איסור אמירה לנכרי – מקורו וטעמו
אסור לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה דאורייתא או דרבנן, דאמירה לנכרי שבות [ראה שבת קנ א. עירובין סח ב. בבא מציעא צ א].
ובמכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא פרשה ט) סמכוהו מקרא: כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (שמות לה ב) הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך[1].
ובדברי רש"י (שבת קנג א) נראה, שהיינו משום שנראה כשלוחו של ישראל.
וטעם איסור זה כתב הרמב"ם (שבת פרק ו הלכה א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
ובדברי רש"י (עבודה זרה טו א) מבואר, שעובר בזה משום "ממצוא חפצך ודבר דבר".
איסור הנאה ממלאכת נכרי
לא רק שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה, אלא אף אם עשה הנכרי מלאכה עבור ישראל בשבת, אסור ליהנות ממנה עד מוצאי שבת כשיעבור שהות בכדי שיעשה את אותה מלאכה במוצאי שבת. כמבואר בגמרא (שבת קכב א), ובשולחן ערוך (סימן שכה סעיף ו).
מחאה בנכרי שעושה מלאכה בשבת
גם בלא אמירה, אם ישראל רואה את הנכרי עושה מלאכה בביתו, צריך למחות בעדו, שלא יעשה מלאכה בביתו. כן מבואר בדברי הירושלמי המובאים בדברי הגהות מרדכי (שבת סימן תנב): על המדורה שהשפחות עושות בבית אדוניהם בשבת לא התירו חכמים בשבת אלא כשהוצת האש ברובו מע"ש ולענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה עביד אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים ואם ראה ישראל ושתק אדעתיה דישראל קא עביד כיון שהעצים של ישראל כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפילו בקיבולת ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואפילו בבית הנכרי אסור בחנם מדגרסינן בירושלמי פרק קמא דשבת (הלכה ט) נתן כלי לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בה בשכר בשבת אסור, אמר ר' יוחנן לימא ליה דלא יעבוד, א"ר יהודה הדא אמרת בטובת הנאה אבל בשכר בעבידתיה עסיק, פירוש לא יוכל למחות אלמא בחנם צריך למחות אפילו אם הנכרי עושה עבודתו מה לי שאר מלאכתו מה לי מבער עצים וכל הני דכל כתבי דאמר בשביל נכרי מותר היינו שהנכרי עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפילו בבית נכרי אסור וכ"ש בבית ישראל הכל בשבילו ואפילו משכיר מרחץ לנכרי אמרינן בפ"ק דע"ז (דף כ א) לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי בשבת שנקרא על שמו ונכרי יעשה בה מלאכה בשבתות וימים טובים ואף על פי שעושה לצורך עצמו ומעצים שלו ואין לך נקראת על שמו יותר מביתו של ישראל שדר בו ועוד משמע בירושלמי שאין מטריחין לנכרי לומר צא מביתך ועשה צרכיך מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו ויש ללמוד שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכות בבית ישראל עד כאן לשון רבינו שמחה זצ"ל.
והביאו ההגהות מיימוני (שבת פרק ו הלכה ג אות ו). והמגן אברהם (סימן רעו ס"ק ד). וביאור הגר"א (סימן רעו סעיף א). ומשנה ברורה (סימן רעו ס"ק יא).
איסור אמירה לנכרי ברמז
וכתב הרמ"א (סימן שז סעיף כב), שכל מקום שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה, אסור לומר לו גם בדרך רמז. וכתב החיי אדם (כלל סב ב), שאפילו בידיו אסור לרמוז לו.
מקומות שהתירו אמירה לנכרי
אמנם ישנם מקומות בהם התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן, וישנם מקומות שהתירו אף מלאכה דאורייתא. ויש מקומות מעטים בהם התירו לעשות מלאכה רק דרך רמז.
וראה שולחן ערוך (או"ח סימן שכח סעיף יז) שכתב, שלצורך חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו התירו אמירה לנכרי. ומבואר בדברי השולחן ערוך שם, שצורכי קטן כדין חולה ומותר אמירה לנכרי לצורך קטן. עוד כתב השולחן ערוך (סימן שז סעיף ה) שבמקום מצוה או צורך הרבה או מקצת חולי התירו אמירה באיסור דרבנן.
ובכל אלו מותרת אמירה ממש ואין צריך לרמוז, וודאי שמותר ליהנות מן המלאכה המותרת, וגם כמובן אין צריך למחות בו.
מקומות שלא הותרה אמירה אלא רמז דרך סיפור וצריך לתת לנכרי דבר מה
אמנם מצינו מקום בו מותר לגרום לנכרי לעשות מלאכה בבית ישראל, וזה כאשר הנכרי לא מחדש הנאה אלא רק מוסיף הנאה, וכגון שיש אור בחדר, והגוי רק מוסיף אור, ובזה אף שאסור לומר לו וגם לא לרמוז לו לעשות מלאכה, אבל אפשר לומר דרך סיפור שיבין דרך הסיפור לעשות מלאכה, וכגון כשיש נר שלא דולק יפה, אסור לומר לו הסר את הפחם שבראש הנר, אבל יכול לומר שלא בדרך ציווי "הנר אינו מאיר יפה" או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם" ושומע הגוי ומתקנו, ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכת נכרי בשבילו שאין זה הנאה כל כך שגם מקודם היה יכול ליהנות על פי הדחק ולקרוא לאור הנר (משנה ברורה סימן שז ס"ק עו על פי פרי מגדים סימן שז א"א ס"ק לא). ואף שיש למחות ביד גוי שרוצה לעשות מלאכה בבית ישראל אפילו לא אמרו לו כלל, יש לומר שאין איסור מחאה אלא במלאכה שגוף הישראל נהנה ממנו ולא הייתה לו הנאה זו מקודם ובזה כיון שעושה כן הנכרי בשביל לקבל שכר מותר שעושה זאת לעצמו (חיי אדם כלל סב ג ונשמת אדם שם. שו"ע הגר"ז מהדורא בתרא סוף סימן רמג, וכן משמעות דברי המגן אברהם סימן רנג ס"ק לח בשם דרכי משה ואור זרוע), וכעין זה כתבו התוספות (שבת קכב א) בשם רבינו שמשון הזקן שמטעם זה נכרי שבא לכבות דליקה של ישראל אין מונעין ממנו כי עושה זאת בשביל לקבל שכר.
ולפי זה יש שהתירו גם כשיש אור בחדר שמפריע לישון לומר לגוי דרך סיפור שרוצים לישון בחדר והאור מפריע לישון והוא יבין ויכבה. או כשהאור של הבוילר או התנור דולק וחושש מכף יכול לגרום שנכרי יכבה דרך סיפור.
ובכל זה רק אם נותנים לגוי עבור זה דבר מה יש היתר שהרי כאמור כל ההתיר מבוסס על כך שהגוי עושה כן עבור השכר שנותנים לו. ואלו הם המקרים שנהגו לתת לנכרי דבר מה כשאין היתר אמירה, אלא רק רמיזה דרך סיפור, שבשביל שלא יהיו צריכים למחות בו צריך לתת לו דבר מה בכדי שיהיה נחשב שעושה כן עבור עצמו ולא עבור ישראל.
ומצינו עוד שנהגו להתיר וכמבואר בדברי הערוך השולחן (או"ח סימן רעו סעיף ט): ישראל ואינו יהודי שהסיבו יחד והדליק הנר אם רוב אינם יהודים מותר להשתמש לאורו ואם רוב ישראל אסור להשתמש לאורו דמסתמא הדליק בשביל הרוב וגם מחצה על מחצה אסור דאין בירור שהדליק שלא בשביל הישראלים אמנם אם יש איזה הוכחה שבשביל עצמו הדליק כגון שאנו רואים שמיד שהדליק משתמש לאורה אז אפילו ברוב ישראל מותר שהרי רואים שבשביל עצמו הדליק ואפילו אם נאמר שכוונתו היתה לשניהם ג"כ מותר כמ"ש בסעי' ה' אמנם אם האינו יהודי הוא בבית הישראל ויודע שבשביל ישראל אסור והוא מערים להדליק הנר ולהשתמש בו מעט כדי שישתמש בו הישראל וודאי אסור דעיקר כוונתו הוא בשביל הישראל [פסקי תוס' פ' כל כתבי] ונהירנא בילדותי היו נוהגין בלילי שבת בחורף שהלילות ארוכין היו קורין לאינו יהודי לשאל לו רצונך בצנצנת יי"ש והיה אומר שרוצה והשיבו לו רצונינו ליתן לך אבל מה נעשה שא"א למצא בחשך והיה מדליק נר ושותה היי"ש והולך לו והשתמשו לאורו ונראה דהיתר גמור הוא באינו יהודי שאינו רגיל בו וליכא למיחש שמערים ואף על גב דהישראל עושה הערמה בזה מ"מ מה איכפת לנו סוף סוף ההדלקה היא בשבילו בלבד משא"כ אם האינו יהודי הוא המערים הוה ההדלקה בשביל הישראל ואסור וזהו העיקר דאם לפי הבנתינו אינו כמערים לעשות טובה להישראל אלא בשביל עצמו עושה אפילו הוא בן בית מותר ואם לאו אפילו אינו בן בית אסור אלא דע"פ רוב יכול בן בית להיות כמערים ולכן יש להבין בזה.
וכן העידו כמה מגדולי ישראל שכן נהגו. ואף שלכאורה היה צריך למחות בו כשעושה מלאכה, צריך לומר שמלאכה כעין זו שהיא הדלקת האור כיון שגם אורחים יכולים לעשות בבית אחר ולא מקפידים על זה, אין זה כעושה מלאכה בחפציו ולכן התירו שלא למחות בו.
וגדולה מזה הביאו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם המקרר נכבה ויש בו מוצרים יקרים ויש הפסד גדול וביטול עונג שבת מותר לומר לנכרי שאחרי שבת הוא יקבל מנה יפה מן המצרכים שבמקרר ואחר כך יאמר לו, שהמוצרים יתקלקלו אם המקרר יישאר מכובה, ואז מפעיל הנכרי את המקרר לטובת עצמו, ואף שזו הערמה בהפסד גדול וצורך סעודת שבת יש לצרף דעת בעל העיטור המבוא ברמ"א סימן רעו סעיף ב. (מלכים אמניך פרק ד סעיף ג).
וראה עוד בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אות ב אורח חיים סימן שז): שמעתי בשם מורי הרב ז"ל, שלפעמים היה צריך בליל שבת לראות איזה דבר בספר, והנר לא היה מאיר יפה מחמת ריבוי הפתילה, היה אומר הנר הזה אינו מאיר, והיתה השפחה מבנת וחותכת ראש הפתילה, והיה רואה בספר מה שרוצה. ובשם הראנ"ח שמעתי, כשהיה רוצה איזה ספר, והיה עומד הספר ההוא במקום שאין שם נר, היה אומר לשפחתו שיביא לו דבר פלוני שהיה יודע הוא שהיה שם הספר, והשפחה היתה מדלקת נר ללכת לאותו בית להביא אותו דבר, והיה הרב הולך אחריה באותו חדר, והיה נוטל הספר שהיה רוצה.
וכפי הנראה דברים אלו שלא הותרה בהם אמירה ממש, צריך שיהיה גם לנכרי טובת הנאה מכך ולכך נהגו לתת לו דבר מה עבור מעשיו. אבל כשיש היתר אמירה אין צורך לתת לו שהרי התירו אמירה ובהיתר זה כלול ממילא גם היתר הנאה ממלאכתו וגם שאין צורך למחות בו.
–
[1] הובא בדברי הרמב"ן על התורה (שמות יב טז). וראה משנה ברורה (סימן רמג ס"ק ה).
2 תגובות
כמובא בתשובה ישנם שני איסורים, איסור אמירה לנכרי, ואיסור הנאה ממעשה נכרי לצורך ישראל, ובמקום דאסור לומר לנכרי דאסור ג"כ לרמוז לו לכאורא הוא משום דאסור להנות, ויל"ע האם במקום דמותר להנות כגון במקום דיש כבר אור ואין כאן אלא תוספת אורה האם מותר לרמז, דזה תלוי האם איסור לרמז הוא משום ההנאה, או משום דגם רמז נחשב אמירה, – ולפי"ז יל"ע מה העדיפות לרמז על פני אמירה.
תודה רבה על עיונך בדברים
במקום שרק מוסיף על הנאה קיימת לא הותר לומר וגם לא לרמוז, כי חז"ל אסרו גם לרמוז לנכרי. ורק רמז דרך סיפור מותר. והיינו שלא רומז לו שיעשה אלא מספר לו על המצב והוא עושה את המלאכה בשביל עצמו, ומטעם זה צריך גם לתת לו שכר על כך בשביל שיעשה זאת עבור עצמו. ולכן לא הותרה לא אמירה ולא רמז אלא רק רמז דרך סיפור. וזה גורם רק שלא יהיו צריכים למחות בו. כי לבד ממה שיש איסור לומר ואיסור ליהנות ממלאכת נכרי שנעשית עבור ישראל יש חיוב למחות בו שלא יעשה, ובמקרה זה אין דין למחות בו, אבל אמירה או רמיזה ודאי אסורה. [ההבדל בין רמז דרך סיפור לרמז שלא דרך סיפור הוא שרמז דרך סיפור הוא לא מתפרש כלל כציווי, לעומת רמז שלא בדרך סיפור מתפרש כציווי רק ללא מילים.