קניין המועיל לארבעת המינים

אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא – קניית לולב מקטן

א. מבואר בגמרא (סוכה מו ב): א"ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, מאי טעמא, דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו.

וכתב הר"ן (שם): פירוש בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות דזוכה לעצמו ואינו מזכה לאחרים, דאי בשהגיע לעונת הפעוטות כבן ו' או כבן ז' אקנויי נמי מקני דהא קיי"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר". והנה הא דהפעוטות מקחן מקח הוא רק מתקנת חכמים כמבואר בגיטין נ"ט א'. ומבואר מזה דלדעת הר"ן אף קנין דרבנן מהני לדין 'לכם' דאורייתא. אמנם הרמב"ם פ"ח מלולב ה"י כתב: ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר, ומדבריו מבואר דקנין דרבנן לא מהני ל'לכם' דאורייתא.

והשו"ע בסימן תרנח ס"ו הביא לב' השיטות, ובבאור הלכה (שם ד"ה לא) כתב: וזה ג"כ פשוט דודאי יש להחמיר לכתחילה כדעה הראשונה שהיא סתמית שלא ליתן במתנה לשום קטן. היינו לחוש להא דקנין דרבנן לא מהני ל'לכם' דאורייתא.

אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא – קניית אתרוג בלא מעות

ב. וב'מחנה אפרים' (דיני משיכה סימן ב) האריך בדין זה אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא, והראה שם דבדבר זה נחלקו רבותינו הראשונים, והסיק: ולפי זה נראה דמה שנוהגים האידנא שקונים אתרוג למצוה והדמים פורעים לאחר החג דלאו יאות עבדין, דכל כמה שלא נתן את הדמים לא קנאו זה אלא מדרבנן, ואנן בעינן לכם שיהא שלכם מדאורייתא. היינו כיון דקיי"ל כר' יוחנן (ב"מ מז ב) דדבר תורה מעות קונות ולא משיכה והגבהה (כדאיתא בשו"ע חו"מ סימן קצח ס"א) א"כ בלא קנין כסף לא קנה המינים רק מדרבנן ואנן בעינן לכם מדאורייתא^[1].

והמשנ"ב בסימן תרנח ס"ק י פסק את דברי המחנ"א הנ"ל: ויש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם דאורייתא, אמנם הוסיף: אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר, ולכתחילה נכון לזהר בזה ולפרוע קודם החג.

קנין חצר אי הוי דרבנן

ג. והנה המחנ"א לא הזכיר דחצר מהני אלא רק כסף. והוא משום דדעת הרבה אחרונים דלר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות, אזי גם קנין חצר אינו אלא מדרבנן. ועיין ב'מנחת חינוך' מצוה שלו שכתב: ר' יוחנן סובר כסף קונה מן התורה, ומשיכה והגבהה ומסירה דכל אלו בכלל משיכה אינו קונה מן התורה רק תקנת חז"ל, וכן חצר דהוא מטעם יד או מטעם שליחות הכל ענף ממשיכה, ואינו קונה כלל מן התורה רק כסף.

וכן דעת הקצות החושן, דהנה התוס' בע"ז ע"א א' (ד"ה פרדשני) חידשו "דאפילו למ"ד (משיכה) אינה קונה הני מילי כגון דאיכא כספא, אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כולי עלמא מודו דקני במשיכה או בהגבהה". אמנם הריטב"א בב"מ מ"ז ב' (ד"ה דבר) הביא דהרמב"ן חולק וס"ל דאף מתנה או מציאה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב, וכ"ד עוד ראשונים, עיין בשיטמ"ק שם. ובקצוה"ח סימן קצח ס"ק א כתב: "ותמיהני, דכיון דחצירו אינו אלא מטעם יד או מתורת שליחות, וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד מעות קונה, מאי עדיפא דחצר", והניח בצ"ע. ומבואר מדבריהם דלריו"ח דמן התורה רק מעות קונות אף חצר לא קונה מן התורה.

קנין יד הוי מן התורה

ד. וב'ברכי יוסף' (סימן תרנח אות ה) אחר שהביא דברי המחנ"א שיש להקפיד לקנות המינים בכסף, כתב: וקצת קשה ממתניתין דריש לולב וערבה, דתנן יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין לולביהן להר הבית וכו', ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה, והנה התם לא היה לא כסף ולא חצר, וא"כ במה קנאוהו לצאת ידי חובת 'לכם' מן התורה. ובשלמא לדעת התוס' הנ"ל דהיכא דליכא מעות לכו"ע קני משיכה או הגבהה אתי שפיר דקנו הלולב בהגבהה, אמנם לדעת הרמב"ן והריטב"א דאף בכה"ג לא קני אלא או חצר או אגב צ"ע במה קנו, וכן תמה בבאר יצחק (יו"ד סימן כג ענף ח).

ועל כרחינו לומר דלדעת הרמב"ן קנין יד מהני מן התורה אף לריו"ח. ובמנ"ח (שם) הכריח כן, דאי נאמר דיד אינה קונה כלל היאך מועיל קנין בכסף, דהיאך קונה המוכר את הכסף שיוכל להקנות עי"ז החפץ, דדוחק לומר שקונה ע"י חצרו, והכריח מזה אפשר דדעת הרמב"ן דר' יוחנן מודה דקנין ידו מועיל תמיד מן התורה, ובזה תירץ ג"כ קושיית הקצוה"ח הנזכרת היאך חצר קונה לדעת הרמב"ן. וכן תירץ הברכ"י עצמו בשם בן המחנ"א בהגה"ה בסוף הספר דכל שנטלו בתוך ידו וכיוון לקנות לכו"ע קנה מן התורה. וכן תירץ בבאר יצחק (שם), והראה לדברי התוס' ב"ק כ"ט ב' (ד"ה אלא) דקנין יד מהני דילפינן מקרא האמור בגט 'ונתן בידה' עיי"ש^[2].

והנה להכרעת המ"ב דקנין חצר גם כן מהני, ע"כ דס"ל כהנך אחרונים דקנין יד הוא מן התורה לכו"ע, דאם לא כן תיקשי קושיית הקצוה"ח הלא חצר מטעם יד ואי יד לא מהני חצר מנלן. ונמצא א"כ דלהלכה יש לנו ג' קניינים מועילים מן התורה לארבעת המינים; כסף, חצר ויד^[3].

קנין יד קונה רק מה שבתוך ידו

ה. אלא דצריך לידע דאף אי יד קונה מן התורה, זהו דוקא מה שבתוכה ממש, אבל מה שבולט חוץ ליד לא נקנה. וכמ"ש בנתיבות המשפט סימן רסח ס"ק ב:…דודאי ידו לא גרע מחצירו, רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצירו, אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו, דבחצירו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצירו לא קנה, ואז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו. ובסימן קצח ס"ג ס"ק ו כתב עוד: דכשהוא בידו אין צריך שום הגבהה דהוי כמונח בחצירו אפילו בולט למעלה נגד אויר ידו, רק כשבולט לצד ידו צריך הגבהה. ומבואר מדבריו דרק מה שבולט לצידי היד לא נקנה, דאין זה בחלל ידו, אבל מה שבולט למעלה מידו נחשב כנמצא בתוך חלל היד ונקנה מטעם יד. ולדבריו נמצא דלולב הדס וערבה אפשר לקנות בקנין יד, רק יש להקפיד שיהיו מונחים על גבי ידו, שיהיה הכל מונח בתוך חלל ידו, ולא מהני להחזיקם באמצע גובהם כדרך שאנו אוחזים אותם.

אמנם בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן רכב ס"ק כג) מבואר דאף מה שבולט לגובה היד לא נקנה אלא צריך שהכל יהיה בתוך היד ולא יבלוט לא למעלה ולא לצדדים עיי"ש, וכ"כ שם לגבי גט: וצריכין לזהר בזה דאם הגט על קלף גדול ומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידו ואינו כולו בידה. ולכאורה לדעת הגרע"א אין דרך לקנות לולב הדס וערבה בקנין יד. ולגבי אתרוג הכל תלוי בגודלו ובגודל היד, היינו אם נכנס כולו בתוך היד.

והנה הבאור הלכה בסימן שסו ס"ט (ד"ה צריך) הכריע ג"כ דקנין יד מהני, שכתב …דאם היה הערוב כולו מונח בידו אי"צ להגביה כלל, דידו קונה בלי טעם הגבהה כמבואר בתוס' כתובות ל"א בד"ה דאי (ועיין ברא"ש בסוגיין), וכ"כ הנתיה"מ בחו"מ סימן קצח ס"ב עיי"ש, אם לא דבולט הדבר מן ידו לצדדים דאז אינו קונה מטעם אויר ידו רק מטעם הגבהה מכחו, ובזה צריך להגביה טפח וכמש"כ בנתיבות. ונראה דהכרעתו כהנתיה"מ דרק אם בולט לצדדים אינו נקנה אבל כל שלא בולט לצידי היד קונה אף מה שבולט לגובה.

קניין חצר בשוכר

ו. והנה המ"ב הכריע לדינא דמהני קנין חצר לקנות המינים מן התורה, ויש לדעת דזה מהני אפילו למי ששוכר דירה, דאף שפסק השו"ע חו"מ סימן שיג ס"ג: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים, והיא סברת הרמב"ם פ"ו משכירות ה"ה דחצר שכורה קונה למשכיר שהוא בעל החצר ולא לשוכר, מ"מ כתב הש"ך (שם ס"ק א) דזהו רק במציאה והפקר, אבל היכא דיש דעת אחרת מקנה להשוכר שפיר קונה בחצר המושכרת לו, וכ"כ בשו"ת בית מאיר סימן לה בשם הגרע"א, וכבר נמצא כן בחידושי המאירי ב"מ ק"ב א' עיי"ש [וראה בקצוה"ח שם ס"ק א שתמה ע"ד הש"ך הנ"ל וצ"ע]. ובלא"ה דעת הראב"ד בהשגות (שם) שלעולם השוכר קונה ולא המשכיר, ובבהגר"א (שם) כתב דהעיקר כדעת הראב"ד.

ברם כל מה שמהני הקנין זהו רק לאב המשפחה, אבל מי שיש לו בנים בני מצוות הלא המה מחויבים ג"כ במצוה מן התורה, וצריכים ג"כ לזכות בארבעת המינים בקנין המועיל מן התורה, ולהם אין חצר כלל (שהיא של אביהם). וקנין יד נתבאר כבר דצריך שיהיה הכל בתוך היד, ולדעת הגרע"א לא מהני יד ללולב הדסים וערבות (ואף האתרוג לא תמיד נכנס כולו בתוך היד, ובפרט בידי נערים צעירים שהם עדיין קטנות. ועכ"פ אף אם באנו לקנין יד צריך להחזיק באופן המועיל שנתבאר לעיל).

וע"כ מן הנכון שאחר שהאבא קנה ארבעת המינים עבור ילדיו, יקנו בכספם מאביהם את המינים ע"י קנין כסף דהוא מועיל לכל הדעות. וכן לכל שוכר דירה יש לשלם למוכר בכסף דוקא [ולגבי תשלום באשראי דעת הרבה פוסקים דלא חשיב קנין כסף, עיין חוט שני להגרנ"ק 'מילי דנזקין' עמ' קצה. ויש לזהר בזה].

דינים העולים

א. ביום הראשון בעינן 'לכם'. ודעת הרבה ראשונים דבעינן לזכות בקנין המועיל מן התורה.

ב. לכן יש להקפיד לקנות ע"י מעות וזה הקנין היותר מעולה שמועיל לכו"ע.

ג. קנין חצר ג"כ מהני אפילו לשוכר דירה. אמנם לשאר בני הבית אינו מועיל.

ד. קנין יד ג"כ מהני. אלא דצריך שלא יבלוט כלום מצידי ידו. ולדעת הגרע"א צריך שהכל יהיה בתוך ידו ולא יבלוט כלל אף לא לגובה היד, ואם כן אין אפשרות לקנות לולב, ערבה והדס בקנין יד. ונראה דהמקל כהנתיה"מ יש על מי לסמוך. וא"כ לולב ערבה והדס שפיר לקנות ע"י יד, ובתנאי שיחזיקם מעל ידו. אמנם אתרוג יש לראות שכולו נכנס בתוך היד ולא בולט לצדדים, ולא תמיד באפשרי.

ה. לכן יש להקפיד שבני הבית מעל גיל בר מצוה יקנו מאביהם את ארבעת המינים בקניין כסף באופן המועיל.

—

[1] ואף דחז"ל ביטלו קנין כסף במטלטלין ולכאורה שוב לא יועיל אף מהתורה, מ"מ במקום מצוה העמידו דיניהם על דין התורה ומעות קונות, וכמ"ש בגליון רע"א לסימן תרמט ס"ב "דבמקום מצוה מעות קונות, עיין בחו"מ סימן קצט בהגה"ה".

[2] ועיין לקמן אות ה שהבאנו שגם הבאה"ל הכריע דמהני קנין יד.

[3] אלא דצ"ע, דהנה השעה"צ (שם) אות יג כתב: "ואגב ארשום עוד דבר קטן שראיתי, אף שהוא דבר פשוט, אכן מפני שהוא מצוי הוכרחתי לכתבו, דהיינו, אפילו אנשים החרדים הזהירים לקים המצוה כתיקונה בענין לכם ולוקחים לעצמם אתרוג ולולב והדסים ומשלמים תכף, על ערבות אינם מקפידים להכין מבעוד יום, אלא למחר בבוקר כשבאים לבית המדרש מבקשים מן השמש שיתן להם ערבות, ובאמת בכל הארבעה מינים צריך לזהר לקים בהם לכם בשלמות". ואם קנין יד מועיל למה לא נימא שקנו הערבות מהשמש בקנין יד.

ואולי ידיעה היתה לח"ח שאף קנין יד לא עשו. ובדרך אחר י"ל לפמש"כ המטה אפרים (סימן תרכה) דאף אם קונה בחצר מ"מ צריך לפרוע המעות קודם, ומשום דבלא"ה לא גמרה דעתו של המוכר למכור (כמו שביאר בזה בשו"ת שבט הלוי ח"ז סימן פג). או דדעתו כהגרע"א דבעינן שהכל יהיה בתוך היד ולהכי לא מהני יד בערבות.