענית איזה סרך מצוה אף על פי שאינו חובה כגון הני דבני בי רב, שפירושו התלמידים שהיה דרכם שהיו מזרזים עצמם ומקבלים תענית עליהם בע"ש שהוא יום האחרון שבשבוע, כדי לחזור בינם לבין עצמם תלמודם שלמדו בשבוע זו בפני רבותיהם. ואף על פי שאין תענית זה חובה ולא מצוה גמורה, הואיל ויש בה סרך מצוה לקיים תלמודם בידם מתענה בו לכתחלה ומשלים, ואף תענית אסתר ממין זה הוא שאע"פ שאינו מארבעת הצומות הקבועים, מ"מ יש בו סרך תפלה ופרסום הנס מביא ליתן בו הודאה ושבח לבורא ית' על הנסים ועל הגבורות, וכן יש בו סרך קבלת אבות יסוד אנשי כנסת הגדולה, ומדכתיב וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם. ואף למי שמפרש בני בי רב בתענית שהיחידים התלמידים מתענין על הגשמים שלא מתקנת ציבור אלא מאליהן, והוא שאחר שעברו שבע תעניות אחרונות ולא נענו אין גוזרין עוד תענית על הצבור אלא שעומדים כנזופים למקום והיחידים מתענין עד שיצא ניסן, ופירשו בתעניות של יחידים אלו, שלא היה להם יום קבוע, אלא שבוחרים איזה יום לעצמם זה בכה וזה בכה. אף זה אינו חובה ולא מצוה גמורה אלא שיש בו סרך מצוה של תפלה בהכנעת הלב. ומ"מ הפרוש אינו נכון שלא היו היחידים מתענים על הגשמים אלא בשני ובחמישי. ועיקר הפרוש בבני בי רב הוא כמו שפירשנו, ונמצא שכל תעניות שיש בו סרך מצוה או איזה צד של שבח והודאה או תפלה מותר לכתחלה להתענות בערב שבת ולהשלים.

ואם כן, זו שבמגילת תענית אנו מפרשים אותה במתענה שלא לשום כונה טובה אלא מצד עסקו או איזה סבה של רשות שלא לשום כונה טובה בעולם. ולא עוד אלא שיש מי שכתב שאינה הלכה כלל, ואף של רשות גמור מתענה בו ומשלים, ומפרשים זו על בני בי רב שלא לכונת חזרת תלמודם הוא אלא שבמקרה הם נמשכים אחר שמועותיהם וכן הדין לדעתם בכל רשות שבעולם, ומביאין ראיה ממה שאמרו בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב) ר' אבון ציים כל ערובת ראש השנה ור' זעירא ציים כל ערובת שבתא, ובמקום אחר אמרו (שם) בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים. ומתענין לכתחלה משמע. ובמקום אחר אמרו ר' אחא מפקד לסופריו מאן אתא שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחול המועד ור"ח וחנוכה ופורים. ואף בשאלתות של רב אחא כשהוזכרה שמועה זו של עירובין (מ' ב) לא נאמר שם בני בי רב, אלא בלשון זה הוזכרה: אלא מאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, ולשון זה מוכח שכל התעניות בכלל. ומ"מ אני מפרש את כולם באיזה סרך של מצוה או שבח והודאה בזכירת מה שנעשה שנמצא תענית אסתר בכללם.

ואף בסופרים (פכ"א ה"ג) מצינו שהבכורות מתענין בערבי פסחים ר"ל להודאה ושבח לשם מכת בכורות שהיה גמר הגאולה, וכן אמרו (שם) שהצנועין מתענין בו ג"כ אף על פי שאינם בכורות, כדי ליכנס לפסח בתאבון.

ואיני מביא ראיה ממה שאמרו בפסח שני (פסחים ס"ח ב) מר בריה דרבינא יתיב כלה שתא בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי, דההיא אף בשבת היא מבעיא והוא חלק אחד מן התעניות כמו שביארנו במס' פסח שני, ואם ביארנו שאין הלכה כמותו שהרי אף לר' אליעזר בשבת מיהא אסור שלא אמרה אלא בימים טובים מטעמא דכלה לה' או כלה לכם. וכן כתבנו שנראו קצת מפרשים מר בריה דרבינא קבלת תעניות היתה ובכלל, אלא שהיה מוציא מהם עצרת ופורים ועיו"כ וכל ששבת בכלל אינו מפסיק וישראל מקור ראיות [למה] שכתבנו ברורות כשמש בלא שום פקפוק.

וחזרנו לשטתינו שכל תעניות כיוצא באלו מתענין ומשלימין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלא שום פקפוק. וזו של מגילת תענית (פי"א) אם הלכה פירושה בשאין שם שום כונה, או שמא אינה הלכה, שהרי הדבר ידוע שלענין שבועת שוא אינה הלכה שהנשבע להתענות ערב שבת אינה שבועת שוא, אדרבה חלה וחלה, וצריך לקיימה ועובר בבטולה כמו שבררנו במקומו.

זו היא שטתינו שעליה סמכנו אנו ואבותינו ורבותינו הקדומים שלא להצריך בו הקדמה לחמישי. ואף הרב הגדול הראב"ד כך הוא דעתו אלא שהוסיף בפירושו שאע"פ שמתענה ומשלים דוקא שלא לאכול בעוד שהחמה בעולם, ואף על פי שהיא בשקיעתה אחר שדמדומי חמה עדין נוצצים, אבל מששקעה החמה לגמרי שאינו אלא תוספות אינו נמנע מלאכול מתורת תענית, שאין תוספות לתענית במקום שתוספות שבת לוקה, וכתב בלשון זה: ולזו נהגו בתענית אסתר שחל להיות בערב שבת שאוכלין תיכף ליציאתם מבית הכנסת ואין ממתינין עד חשיכה.

והדברים נעים ונעימים ברורים ותמימים, ומנהג אבותינו תורה היא מורשה לנו ולבנינו עד עולם בעזרת שדי ובישועתו, אמן.