כתב השולחן ערוך (סימן תצג סעיף א): נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו.
ברכת שהחיינו כשמזדמן לברך
וכתב המשנה ברורה (ס"ק ב): מפני שבאותו זמן וכו' – ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומכל מקום אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו יברך.
ומלשונו משמע שרק אם נזדמן לו, אמנם אין לדקדק בלשון האחרונים. ויש לפרש שאין כוונתו דרק אם נזדמן במקרה, אלא שכל עיקר ברכת שהחיינו היא בגוונא שנזדמן לברך, כלומר שנזדמן לו פרי חדש או בגד חדש וכיוצא בזה. ולכך כתב בלשון זו אבל אין כוונתו שאין לברך אלא אם מזדמן אבל אין על האדם לזמן מציאות בה יש לו לברך שהחיינו.
מקור הדין
ובכדי לפשוט ספק זה יש לעיין במקורי הדינים ולראות האם יש מקום לחוש לזה או לא. והנה מקור דברי המשנה ברורה כתב בשער הציון (ס"ק ב) שהם מדברי המאמר מרדכי, וראה מאמר מרדכי (ס"ק ב) שכתב בזה הלשון: נשאלתי אם יש לחוש למה שנהגו קצת להקפיד שלא לברך שהחיינו מפסח עד ל"ג לעומר, ואם יש לזה טעם בעיקר. או אם הוא מנהג בטעות, והשבתי שמיום עומדי על דעתי לא חששתי לזה כי לא מצאתיו בשום ספר ראשון או אחרון.
ושם סיים בזה הלשון: וכן אני נוהג שלא למנוע מלברך שהחיינו קודם ל"ג על פירות ומיני קטניות המתחדשים באותו זמן.
נשתרבב מימי בין המצרים
וראה שם שרצה לומר שנשתרבב זה המנהג ממה שכתוב בשולחן ערוך לקמן (סימן תקנא סעיף יז) דטוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש. ומקור הדין שם הוא מתשובות מהרי"ל (סימן לא אות ב, הלכות ט באב) ומספר בנימין זאב (סימן קסג) ושם כתב בזה הלשון 'וטעמא שאין רוצים לומר בזמן אבל וצער שהחיינו והגיענו לזמן הזה'.
כל שכן מימי בין המצרים
וכתב המאמר מרדכי דלפי זה לכאורה כל שכן שאין לברך בימי הספירה שהרי בימי הספירה אסור להסתפר, מה שאין כן בימי שלושת השבועות שלדעת השולחן ערוך מותר להסתפר ואפילו הכי כתב שטוב שלא לברך שהחיינו. אם כן כל שכן בימי הספירה שטוב שלא לומר שהחיינו.
אך כתב שכיון שלא מצינו בשום פוסק ראשון או אחרון שיכתוב לאסור לומר שהחיינו בימי הספירה על כרחך שאין ללמוד משם לכאן, דחורבן בית המקדש חמיר לן טפי, ואפילו שם דעת הט"ז להקל ולברך שהחיינו, ואף דשם לא קיימא לן כן, הכא אין לאסור. את"ד המאמר מרדכי. ובאמת שלכאורה הדברים פשוטים שאין ללמוד מאבלות החורבן לאבלות על תלמידי רבי עקיבא. שאמנם שניהם ממנהגא אבל אבלות החורבן מקורה מדברי הגמרא, ואבלות על תלמידי רבי עקיבא לא מצינו בדברי חז"ל אלא בדברי הגאונים, ומנהג שלא להסתפר בימי הספירה מקורו בדברי הראשונים.
אבל מברך שהחיינו וימי בין המצרים אינו מדין אבלות
והנה במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מב) כתב בטעם הדבר שאין לברך שהחיינו בבין המצרים, וזה לשונו, 'וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו'. ובביאור הגר"א שם הקשה מסימן רכג ששם מבואר בהדיא שאבל מברך שהחיינו, שכתב השולחן ערוך שם 'מת אביו, מברך דיין האמת, היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו, ואם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב'. מבואר בהדיא שאבל מברך שהחיינו. וביד אפרים כתב ליישב 'דהתם שבשעת שמיעה חל עליו חיוב הברכה לא יחמיצנה, מה שאין כן הכא דלא מיקרי מחמיץ הברכה, כיון שנהגו להמתין עד שעת אכילה אין לו לאכול ולברך בשעת אבלו', ועל זה כתב המגן אברהם דעל כל פנים לא מצינו איסור על אבל לברך שהחיינו אף כשאין מחמיץ הברכה, ועל כרחך דאינו מדיני אבלות.
אבל אינו מברך שהחיינו בציבור
ובחתם סופר הקשה על מה שכתב המגן אברהם שלא מצינו איסור לאבל לברך שהחיינו מדברי הט"ז (סימן תרעא ס"ק ח) לגבי ש"ץ המברך על נרות חנוכה, שאבל לא ידליק ביום ראשון מחמת ברכת שהחיינו. וכעין זה כתב הדרך החיים הובא במשנה ברורה (סימן תרצב ס"ק א) לגבי ברכת שהחיינו על קריאת המגילה. אמנם בכל זה היינו דווקא בציבור ולא ביחיד. וביותר מצינו לגבי קריאת המגילה שהאדר"ת כתב שכיון שהוא חייב בברכה זו יברך ודווקא לגבי נרות חנוכה שיכול ליפטר מהברכה לגמרי אם לא ידליק בבית הכנסת ולמה למשוך עליו עוד חיוב של שהחיינו.
ימי הספירה אינם אלא ניהוג אבלות ולא ימי אבלות
על כל פנים מבואר בהדיא שהטעם בימי בין המצרים היינו מחמת שהם ימי פורענות ולכן טוב שלא לומר על ימים כאלו 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', אבל על ימי ספירת העומר אין לומר כן. והיינו שחלוקים ימי ספירת העומר מימי בין המצרים, שימי בין המצרים הימים הם ימי אבלות, מה שאין כן ספירת העומר הימים אינם ימי אבלות אלא שיש ניהוג אבלות בימים אלו אבל אין זה ימי פורענות, ואדרבה ימי הספירה הם ימים קדושים כחולו של מועד כמבואר בדברי הרמב"ן (ויקרא כג, לו)[1].
אמנם מצינו בספרי האחרונים שלא לברך שהחיינו ונביא מקור הדברים ונבררם:
נתחלף למלקטים שהחיינו בשהחיינו
כתב בספר אליה זוטא (סימן תצג ס"ק א): ובספר אדם וחוה דף מ"ד כתב דאין אומרים זמן בספירה לפי שהם ימי דין כי העומר בא מן השעורים, ולכן אין כונסין ואין מסתפרין. הנה לכאורה מפורש בדבריו שאין לומר שהחיינו בימי העומר ואף הביא כן בשם רבינו ירוחם.
אמנם כשנעיין בפנים נראה שאין הדברים אמורים כלל לגבי שהחיינו בימי העומר אלא טעם למה אין אומרים שהחיינו על ספירת העומר שכתב בזה הלשון (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד): ומה שאין אומרים זמן, יש אומרים לפי שאין כאן הנאה ולא שמחה כפדיון שיצא מכלל נפל וקרא חדתא, וזה מורה דין ליודעין כי העומר בא מהשעורים כמו שקבלו רז"ל מן הכתוב שאמר ואם תקריב מנחת בכורים לה' כי על הבאת העומר הוא מדבר ואם זה אינו אלא חובה כמו אם כסף תלוה אם יהיה היובל אם מזבח אבנים ואמרו כתיב הכא אביב וכתיב התם כי השעורה אביב והוא קרבן הסוטה שבאה משעורין מלשון סערת ה' ולכן אין כונסים נשים ומגדלים שפם. [כתוב שם שאינו מהספר אלא מהגה"ה].
במנהגי הראשונים מוזכר איסור לבישת בגדים חדשים
אכן בספר לקט יושר [תלמידו של התרומת הדשן וכתב הוראות מרבו] (חלק א אורח חיים עמוד צח ענין א) כתב בזה הלשון: ואמר שמותר באושטריך לקנות בגד חדש בל"ג בעומר, כדי להלביש לרגל, וכיון שקנה מותר לתקנו אפילו אחר ל"ג בעומר. אבל לעצמו לא היה מתקן בגדים לרגל, עד אחר ר"ח סיון. ובל"ג בעומר עצמו מותר להלביש כל דבר חדש, אבל להלביש אפילו מצנפת חדש של פשתן, לא היה מתיר בעומר אפילו אם אין לו מצנפת. אבל מנעלים היה מתיר להלביש בעומר אם אין לו. ולא רצה להתיר לי להפך סרבל שלי אחר ל"ג בעומר קודם ר"ח סיון.
ובספר מנהגים דק"ק וורמיישא (חלק א עמוד ק אות רה) כתוב, בזה הלשון: ל"ג בעומר מסתפרים ולובשים מלבושים חדשים, ועושים חתונה, עכ"ל.
ובספר מנהג טוב לאחד מחסידי איטאליא (אוסף מנהגים מספרי מנהגי אשכנז וצרפת בסביבות שנת ה' אלפים ל"ג), כתוב בזה הלשון: ומנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנך כסות ושום דבר חדש ולהתענג במרחץ ולעשות צפורניו מאחרי הפסח עד עצרת, לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמם על קדושת השם, אבל ביום ל"ג בעומר מותר בכל אלו מפני הנס שהיה, ומל"ג ועד עצרת במקומו עומד לחומר, עכ"ל.
ומהר"י יוזפא בס' יוסף אומץ (סימן תתמה) [גאון אשכנזי מלפני כארבע מאות חמשים שנה אשר בספרו מלוקט ממנהגי פרנקפורט מזמן השל"ה הקדוש ומוזכר שהשל"ה היה מעריכו] כתב: איסור גילוח ולבישת מלבושים חדשים אין נוהגים אלא החל מר"ח אייר ואילך. ע"כ.
בספר מקור חיים מבעל החוות יאיר כתוב בזה הלשון: לבישת בגד חדש לא מצאתי איסורו, ומכל מקום נוהגין למנוע אלא אם כן בעלי ברית וכלה שנתאבלו, עכ"ל.
הנה מבואר בכל הספרים הנ"ל שיש להימנע מללבישת מלבושים חדשים בימי העומר. אכן בדבריהם מבואר רק איסור לבישת בגדים חדשים ולא איסור על ברכת שהחיינו[2], ויש לציין שבדברי אחד מחסידי איטליה מבואר שנהגו גם שלא ליטול צפורניים ולא לרחוץ ואם כן אין להביא ראיה ממנהגם למנהגינו שודאי מקילים בכל זה.
שלא לומר שהחיינו
אכן בספר עוללות אפרים לרבנו אפרים לונטשיץ זצ"ל רבו של התוספות יום טוב, שכתב שאין מברכים שהחיינו בימי הספירה.
ומצינו בעוד כמה מספרי האחרונים שהזכירו מנהג שלא ללבוש בגד חדש:
מהר"ח פלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' ו אות יב), שמנהג טוב שלא לחנך מלבוש חדש בין פסח לל"ג בעומר, מפני ברכת שהחיינו. ע"ש.
בספר פחד יצחק [ספר כללים מחכם איטלקי בשם ר' יצחק לאמפרונטי מלפני 350 שנה] (ערך עמר) כתב בזה"ל: כתב הר"ר מה טוב, לא נוכל לאסור להדיא לקנות כלים חדשים בימי העומר, שלא החמירו בד"ז לא פוסקים ראשונים ולא אחרונים. זה בלבד ראיתי בספרי מחברי דרשות שאין אומרים שהחיינו בימי העומר. ולכן דברים קלי ערך לתפור ולקנות חדשים נוכל להקל. ודברים ששייך בהם שהחיינו יש להחמיר עד ל"ג בעומר וכו'. וראיתי בכתבי הרב בעל באר עשק שכתב, ראיתי נוהגים שבימי העומר עד ל"ג בו אינם עושים כלים ובגדים חדשים, שהם ימי צער. והכל תלוי במנהג שאין שום איסור בזה. ואפילו נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא דמעייל אב מנהגא.
אך בספר עקרי הד"ט [לרבי דניאל טירני חכם צרפתי מלפני כמאתים חמישים שנה] סוף סימן כא כתב שלא מצינו נוהגים כן, והביאו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן יג.
וכיון שמנהג זה יש לו מקור מי שידוע לו שמנהג אבותיו לא לברך שהחיינו יש לו להחזיק במנהגו[3].
קניית נעליים ובגדי זיעה
ואמנם נעליים ובגדי זיעה ודאי מותר לקנות דלא גרע מימי אבלות של י"ב חודש שהתירו הפוסקים, וכפי שראיתי בשם הגרשז"א זצ"ל שאף שמצינו לגבי שבוע שחל בו שכתב השולחן ערוך (או"ח סימן תקנא סעיף ז) שאין ללבוש מנעלים חדשים, באבלות של שנים עשר חודש מותר. וכמבואר בפתחי תשובה (יו"ד סימן שפט ס"ק ב) שלא אסרו אלא מה שלובש לתענוג, וראה ערוך השולחן (יו"ד סימן שפט סעיף יא) שכל בגד שאינו בגד של כבוד מותר לקנות בימי אבלותו אם הוא לצורך. ואם כן כל שכן בימי הספירה שמנהג זה אינו אלא חומרא בעלמא.
נמצא להלכה
מותר לברך שהחיינו בימי הספירה, וכן ראיתי שפסק הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. ומותר גם לקנות בגדים חדשים, אך מי שנוהג שלא לקנות בגדים חדשים, ויודע שזה מנהג אבותיו שנהגו כן מידיעת הדין ולא משום שהחליפו בין אבלות הספירה לאבלות בין המצרים, ימשיך מנהג אבות. ואף הנוהג שלא לברך שהחיינו מנהג זה הוי מנהג. ונעלים ובגדי זיעה לכולי עלמא אפשר לקנות.
—
[1] והנה יש שיטות בפוסקים שתלמידי רבי עקיבא מתו כל ימי הספירה, ומה שאנו לא נוהגים אלא ל"ג יום הראשונים היינו כי לא מתו אלא ל"ג יום מפוזרים משך כל ימי הספירה, ולא מתו ביום שלא אומרים תחנון, וראה ביאור הלכה (סימן תצג סעיף ג ד"ה יש). הנה מבואר שאין הימים ימי פורענות אלא שיש לנהוג ימי צער לזכור מיתת תלמידי רבי עקיבא. שהרי אין אנו נוהגים אבלות כל ימי פטירתם. וראה אגרות משה (או"ח חלק א סימן קנט) שכתב שמי שנוהג אבלות ל"ג יום מראש חודש אייר יכול לשנות ולנהוג בשנה אחרת ל"ג יום ראשונים. ומבואר שאין זה ל"ג ימים שמהותם ימי פורענות, וכנ"ל.
[2] ולבי אומר לי, כי הטעם שבאשכנז יותר החמירו בכל זה, אינו מחמת מיתת תלמידי רבי עקיבא אלא מחמת גזירות תתנ"ו, וכמבואר בהדיא במה שהבאתי מספר מנהג טוב לאחד מחסידי איטליא, וכן כתב הט"ז (סימן תצג ס"ק ב) בזה הלשון, 'וי"ל דודאי העיקר שאחר ל"ג בעומר לא מתו ואפ"ה נוהגים קצת אבילות מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצרת כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם שהם נתיסדו כמו קינות כנלע"ד טעם המנהג שלנו שאין נושאין אחר ל"ג בעומר אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת'.
[3] אמנם מה שנפוץ היום המנהג יש לדון אם לא להחשיבו מנהג בטעות, כי התפשטותו אינה מחמת ידיעת המנהג שהבאתי מספרי הראשונים. אלא מטעות יסודו שדימוהו לימי בין המצרים, או שהתלו בדברי הרבינו ירוחם כאילו אמרו, ולא עיינו במקור הדין. וראה בשו"ת אגרות משה (ח"ד סימן עה אות א) שהסתפק במנהג שיש בו טעם, אלא שהתפשטותו היתה מחמת טעות אם יש לזה דין מנהג בטעות או לא.