מקור הדין
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תמד סעיף ג): אין מבשלין לשבת זה דייסא וכיוצא בזה, ואין עושין בו פת הצנומה בקערה.
וכתב על זה הרמ"א: ואם עבר ובשל והמאכל דבוק בקדירה ואי אפשר לקנחו, יש להדיחו מעט להעביר החמץ.
והנה הבית יוסף הערה מקור דבריו בזה מדברי הכל בו ושבלי הלקט. והעתיק לשון הכלבו (סימן מח) שכתב: והגאון רב האי ז"ל כתב מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלין בכלי שיצטרך בו הדחה בי"ד שחל להיות בשבת, וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו.
והנה בדבריו ניתן היה לפרש שהכוונה שכיון שצריך הדחה בכדי לבער החמץ, ואין דרך להדיח היטב בלא לסחוט, לכך אין לבשל חמץ שנדבק לכלים. אבל אם יש דרך להדיח בהיתר, יכול להשתמש בכלים של חמץ וידיחם. וכן משמע קצת בלשונו שאין מבשלין כל דבר שצריך הדחה, ומשמע שיש תבשיל של חמץ שאין צריך הדחה, ומשמע דרק מה שנדבק וצריך הדחה מיוחדת אין לבשל.
אמנם כאמור בבית יוסף ציין גם לדברי שבלי הלקט, ושם (סדר פסח סימן רו) כתב: מצאתי בשם רבינו האיי גאון זצ"ל ארבעה עשר שחל להיות בשבת כך אנו עושין וכך אנו נוהגין מבערין את הכל מלפני השבת, ואין משירין אלא מזון שתי סעודות, ואין אנו מבשלין לא מיני חטים ולא מיני קמח שלא יצטרך להדיח קערה בשביל חמץ וכיון שאין צריך לאכול בהן במנחה אסור להדיחן, וכן מצאתי לגאונים אחרים ז"ל.
איסור הדחת כלים משבת לחול
הנה בדבריו מבואר שאין זה מצד שההדחה לא תיתכן אלא על ידי איסור של סחיטה וכיו"ב, אלא שאין להדיח כיון שאין להדיח כלים בשבת לחול, כמבואר בשולחן ערוך (סימן שכג סעיו ו) שכתב: מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין וכלי שתייה, מדיחין כל היום שכל היום ראוי לשתייה.
ומקור הדין מדברי הגמרא (שבת קיח א): תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית – מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים – מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות – מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה.
והיינו דסבירא ליה לשבלי הלקט שכיון שאין לו צורך בהדחה לצורך אכילה הרי שהדחתם הוי לצורך חול ואין לטרוח משבת לחול[1].
והדבר תמוה לכאורה שהרי אין ההדחה לצורך חול, אלא לצורך יום זה גופו, שכיון שיש חמץ על הכלים הרי שהוא רוצה לבער חמצו לצורך היום, ואמנם אין זה צורך שבת, אבל זה צורך יום זה ולא צורך חול, ומדוע יאסר לטרוח טירחה זו בשבת, ואף שהוא מעוניין גם בהסרת הלכלוך מן הכלים ועל ידי הדחתם הוא מכינם גם לצורך חול, מה בכך, וכי כיון שיש תועלת במעשיו גם לחול מעשיו מתקבלים כהכנה לחול?
וכפי הנראה זו כוונת המהר"י ווייל (סימן קצג) שכתב: כשגמרו לאכול ביום השבת ינער המפה והכלים יקנח באצבע בטוב, ויניח אותם אצל שאר כלי החמץ. ואם אי איפשר לקנחם בטוב באצבע אז נ"ל שיוכל להדיחם כיון דצורך מצוה הוא לא גרע מהא דת"ר פרק כל כתבי בשחרית מדיחם כדי לאכול בו מנחה כו'. ונ"ל לבשל החמין ושאר אכילה לצורך השבת בכלים חדשים ואל יתקן ורומזיל"ש או חיטה.
וזה מקור דברי הרמ"א שכתב: ואם עבר ובשל והמאכל דבוק בקדירה ואי אפשר לקנחו, יש להדיחו מעט להעביר החמץ.
אלא שגם בדברי מהר"י וייל וגם בדברי הרמ"א משמע שרק בעבר ובישל כן הוא. אבל לכתחילה לא יבשל על דעת כן והדבר צריך ביאור מדוע.
שיטת הגר"א בביאור דין זה
והנה הגר"א בביאורו כתב על דברי השולחן ערוך שכתב שאין לבשל דייסא לשבת זו: אין. עט"ז והדחה שלא לצורך אכילה אסור כמ"ש בפ' ט"ז דשבת.
הנה הגר"א עמד על כך שאין זה צורך חול, אלא שאין זה צורך אכילה, ומה שמצינו בגמרא שהתירו רק לצורך אכילה. ומשמע דסבירא ליה שאין זה נאסר מצד טורח משבת לחול, אלא שהדבר אסור מצד איסור טירחה בשבת. ורק לטרוח לצורך השבת מותר ולא לצורך אחר. ולשון הגר"א "והדחה שלא לצורך אכילה אסור" ויש לעיין אם דווקא לצורך אכילה מותר, אבל לצורך שבת שלא לצורך אכילה אסור. או שהעיקר שיהיה זה לצורך שבת. ונפקא מינה למי שרוצה להדיח כלים בשבת שלא לצורך אכילה, אלא משום שלכלוך הכלים מפריע לו בשבת. וראה בתשובת ידידי הגר"ד ברנהולץ מה שכתב בזה.
והנה על מה שכתב הרמ"א שאם עבר ובישל והמאכל דבוק בקדירה ואי אפשר לקנחו, יש להדיחו מעט להעביר החמץ אשר מקורו כאמור מדברי מהר"י ווייל, דסבירא ליה שכיון שהוא צורך מצוה של יום זה מותר. ובפשטות צריך להבין, אם מותר למה שלא יהיה מותר לעשות זאת לכתחילה, ואם אסור מדוע מותר בשעת הדחק. ומה תועלת יש בקינוח יותר מהדחה, סוף סוף גם קינוח הוי טירחה. ואמנם קינוח אינו הכנה לחול כיון שבחול יהיה צריך שוב להדיחם כיון שרק קינחם, אך האם יש טעם לפגם במה שמעשיו גם מועילים לחול, כל שצורך מעשיו גם ליום השבת[2]. וצריך לומר שבהדחה בזמנם היה יותר טורח מקינוח. אבל בזמנינו שאין טורח בקינוח יותר מבהדחה לכאורה מותר להדיח.
והנה בביאור הגר"א על דברי הרמ"א כתב: ואם כו'. עמ"א, ועיין תוספות ו' א' ד"ה כופה. א"נ כו'.
וכוונתו דהנה בגמרא (פסחים דף ו עמוד א) איתא: אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב – כופה עליו את הכלי.
וכתבו התוספות (ד"ה כופה): כופה עליו כלי – אף על גב דאיכא למ"ד בפ' כירה (שבת מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איכא לאוקמי בצריך למקומו אי נמי הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה.
הנה מבואר שהתירו משום שלא יבוא לאוכלו איסור טלטול כלי בשבת. אם כן הכא נמי יש להתיר הדחה לצורך זה בשבת. והיינו דלשיטת הגר"א אין זה אלא היתר בדיעבד. ולפי זה מובן מאד מדוע לא התיר אלא אם בישל בדיעבד, וגם לא התירו לכתחילה אלא לקנח ולא להדיח.
והפרי חדש (אורח חיים סימן תמד סעיף ג) כתב: אני נוהג בביתי לבשל בקדירות חדשות ומוכנות לפסח, ובכף חדשה מוציאין התבשיל מן הקדירה ומניחים בקערות של חמץ, ואחר האכילה מקנחין אותן באצבע כדלקמן בסעיף ד' וכן נכון לעשות: ומה שכתב יש להדיחו מעט. אף על פי שבסימן שכ"ג [סעיף ו] נתבאר שאין מדיחין כלים אלא לצורך היום, כיון דאיכא קצת צורך מצוה צורך היום מיקרי וכמו שכתבו התוספות בריש פסחים [ה, ב ד"ה לא] דביעור חמץ הוי קצת צורך.
ומה שהביא מדברי התוספות היינו על מה שאמרו בגמרא שם שלא שורפים חמץ ביום טוב משום שלא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. וכתבו התוספות שם: לא אמרינן מתוך – דאי אמרינן מתוך שרי אף על גב דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך.
ודברי הפרי חדש קצת תמוהים שמה שכתבו התוספות שנחשב קצת צורך היינו ביחס לפסח וזה נחשב צורך היום אף שאין זה צורך יום טוב אבל אין זה צורך שבת, ואפשר שלא התירו אלא לצורך שבת. על כל פנים נראה מדבריו שהבין כדברי מהר"י ווייל שאין זה שהתירו איסור משום איסור חמץ, אלא שצורך ביעור חמץ חשיב צורך היום, וממילא התירו כמו שהתירו להדיח לצורך אכילה.
שיטת המהר"י וויל
והנה לשון המהר"י ווייל גם מבואר דלא כהגר"א כן אלא דלצורך מצוה מותר כמו צורך אכילה, וכן נראה מדברי הפרי חדש. ולצורך אכילה אין זה היתר איסור אלא שאין בזה איסור כלל, וגם לצורך מצוה אין בזה איסור כלל ואם כן תמוה מעט מדוע לא התיר אלא בדיעבד.
ונראה כפי שנתבאר שבזמנם הדחת הכלים הייתה ענין גדול שלא היה להם מים בברזים, אלא היו צריכים להשתמש במים מן הבאר והיו צריכים להדיח את הכלים על ידי הכנסתם לגיגית ולשפשפם שם ואחר כך לטבול שוב במים נקיים. וכל זה טירחה מרובה ולכן אסרוה בשבת, ואם אפשר על ידי קינוח עדיף. אבל בזמנינו שאין בהדחה עסק יותר מבקינוח אין לאסור.
ואף אם נאמר שחז"ל אסרו פעולת זהו של הדחת כלים, הנה לא אסרו אלא באופן של טבילת הכלים במים כמו שהיה בזמנם ולא באופן שאפשר לשטוף בימינו על ידי שטיפת הכלים תחת המים בברז, ואינו בכלל תקנת חז"ל[3], אמנם יותר מסתבר שחז"ל לא אסרו פעולת השטיפה אלא רק שלא התירו להכין משבת לחול או שאסרו לטרוח ללא טעם אבל לצורך אכילה או לצורך מצוה התירו. ואמנם ללא צורך אין לשטוף כלים כיון שיש בזה איסור הכנה משבת לחול. אבל כשיש צורך מותר לנקותם. וזה פשיטא שאין צורך לקנות כלים מיוחדים בכדי לא לשטוף כלים בשבת וגם כלים חד פעמיים אין חיוב לקנות בשביל זה.
מדוע הציע המהר"י ווייל לבשל בכלי פסח והתיר רק בדיעבד להדיח הכלים
וכאמור כתב המהר"י ווייל שעדיף לבשל בכלים חדשים. והיינו לכאורה בכלים של פסח ולבשל דברים שאינם חמץ. והביא דבריו החק יעקב (ס"ק ה) והאליה רבה (ס"ק ג), וצריך להבין מדוע אין זה אלא דיעבד, ומאי שנא מכל שבת שהתירו לשטוף כלים של לילה לצורך אכילה בשחרית.
וראיתי במחצית השקל (סימן תמד ס"ק ג) שביאר שהטעם שמבשלים בכלי פסח היינו משום שאם לא יבשלו בכלי פסח, גם אם יבשלו תבשילים שאינם של חמץ יהיו צריכים להדיח כיון שהטעם הבלוע בכלים הוא חמץ, ומן הכלי לתבשיל והוי תבשיל שיש בו בליעה של חמץ אם כן יהיו צריכים להדיחו, ואולי יש לומר שאינו משום שיהיו צריכים להדיחו אלא משום איסור חמץ שחששו שיישאר מן המאכל ולא יבערוהו. וזה חידוש גדול שגם לזה יש לחוש. ואולי לכך כתב על זה באליה רבה שזה הנהגה של אנשי מעשה, כי זו מידת חסידות. ולפי זה מה שלא התיר המהר"י ווייל לעשות כן לכתחילה היינו משום איסור חמץ ולא משום איסור הדחת כלים.
והנה למעשה כתבו המחצית השקל (ס"ק ד) והמשנה ברורה (ס"ק יד) שאם אפשר להדיח על ידי גוי עדיף. אם אי אפשר בקינוח. אבל למבואר יש לומר שהדחת כלים שלנו שאני ויכול להדיח. ואם כן מסתבר שמי שאין לו כלים של פסח בביתו ומארח אנשים אחרים לשבת זו [וזה מצוי אצל זוגות צעירים שמארחים את הוריהם בשבת זו ולהם אין כלי פסח כי הם מתארחים בימי הפסח אצל הוריהם], ומכין מאכלים בכלי חמץ ורוצה להדיחם בכדי שלא ישארו דבוקים בהם בליעות מכלי חמץ, נראה שיכול להדיחם, רק לא ידיחם היטב אלא רק הדחה בעלמא, שכאמור בזמנינו הדחה במים מלאכה קלה יותר מקינוח הכלים. ואין חיוב לקנות לשם כך כלים חד פעמיים שלא מצינו חיוב לקנות כלים מיוחדים לזה, וכיון שבקינוח לבד לא יכול לנקות את כולם וגם בקינוח לא יתנקו כראוי יכול להדיחם. ואף שאין הדחה זו אלא חומרא בעלמא הנה כן כתב בשו"ע הגר"ז (סימן תמד סעיף ח): אין לבשל לשבת זה מיני הריפות או מיני קמחים או שאר כל מיני תבשילין שדרכן לידבק בקדרה או בקערה כדי שלא יצטרך להדיחן בשבת אחר גמר האכילה להסיר את החמץ הדבוק בהן שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת ואסור להדיח כלים שלא לצורך השבת כמו שנתבאר בסי' שכ"ג. ואם עבר ובישל מינים אלו ונדבקו בכלים בענין שאי אפשר לקנחם היטיב שלא ישאר בהם מאומה מותר להדיחם בשבת כיון שיש בהדחה זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו וטוב להדיחם אפילו אין בהם אלא מעט חמץ בענין שאין צריך לבערו מעיקר הדין כמו שנתבאר בסימן תמ"ב אבל אם אפשר לו לקנחם היטיב אסור להדיחם בשבת.
הדחת כלים בשבת של ערב פסח – העולה לדינא
יש להתיר הדחת כלים למי שאינו יכול להשתמש בכלים של פסח לשבת זו, וידיחם הדחה בעלמא לפני זמן הביעור, ויקפיד שלא יכין לשבת מאכלים שנדבקים. אבל לכתחילה יבשלו בכלים של פסח ואז לא ידיחם כלל בשבת אלא ימתין ולא ידיחם אלא בכניסת יום טוב.
—
[1] וראה בתשובה מידידי הגאון רבי דוד ברנהולץ שליט"א שהאריך בזה שאמנם מלשון הרמב"ם (הלכות שבת פרק כג הלכה ז)שכתב: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת. ובהשגות הראב"ד: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן – א"א. כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול. אפשר היה לפרש שהרמב"ם והראב"ד חולקים זה על זה אך פרשני הרמב"ם, נזעקים להסיטו מפירוש זה, והם סוברים שכוונת הרמב"ם היא כדברי הראב"ד, והוא בא לומר שהדחת קערות אסורה, משום תיקון כלי משבת לחול.
וראה בספר מגדל עוז (הלכות שבת פרק כג הלכה א): כתב הראב"ד ז"ל, כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול עכ"ל. ואני אומר ברייתא היא שנויה פרק כל כתבי. ופירושו מכוון ומה לי כמתקן משבת לחול שבמשמעות לשון ר"מ ז"ל, וכן פירש"י ז"ל, שאין הדחה זו אלא לחול, ומה לי טורח משבת לחול שמפרש הראב"ד ז"ל – שניהם לדעת אחד נתכוונו. וראה עוד במגיד משנה (הלכות שבת פרק כג הלכה ז): ואף רבינו ז"ל כך הוא סבור, שתקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול.
[2] וראיתי מי שהביא ראיה שאין איסור בכך כשיש כוונה גם לצורך חול. ממה שכתב השערי תשובה (סימן תרצג ס"ק ב) שאם פורים חל במוצאי שבת יכול להביא את המגילה בשבת ויעיין בה קצת מבעוד יום ועל ידי זה לא הוי הכנה. הרי שאף שהבאת המגילה גם לשמיעת המגילה וזו עיקר כוונתו אין בזה משום הכנה כיון שיש לו צורך גם לשבת עצמה.
[3] ודומה לזה כתב באגרות משה (או"ח חלק ד סימן עה) לענין רחיצה בשבת.