גדר חיוב בדיקת חמץ

גדר בדיקת חמץ – משום מצוות תשביתו

במתניתין ריש פסחים: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. והטעם פירש רש"י (ד"ה בודקין): שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. והתוס' (ד"ה אור) הקשו עליו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי להינצל מבל יראה, ולכן חלקו וכתבו: דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו.

ויש כאן דבר הטעון ביאור, דאם בדיקת חמץ עניינה הוא רק להינצל מאיסור [כל מר כדאית ליה, לרש"י מאיסור בל יראה, ולהתוס' מאיסור אכילת חמץ], מדוע א"כ מברכים על הבדיקה, והיכן שמענו שמברכים על בדיקת תולעים וכדומה, דרק על מעשה מצוה, אי מן התורה אי מדברי סופרים הצריכו ברכה, אבל לא מצינו ברכה על מעשה שכל עניינו הוא עצה ותחבולה להימנע מאיסור[1].

והנה השואל בנודע ביהודה (מהדו"ת סימן ס) רצה לטעון שמצות תשביתו נוהגת רק ביום הראשון (וכפשטיה דקרא 'אך ביום הראשון תשביתו') ולא בשאר ימי החג. והנוב"י (שם) האריך להוכיח שהמצוה נוהגת כל ימי החג, ובין היתר כתב: והנה זה פשוט שלא נתקנה שום ברכה על מניעת איסור ואין אנו מברכין שום ברכה על שמירת לא תעשה כמו שאין מברכין ברוך שאסר לנו אבר מן החי או נבילות וטריפות, וכמו שמבואר ברא"ש ובר"ן בריש כתובות בברכת האירוסין. והנה זה לשון הרמב"ם פ"ג מחמץ ומצה ה"ו "כשבודק החמץ בלילי י"ד או ביום י"ד או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק", ולדברי מעלתו שאין שום עשה בביעור בתוך המועד, מהו אשר קדשנו במצוותיו שייך בזה, והלא אין כאן אלא מניעת איסור בל יראה.

ובסימן סא כתב שוב לשואל: מה שהוכחתי במכתבי זה שבועיים מדברי הרמב"ם שהבודק במועד והביעור רק להינצל מאיסור בל יראה לא שייך ברכה ומהו אקב"ו, והבאתי דברי הרא"ש והר"ן דלא שייך ברכה על שמירת לא תעשה, ועל זה השיב מעלתו שעכ"פ מצוה דרבנן היא לבדוק תוך המועד ועל מצוה דרבנן מברך. אני תמה, וכי הברכה שאנחנו היא על הבדיקה, הברכה על היא הביעור, ונוסח הברכה יוכיח 'על ביעור חמץ', והיכן מצינו שיהיה זה מצות חכמים לבער חמץ, וגם לא שייך בזה שום תיקון מחכמינו שהרי בלא"ה צריך לבערו מן התורה שהרי עובר בכל רגע בב"י. ואף שאם ביטלו קודם הפסח חייב לבערו בפסח היינו שלא יבוא למיכל מיניה אבל לא שייך בזה תיקון חכמים שיהיה נקרא מצוה דרבנן. ומה שמברכין על ביעור חמץ אפילו כבר ביטלו כמבואר במג"א סימן תלו ס"ק א נלענ"ד כיון שיש מצוה דאורייתא דתשביתו ואף שביטל מ"מ כיון שתיקנו חכמים שהביטול לא יועיל א"כ מדבריהם נשאר מצוה דתשביתו. אבל לדברי מעלתו דתשביתו לא שייך בתוך הפסח ואין בזמן ההוא רק איסור לאו ב"י לא שייך ברכה ושום תקנ"ח ליכא.

ומבואר מדברי הנוב"י דמה שמברכין על בדיקת חמץ הוא משום מצות תשביתו שמקיים בבדיקה ובביעור, דעל מניעת איסור לבד אין מברכין, וכיון שפסק הרמב"ם דגם על בדיקת חמץ שבתוך המועד מברכין, על כרחך דמצות תשביתו נוהגת גם בפסח עצמו. ואף דמיירי בחמץ שביטלו כבר ואין שייך בו מצות תשביתו, חידש הנוב"י דחכמים בתקנתם דנו את הביטול כמי שאינו וממילא ישנה למצות תשביתו מדבריהם. ומה שכתבו התוס' שהבדיקה היא שמא יבא לאכלו, זהו רק טעם התקנה, אבל גדר החיוב הוא משום תשביתו וב"י דרבנן, וע"ז שפיר שייך ברכה ככל המצוות.

ובזה ביאר הנוב"י (שם) דין נוסף, דהנה הרמב"ם (פ"ג מחו"מ ה"ה) כתב: מי ששכח או הזיד ולא בדק ליל ארבעה עשר בודק ארבעה עשר בשחרית… עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסרו בהנייה, ובהלכה ו כתב: כשבודק החמץ בלילי ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק… ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך (וכ"נ בשו"ע סימן תלה ס"א). וכבר תמה הכסף משנה: מאי שנא דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוויהו זמן איסורא. וביאר הנוב"י עפ"י דרכו: ולכך באמת אחר הפסח אין מברכין על ביעור לפי שאין שום מצוה בביעורו ואפילו מצוה דרבנן לא מיקרי שהביעור אז הוא רק שלא יאכלנו.

וככל דברי הנוב"י מבואר ג"כ בשו"ע הגר"ז סימן תלה ס"ד: ועל בדיקה שלאחר הרגל לא יברך כלום כי איך יברך 'וצונו על ביעור חמץ' והרי הוא אוכל חמץ, ומה שהוא מצווה ומחויב לבער חמץ זה שעבר עליו הפסח אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו, אבל הביעור הזה מצד עצמו אין בו מצוה כלל … מה שאין כן כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו שנאמר 'תשביתו שאור מבתיכם'… ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח שאינו מצווה לבערו מן התורה מ"מ כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בב"י וב"י מד"ס וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ[2].

והגר"ז עפ"י דרכו העלה לדינא בסימן תמד ס"ז דתבשיל שיש בו טעם חמץ דאע"פ שאסור לאכלו מן התורה אין עוברים עליו בב"י שלא יברך על ביעור זה כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה לא שייך לברך. וכן בסימן תמו בקו"א ס"ק א כתב …משא"כ בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בב"י מד"ס כמ"ש המג"א סוף סימן תמז ע"ש. חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה, ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך.

והנה בשו"ע (סימן תלג ס"י) כתב: בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ. ומסתימת השו"ע נראה דיש לברך על הבדיקה, וכ"כ במ"ב (שם ס"ק מג. ומקורו מהגר"ז), ויכולים לברך על בדיקה זו[3].

אמנם בערוך השולחן (שם סי"ב) כתב: ונלע"ד דלהתוס' שכתבו ריש פסחים לחד תירוצא דלכן הצריכו בדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה, אי"צ ברכה לבדיקת בית כנסת ובהמ"ד שהרי אין להם בעלים מיוחדים מי שיעבור על בל יראה וכו' ולכל הדיעות פשיטא שלא על כיוצ"ב היתה תקנת חכמים בבדיקה ולכן נ"ל שהשמש לא יברך אלא בודק בלא ברכה.

וכ"כ ב'דעת תורה' למהרש"ם (סימן תלג ס"י): והנה לפימ"ש בקצה"ח סימן רס בשם מהר"ם ב"ב דחצר השותפין אינו קונה כלל מציאה להשותפות ע"ש, א"כ פשיטא דליכא בביהכנ"ס בל יראה, ובפרט גבי איסורא הרי לא ניחא ליה דליקני, וצ"ל דמ"מ צריך לבדוק שמא ימצא מי שהוא את החמץ ויבוא לאכלו או שיזכה בו, ומ"מ צ"ע אם יש לברך, ומסיק (שם): ועכ"פ לענין הברכה צ"ע כנ"ל, ואני מזהיר לשמשים שיברכו בביתם ויכונו לצאת גם בדיקת ביהכנ"ס ואח"כ יבדקו הביהכנ"ס.

ומבואר מכל הנ"ל, דלדעת הנוב"י והגר"ז והערוה"ש והמהרש"ם – רש"י ותוס' נחלקו רק בטעם חיוב בדיקת חמץ, אבל גדר החיוב הוא דחכמים דנו את הביטול כמי שאינו, ובבדיקתו וביעורו מקיים מצוה דרבנן דתשביתו, וע"ז תיקנו ברכה. ולהכי בבדיקה שאחר הפסח, ובחמץ נוקשה, ובבדיקת בתי כנסת – אין לברך.

ולפי"ז הוא הדין והוא הטעם דמי שבא לפסח למקום שאינו שלו, ורק שוהה שם לימי הפסח, דנהי דודאי חייב לבדוק מהטעם דשמא יבוא לאכל חמץ, מ"מ אינו מברך על הבדיקה דכיון שאין שם חמץ שלו, ל"ש גביה איסור ב"י ומצות תשביתו, וכמו שכתבו הפוסקים לגבי בדיקת בית כנסת [ואף שהמ"ב כתב דיכולין לברך על בדיקת בית כנסת, אולי הוא משום דס"ל דביהכנ"ס קונה לשותפין בו[4] ושוב שייך בזה ב"י ותשביתו[5]].

גדר בדיקת חמץ – משום תקנת חכמים לבדוק את החמץ

אמנם נלענ"ד דיש לתמוה טובא על דרך הנוב"י והגר"ז דהברכה היא משום מצות תשביתו.

דהנה בפסחים (ב א) איתא: בדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי. ופירש"י (ד"ה בביטול) דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה, הרי דשיטת רש"י דבביטול מקיים מצות תשביתו. והתוס' (ד"ה מדאורייתא) הקשו עליו דתשביתו אמרינן לקמן מ'אך' חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול. וע"ע בתוס' רבינו פרץ (שם): ולא נראה, דאמרינן לקמן דבל יראה ובל ימצא ניתק לעשה דתשביתו, וא"כ עשה דתשביתו אינו מתחיל אלא לאחר איסור חמץ, ואיך בביטול בעלמא סגי ליה מדכתיב תשביתו, האמר לקמן כיון שאינו ברשותו דהוא אסור.

ומבואר דדעת התוס' דמצות תשביתו היא רק מחצות דיום י"ד ואילך אבל לא מקמיה הכי. וביותר מבואר בדברי רבינו פרץ, דמצות תשביתו אינה אלא 'ניתוק' ללאו דבל יראה, וכדוגמת שריפת נותר, ואינה מצוה בפנ"ע. וכן מפורש בפסקי הרא"ש (פ"א סימן י): ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית והוא מצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו וכו'. אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו, דהא אמר רבי עקיבא לעיל תשביתו היינו שריפה. ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר, מידי דהוה אנותר. אבל בעוד שהוא מותר באכילה למה ישרפנו. ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה ואין מפורש בו מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו. ומפורש בדבריו כנ"ל דמצות תשביתו אינה אלא ניתוק ללאו ודומיא דנותר ואינה מתחילה רק מזמן האיסור, דהיינו מחצות ואילך.

ובמתניתין פסחים (כ"א א) איתא: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ולעיל י"ב ב': אמר רבי יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, היינו דפלוגתת ר"י וחכמים באופן קיום מצות תשביתו היא רק 'בשעת ביעורו'. ואימתי הוא 'שעת ביעורו' – נחלקו בזה רש"י ותוס', דרש"י (ד"ה שלא) כתב שלא בשעת ביעורו – בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר. והתוס' (ד"ה אימתי) פירשו להיפך דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש… אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר.

נמצא דלדעת רש"י פלוגתת ר"י וחכמים היא קודם חצות, ולדעת תוס' פלוגתתם היא אחר חצות. וביארו האחרונים (אור חדש, הנצי"ב ועוד) דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דרש"י דס"ל דבביטול מקיים מצות תשביתו, על כרחך זמנה של המצוה הוא קודם חצות, ובזה איפלגו ר"י וחכמים כיצד מבערים, אבל תוס' ס"ל דהמצוה אינה מתחלת רק מזמן האיסור ואילך, וממילא פלוגתת ר"י וחכמים היא אחר חצות.

ומבואר ג"כ דלדעת התוס' מצות תשביתו אינה מתחלת רק לאחר חצות (ואינה מצוה בפנ"ע רק ניתוק ללאו דבל יראה). וכן הוכיח המנ"ח (מצוה ט): ולהתוס' לפי מה שהוכחנו… על כרחך סוברים דהמצוה היא בקום ועשה וחלה המצוה אקרקפתא דגברא בחצות וקודם לכן לא קיים המצוה.

והנה הרמ"א (סימן תלד ס"ב) כתב: ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. ובפרי חדש (שם) השיג: אין טעם להגה זו אלא אליבא דר"י דקאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכפירוש רש"י… אבל לפי מה שהעלינו לעיל בריש סימן תלא דאין פירושו מחוור אלא העיקר כמ"ש בתוס' דמקמי איסורי השבתתו בכל דבר אי"צ לדקדק בזה. ולכאורה תיקשי דנהי דלהתוס' קודם חצות השבתתו בכל דבר מ"מ אכתי צריכים לדברי הרמ"א שלא יבטל קודם השבתתו כדי לקיים מצות תשביתו (בכל דבר) בחמץ שלו. ופשוט שכונת הפר"ח דלשיטת התוס' אין מצות תשביתו נוהגת קודם חצות וכמשנ"ת, ובלא"ה אין מקיים מצות שריפה ותו לא אכפ"ל במה שמבטל קודם שמבער.

והשתא למש"כ הנוב"י והגר"ז דהברכה על הבדיקה היא מחמת קיום מצות תשביתו, א"כ למנהגינו שמבערין החמץ בסוף שעה חמישית (כמפורש ברמ"א סימן תלד ס"ב ובמג"א שם ס"ק ח) לא מקיימים כלל מצות תשביתו לדעת התוס', וכדברי הרא"ש המפורשים שהבאנו לעיל דבהוצאת חמץ מן הבית בשעה חמישית אין מצות תשביתו, והדרא הקושיא מפני מה הבדיקה טעונה ברכה. וביותר תיקשי, דהנה כשחל ער"פ להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת (כמבואר בסימן תמד ס"א), ואז לכו"ע אין מקיימים מצות תשביתו, ולדבריהם בשנה כזאת אין לברך על הבדיקה בליל י"ד, וזה לא שמענו.

אלא על כרחך דברכת הבדיקה אינה שייכת כלל למצות תשביתו, אלא כיון שחז"ל חייבו לבדוק את החמץ, שפיר מברכים על זה, ואף דכל הבדיקה יסודה הוא להימנע מאיסור, מ"מ כיון שחייבוהו בזה הוי מצוה וחיוב מדברי סופרים וטעון ברכה. ולא דמי לבדיקת תולעים וכיו"ב, דהתם אינו מחויב לבדוק כלל ואין ע"ז שום תקנת חכמים, ואם אינו רוצה לאכול אינו צריך לבדוק, והבדיקה אינה אלא אופן להתיר לו האכילה אם רוצה לאכול, משא"כ בחמץ הלא מחויב על כל פנים לבדוק וכדאיתא במתניתין דבודקין את החמץ, ואין לו כל אפשרות להימנע מזה, ולהכי מברך. והטעם שאין מברכין על הבדיקה שאחר הפסח צ"ל כמ"ש הכס"מ (שם) הובא בהערה[6]. ולפי"ז א"ש בפשיטות הכרעת המ"ב דיש לברך על בדיקת בית כנסת אף שאין בזה קיום מצות תשביתו, ואי"צ למש"כ לעיל.

אמנם גם אי נימא כהנוב"י והגר"ז דהברכה על הבדיקה היא משום מצות תשביתו, יש לצדד דאף הבודק במקום שאין החמץ שייך לו מ"מ צריך לברך. דהנה ידוע מה שדייק הגר"א (סימן תמג ס"ב) דלדעת רש"י עוברים בבל יראה על חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו, וכ"ד הפנ"י (פסחים ה' ב') והצל"ח (שם כ"ט א') וכן הביא במ"ב (שם ס"ק יד): ודעת הגר"א דיש עליו חיוב מן התורה לבער אף שהחמץ אינו שלו, כיון שהחמץ בביתו והוא של ישראל. וכן דעת הצל"ח ובית מאיר, וע"ע בשעה"צ (שם אות כ), דהביא לשיטה זו מקור מב"ק (צ"ח א) ומעוד ראשונים. והנה לדעת השאג"א (סימן עח) והנוב"י (מהדו"ק סימן כ) כל חמץ שמוזהר עליו בב"י מצווה עליו ג"כ במצות תשביתו, והשתא אי נימא דגם השוכר מקום מיקרי החמץ ברשותו [אף שאינו המקום שלו, מ"מ שכירות קניא] א"כ אף שאין החמץ שלו מ"מ חייב בהשבתתו ושפיר יש לברך עליו אף לדעת הנוב"י ודעימיה. אמנם דברי הגר"א אינם מוסכמים, והמג"א (שם הו"ד במ"ב הנ"ל) פליג, וצ"ע אם אפשר לסמוך ע"ז לענין ברכה.

גדר בדיקת חמץ – תמצית הדברים

הטעם שחייבו בדיקת חמץ לרש"י הוא בשביל שלא יעבור בב"י, ולתוס' בשביל שלא יבא לאכלו. והאחרונים הקשו היכן אשכחנא ברכה על מעשה שתכליתו מניעת איסור. הנוב"י והגר"ז ביארו דהברכה היא על קיום מצות תשביתו, ולכן מברכים על בדיקה בפסח, ואף שביטל כבר החמץ מ"מ חז"ל דנו את הביטול כמי שאינו. ודעת הגר"ז דמה"ט אין מברכין על בדיקת חמץ נוקשה, ודעת הערוה"ש והמהרש"ם דמה"ט שאין מברכים על בדיקת בית כנסת. לדבריהם אין לברך על בדיקת חמץ במקום שאין החמץ שלו משום שאין כאן מצות תשביתו.

אמנם בתוס' מבואר בכ"ד שתשביתו אינו אלא מחצות ואילך, ולא הויא מצוה אלא ניתוק ללאו דב"י. וא"כ למנהגינו שמבערים החמץ בשעה חמישית אין בזה קיום מצות תשביתו. וע"כ דהברכה אינה על קיום מצות תשביתו אלא על קיום תקנת חז"ל לבדוק את החמץ. ולכן יש לברך גם על בדיקת בית כנסת וגם כשבודק במקום שאין החמץ שלו.

אמנם גם לדעת הנוב"י והגר"ז יש לדון שמברך אפילו במקום שאין החמץ שלו עפ"י דעת הגר"א ודעימיה שעוברים על חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו, ולדעת הנוב"י והשאג"א מחויב ג"כ בהשבתתו. אמנם אין דברי הגר"א מוסכמים בפוסקים,

לכן לדינא צ"ע אם יש לברך כשבודק במקום שאין החמץ שייך לו.

—

[1] וראה בפנ"י לפסחים ז' א' (ד"ה אמר): "אלא דאכתי יש לי לדקדק דלפי שיטת התוס' דלעיל בריש מכילתין דעיקר הבדיקה והביעור אפילו מדרבנן אינו אלא משום חומרא בעלמא שלא יבא לאכלו, דאי לענין בל יראה בביטול בעלמא סגי, וא"כ לפי"ז מאי ברכת וצונו שייך הכא לענין בדיקה וביעור… וא"כ משמע בפשיטות דלא שייך ברכה כה"ג במצוה דרבנן שכל עיקרה אינה אלא משום סייג וגדר דלא לפגוע באיסור ל"ת דאורייתא, ולענ"ד נראה ברור דברכה כה"ג לא אשכחן בשום דוכתא" [ועיי"ש מש"כ לבאר והוא דומה למש"כ הנוב"י והגר"ז שהובאו בפנים].

ולכאורה יש להעיר מדוע העמיד הפנ"י קושייתו רק לשיטת התוס', והלא גם לרש"י שחיוב הבדיקה הוא משום ב"י אין כאן מצוה רק פעולה להימנע מאיסור ב"י. וצ"ל דמש"כ רש"י כדי שלא יעבור על ב"י כונתו ג"כ למצות תשביתו, וא"כ שפיר מברך. ורק לתוס' דס"ל דהבדיקה היא רק שמא יבא לאכלו תיקשי כנ"ל מה שייך על זה ברכה.

[2] והנה במה שחידשו הנוב"י והגר"ז דחכמים בתקנתם 'ביטלו' את הביטול ועשאוהו כמי שאינו וממילא הדר איסור בל יראה ומצות תשביתו, מבואר ג"כ בדברי הגרע"א.

דהנה בשו"ע סימן תמח ס"ג מבואר דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו הניחו שוגג או אנוס. ועוד מבואר בשו"ע שם ס"ה, דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור בהנאה אעפ"י שביטלו כיון שלא ביערו מן הבית. ונסתפק הגרע"א בשו"ת קמא סימן כג כיצד הדין במי שביטל חמצו כדין אך היה אנוס על הביעור מן הבית, אם גם בזה אסרינן אחר הפסח כדין מי שלא ביטל כלל.

והגרע"א מייתי שם מש"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן קסג) להקל בזה, דדוקא כשלא ביטל ועבר על איסור תורה נהי דהיה שוגג או אנוס מ"מ גזרינן שוגג אטו מזיד, אבל היכא שביטל ולא ביער מחמת אונס כיון דהוי רק דרבנן לא גזרינן שוגג אטו מזיד. וכתב ע"ז הגרע"א: "… אבל לענין שהיית חמץ בביתו הוא דאורייתא, אלא דעשה תיקון ועצה ע"י ביטול, וכיון דחז"ל אמרו שלא לסמוך על תקנה זו ממילא הוי כמו דאורייתא, וי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד".

אמנם בדברי הגרע"א לא נתבאר דברכת הבדיקה היא משום מצות תשביתו דמקיים בה וכדברי הנוב"י והגר"ז.

[3] ולשונו צ"ב מהו 'ויכולין לברך', או שאסור או שצריך, ואטו היא ברכת הרשות, וצ"ע.

[4] ובנידון זה יעוין בקצוה"ח ובנתיה"מ ריש סימן רס.

[5] ובע"כ לומר כן דהנה מקור דברי המ"ב דיש לברך על בדיקת ביהכנ"ס הוא מהגר"ז, והגר"ז הלא ס"ל דהברכה היא משום תשביתו, ובע"כ דלדעתו אף על החמץ שבביהכנ"ס עוברים בב"י ובתשביתו.

[6] "דכיון דקיי"ל כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסו"ס אם נתערב מותר וכמ"ש רבינו פ"א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך". ודבריו צ"ת, ועיין בפמ"ג בא"א ב"ק ב שכתב שאין כאן רק "עצה טובה שלא יתערב עם חמץ אחר", וצ"ע.