כשהתירו אמירה לנכרי לעשות מלאכה האסורה מן התורה. או כשהתירו אמירה לנכרי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן, כגון לצורך קטן, או חולה קצת, או צורך הרבה - התירו אמירה ממש, ולא רק לרמוז לו.
ובמקרים אלו אין צורך לתת לנכרי דבר מה, עבור המלאכה שעושה [אלא אם כן יודעים שעושה זאת על דעת לקבל טובת הנאה, שבזה צריך לתת לו, שהרי אסור להטעות גוי ולא לגנוב דעתו. ראה שולחן ערוך (חו"מ סימן שמח סעיף ב) ובנושאי כלי השולחן ערוך שם].
במקרים שלא הותרה בהם אמירה מפורשת לנכרי, אלא רק רמיזה, כגון במקרה שהנכרי עושה מלאכה שלא נהנה הישראל בגופו מהמלאכה, שרק מוסיף תוספת אורה, או שרק מתקן מעט את האור הקיים. ויש שהתירו גם כשיש אור בחדר שמפריע לישון לומר לגוי דרך סיפור שרוצים לישון בחדר והאור מפריע לישון והוא יבין ויכבה. או כשהאור של הבוילר או התנור דולק וחושש מכך, יכול לגרום שנכרי יכבה דרך סיפור - בכל זה התירו לומר לנכרי בדרך רמז, שאומר לנכרי בדרך סיפור "איני יכול לקרוא לאור הנר שאין אורו יפה", ומבין הנכרי שיש לתקן את הנר.
ובמקרים אלו שאין היתר אמירה, אלא רק היתר לרמוז לנכרי דרך סיפור, יש צורך לתת לנכרי דבר מה עבור מלאכתו, ובזה נחשב שהגוי עושה את המלאכה לעצמו עבור השכר שנותנים לו. ואם לא נותנים לו דבר מה עבור מלאכתו, צריכים למחות בו שלא יעשה מלאכה עבור ישראל.