סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת

א

סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת

בדברי הגמרא (פסחים יג, א) יש התייחסות למציאות של שנה זו, וכדלהלן: דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, כו', ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות.

ופירש רש"י: מזון שתי סעודות – ולא שלש, דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה, וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה.

לפירושו של רש"י אין בדברי הגמרא עצה איך לקיים סעודה שלישית, וסעודה ראשונה ושניה יקיים על ידי אכילת חמץ. אבל סעודה שלישית לא מבואר איך יעשה.

אם יש לחלק סעודת שחרית לשתי סעודות לקיים סעודה שלישית

וכתב בשו"ת הרא"ש (כלל כב סימן יג): ומה ששאלת אם מותר לדרוש לכתחלה בציבור שיוכל לעשות סעודה שלישית בסעודת שחרית ולהפסיק בין מאכל למאכל. דע כי אין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות, מדאמרינן בפ"ק דפסחים דארבעה עשר שחל להיות בשבת דאינו מניח לשבת אלא מזון שתי סעודות. והאוכל סעודת שחרית אחר חצות יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות אבל האוכל קודם חצות אין יכול להפסיק, ואין הצבור בקיאין בזה.

מבואר בדברי הרא"ש עצה לחלק את סעודת שחרית לשתי סעודות, אך כתב הרא"ש שאין עצה זו מועילה, כי סעודה שלישיתת צריכה להיעשות דווקא אחר חצות היום. וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג [וחבריו] (סימן תסד).

אמנם המרדכי (פסחים רמז תקמב) כתב: י"ד שחל להיות בשבת כו' ומשיירין מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות יש מוכיחין מכאן דסעודה ג' בשבת שאכלה קודם ד' שעות לא יצא ורא"ם פי' בס"י ב' סעודות ב' שביעית ואותן ב' סעודות יחלק לג' סעודות:

מבואר בדברי המרדכי בשם היראים שיש לחלק סעודת היום בבוקר יום השבת לשתי סעודות. וכן כתב בשמו השבלי הלקט (דיני שבת סימן צג), והוא בספר היראים (סימן שא – שב, דפוס ישן סימן קה). והגהות מיימוניות (חמץ ומצה פרק ג אות ב) גם הרוקח (סימן רסז) כתב שכך א"ל ה"ר אליעזר ממיץ. ונראה מדברי הב"ח שכן נכון לעשות.

ובדברי המגן אברהם נראה חידוש בזה, שכתב על דברי השולחן ערוך (סימן תמד ס"ק א): ומשיירין וכו'. ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה.

נראה מדבריו שגם יחלק הסעודה לשתי סעודות וגם יאכל אחר המנחה בשר או דגים לצאת סעודה שלישית במיני תרגימא, בכדי שיצא לכל השיטות, וזה חידוש גדול שחשש כל כך להחמיר בזה.

ונראה לחדש שגם לשיטת הפוסקים שאין סעודה שלישת אלא אחר המנחה, אבל בדיעבד יוצא גם קודם המנחה, שהרי חיוב שלש סעודות מדכתיב "אכלוהו היום" שלש פעמים ולא מבואר בתורה זמן האכילה, ולכך מי שלא אכל בלילה משלים שלש סעודות ביום. ולא גרע מה שיכול להשלים סעודת לילה ביום, שיכול להשלים סעודה שלישית של אחר המנחה קודם זמנה ולאוכלה בבוקר [שאף שתשלומים לא מצאנו אלא אחר החיוב אבל כמו שנתבאר אין זה דין תשלומין, אלא שגם כשלא מקיים שלוש פעמים אכלוהו כמו שהעמידו התקנה, יקיים שלוש עמים אכלוהו גם שלא בזמן שתקנו מעיקר הדין. וקצת פלא שלא כתבו כן הפוסקים. ואולי לזה התכווין המגן אברהם ולכך כתב שגם יחלק סעודת שחרית לשתנים וגם יצא במיני תרגימא. כי אז יוצא כל השיטות שיוצא ידי חובת שלוש פעמים "אכלוהו", בפת, ולקיים סעודה שלישת בזמנה מדין עונג יצא במיני תרגימא.

לצאת ידי חובת סעודה שלישית במצה עשירה

והנה הראשונים (תוספות פסחים צט ב, ד"ה לא יאכל. רא"ש פסחים פרק י סימן א. טור או"ח סימן תמד) כתבו שרבנו תם היה נוהג לעשות סעודה שלישית בשבת זו במצה עשירה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סימן תמד סעיף א): י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית.

וכתב הרמ"א: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה.

ומקור דברי הרמ"א שכתב שיצא ידי חובת סעודה שלישית בפירות או בשר ודגים, הוא מדברי הטור שכתב שטוב לעשותה בפירות. ומקורו מדברי הגהות סמ"ק (סימן צח אות ד).

ובפשטות כוונת הרמ"א במה שכתב שבמדינות אלו אין נוהגים לאכול מצה עשירה, היינו שגם בערב פסח אחר זמן איסור אכילת חמץ אין לאכול מצה עשירה. ובנודע ביהודה (קמא סימן כא) הקשה בזה שאין מחמירים כן אלא בפסח גופא ולא בערב פסח. וכתב: ואלמלא שכבר הורה ראש המורים שהוא רמ"א לאיסור אפי' בערב פסח הייתי מתיר מצה עשירה כל היום בע"פ, ועכ"פ אני מורה דעד חצות היום אפילו לרמ"א מותר מצה עשירה. וכן נלע"ד מוכח מדברי המג"א בסי' תמ"ג סוף ס"ק ב' שכתב ואם לא יוכלו לאכול אח"כ יאכלו מצה עשירה או בשר ודגים. ולכאורה דבריו תמוהים דאיך יאכלו אח"כ מצה עשירה דהרי בסימן תמ"ד אסר רמ"א לאכול מצה עשירה אפילו לצורך סעודה שלישית בע"פ שחל בשבת ולפי מ"ש ניחא דסעודה ג' זמנה אחר חצות לכן החמיר רמ"א אפילו במצה עשירה. אבל המג"א שכתב שיאכל אח"כ מצה עשירה כוונתו אחר שעה ה' ולצדדים קתני יאכלו מצה עשירה עד חצות או בשר ודגים אם הוא כבר אחר חצות. לכן נלע"ד סיומא דפסקא דעד חצות מותר בוודאי לאכול מצה עשירה בערב פסח והמורה להתיר כל היום לא הפסיד באם הוא לצורך קצת אפילו אינו צורך חולה וזקן.

ובערוך השולחן (או"ח סימן תמד סעיף ה) כתב: שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג דאין שום טעם בזה אלא הכוונה כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה ממילא דאין מכינין אצלינו מצה עשירה ולהכין רק על סעודה שלישית אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה והנה גם אצלינו יכולין לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת והרבה נוהגין אצלינו כן והקדים מיני פירות לבשר ודגים אף על גב דבשר ודגים עדיפא מפירות לענין סעודה שלישית כמ"ש לעיל סי' רצ"א מ"מ בערב פסח פירות עדיפי כדי שלא ישבע ויאכל מצה לתיאבון ואולי מפני זה לא הזכיר גם מצה מבושלת מפני שהיא משביע הרבה כידוע בחוש.

אמנם פשטות כוונת הרמ"א שלא כערוך השולחן אלא שאין נוהגים לאכול מצה עשירה מזמן אכילת חמץ וכן כתב באגרות משה (או"ח חלק א סימן קנה) וכמו שהבין הנודע ביהודה בכוונת הרמ"א. וכן מבואר בפרי מגדים (סימן תמד אשל אברהם ס"ק ב).

ובביאור הגר"א (או"ח סימן תמד סעיף א) כתב שמלבד שיטת הפוסקים שאין לאכול מצה עשירה בערב פסח, לשיטת הרמב"ם אין לאכול גם מצה עשירה בערב פסח שלשיטתו אין לאכול בערב הפסח אף מצה שאין יוצאים בה בלילה, ולהלן יבואר שיטת הרמב"ם בזה על פי ביאור הגר"א.

נמצא שלמנהג האשכנים אין לצאת ידי חובת סעודה שלישית במצה עשירה, כיון שאין נוהגים לאוכלה אף בערב הפסח.

לצאת במצה מבושלת

המגן אברהם (סימן תעא ס"ק ח) כתב שמותר לאכול בערב פסח מצה מפוררת ומבושלת. וביאור דברי המגן אברהם על פי דברי הגמרא (ברכות לז א) שפירורי לחם שבישלו אותם ואין בפירורים כזית מברך עליהם בורא מיני מזונות.

ובחידושי הגרעק"א (שם) הקשה עליו, ולזה לשונו: לכאורה אף באינה מפוררת נהי דלא מקרי בישול ומברכים המוציא הא מ"מ אין יוצאים ידי מצה בזה דבעינן טעם מצה, אם כן יש לומר דמותר לאוכלו בערב פסח.

וכוונתו שהרי מבואר בגמרא (ברכות לח ב) שמצה מבושלת אין בה טעם מצה. ואם כן מה בכך שיש בפירורים כזית ומברכים המוציא סוף סוף טעם מצה ליכא^[1].

אמנם החק יעקב (סימן תעא ס"ק י) כתב באמת להתיר אכילת מצה מבושלת: אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח. וא"כ משמע שיוצאין בה בלילה כיון דאינה נקראת מצה עשירה, וכמשמעות לשון הרב ריש הג"ה זו דדוקא מצה שיוצאין בה אסורה לאכול. אכן מהרי"ל הלכות שבת הגדול (עמוד נח) הניח הדבר בספק מצה עשירה, ע"ש. ואם נתבשלה נתבאר לעיל (סימן תסא שם) דאין יוצאין בה ומותר לאכלה בערב פסח, וכן הסכמת האחרונים.

והנה המשנה ברורה (סימן תעא ס"ק כ) כתב להלכה כהגרעק"א שמותר לאכול בערב פסח מצה מבושלת אף אם יש בה כזית וברכתה המציא. וכן הביא בשער הציון (ס"ק יט) בשם הגר"ז (סימן תעא סעיף ח). אמנם במשנה ברורה (סיימן תמד ס"ק ח) כתב שיכול לצאת ידי חובת סעודה שלישית במצה מפוררת ומבושלת. ובשער הציון (שם ס"ק א) כתב שהחיי אדם הביא שגם יכול לצאת במצה מבושלת, והיינו לכאורה מצה מבושלת שיש בה כזית, וכתב שהמגן אברהם (שם ס"ק ב) כתב בשם מהרי"ל שאין נוהגים כן. וגם הגר"ז שהתיר לאכול מצה מבושלת שיש בה כזית כתב (סימן תמד סעיף ד) שהיה ראוי לאכול מצה מבושלת שיש בה כזית אלא שאין נהוגים כן, משמע דלא ניחא ליה בזה.

ובביאור הגר"א כתב לבאר מנהג זה, שאין לאכול מצה מבושלת מחמת שיטת הרמב"ם. והיינו כשיטת הרמב"ם שהבאנו לעיל לגבי מצה עשירה, שלשיטתו גם מצה שאין יוצאים בה ידי חובת מצה אין לאכול בערב הפסח. וצריך להבין מה הטעם בזה.

לצאת במצה מפוררת ומבושלת

והנה הדרך החיים (דין ערב פסח שחל להיות בשבת סעיף ט) והחיי אדם (כלל קכט סעיף יד) כתבו עצה נוספת לקיים סעודה שלישית במצה מפוררת בפירורים פחות מכזית, ומבושלת, והחיי אדם התיר גם במצה מטוגנת כשאין בפירורים כזית. ופלא שהמגן אברהם לא הביא עצה זו. ומשמע מדברי האחרונים שהבינו שכוונת המגן אברהם שכתב שאין נוהגים לצאת במצה מבושלת היינו במצה שיש בה כזית אלא שהיא מבושלת. אמנם מקור דברי המגן אברהם מדברי המהרי"ל ושם מפורש בדבריו דמיירי במצה מפוררת ומבושלת וכתב וזה לשונו:

ספר מהרי"ל (מנהגים, הלכות ערב פסח אות טו): וגם לא יאכל בערב פסח מצה הראויה לצאת בה דהיינו ענייה אבל עשירה רשאי. אמר מהר"י סג"ל מותר לתת לקטנים מצה בערב פסח. אבל לגדולים הוי אסור כבועל ארוסתו בבית חמיו. ומשום הכי יש נוהגים כשחל ערב פסח בשבת לעשות שלש סעודות על ידי מצה עשירה. אמנם לא חזינא רבוותא קשישא דעבדי הכי דקשה לצאת ידי כל רבותינו. שאם ילוש ביין קרוב לודאי שנתערב מעט מים בעת הבציר, וכתבו רשב"ג וסמ"ג דעל ידי מים כל שהו מחמיץ ולא שייך ביטול דבטבע תליא מילתא. וע"י חלב ג"כ בקל יתערב מים בעת החליבה, בסמ"ק וכן שמן ודבש נהגינן לאסור אפילו מן הכוורת. ועוד דאין לברך עליו המוציא. ועל ידי סחיטת מי פירות נמי הלא ר"י לא רצה לעשות הלכה למעשה דלא כרש"י דפי' דבלא מים מקדמת ומחמצת ואין יכול לשומרו מחמץ נוקשה דהירושלמי משמע כדבריו. ואף על גב דליכא תלתא קראי בחמץ נוקשה, מ"מ מדרבנן אסור בהנאה מההוא דחיטי קורדנייתא לפי' ר"ת, כ"ש על ידי מי ביצים, ועוד שאין לברך עליו המוציא למקצת רבותינו. וע"י מצה אפויה ומפוררת ונילושה בעושר דלמא לא חשיב עשירה אחר אפיה וראיה ממילחא בירושלמי. וכן מן הרוקח שהתיר לחולה וזקן שרויה ביין. ועוד הלא כורכה ואוכל חרוסת עמה וכן פסח אוכל עמה. ויש כתבו לטבול מצה דכריכה בחרוסת אלמא דלאחר אפיה לא נעשית עשירה הכא נמי כי הדר מפרר ואופה לא נעשית עשירה. ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכת' מיני מזונות ונפיק במיני תרגימא. אבל לא ראיתי נוהגין כן, חוץ מן אחד מן הגדולים שעשה ביין וחברו עליו תלמידיו מטעמא דלעיל. וטוב לעשות בפירות כסמ"ק ומהר"ם, וכדאי רשב"ם [לסמוך עליו] בשעת הדחק וחד לישנא פרק בתרא דיומא. [וכן נהג מהר"י סג"ל שעשה סעודה שלישית בפירות – כשחל ע"פ בשבת -].

מפורש בדברי המהרי"ל על מצה מפוררת ומבושלת אף שאין בפירורים כזית וברכתה מזונות, אין נוהגים לאכול בסעודה שלישית. וצריך ביאור טעם הדבר.

ובדברי הגר"א הדברים מבוארים, שכתב טעם לכך שאין נוהגים לאכול מצה מבושלת, מטעם שאין לאכול מצה עשירה לשיטת הרמב"ם, והיינו שנהגו כשיטות שגם מצה שאין יוצאים בה ידי חובת מצה בלילה אין נוהגים לאכול בערב הפסח, אף שאין בה טעם מצה. ואף שצריך לבאר טעם הדבר אבל כן מבואר בדברי הגר"א, נמצא שלשיטת הגר"א אין לאכול אף מצה מפוררת ומבושלת, וכן פירש גם את שיטת המגן אברהם.

מצה מפוררת ואפויה

והנה מצה מפוררת שנילושה במי פירות, ואחר כך אפאה, מבואר בדברי הרמ"א (סימן תעא סעיף ב) שאין לאכול בערב הפסח. ואף שהרמ"א שם לא כתב אלא שנילושה ביין ושמן ולא כתב שאפאה אחר כך. הנה המגן אברהם (שם ס"ק ח) כתב שהוא הדין אם אפה את הפירורים שנילושו בשמן ודבש, שאין לאוכלם בערב הפסח. והביאו המשנה ברורה (שם ס"ק יט).

והנה לפי זה כתבו כמה מפוסקי זמנינו לאסור אכילת עוגה מקמח מצה בערב פסח, [ראה אור לציון (חלק ג פרק יג), וכן מטין בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכן הוא בספר שבט הלוי (חלק ח סימן קיז), אכן הגרש"ז אוירבך התיר אכילתם בערב פסח ויש שהביאו בשמו בטעות לאסור]. והדבר תמוה מאד לכאורה, שהרי אין טעם מצה בעוגה כלל. אמנם לכאורה כמבואר לעיל כבר כתב הרמ"א לאסור, ומה החילוק בין עוגה מקמח מצה מהמבואר בדברי הרמ"א לאסור. וצריך לבאר דברי הרמ"א.

ולכאורה ביאור הדברים שלשיטת הרמ"א אין לאכול בערב פסח אף דבר שאין בו טעם מצה כלל, כל שנעשה ממצה. ומזה יש להווכיח לאסור אף מצה מבושלת שיש בה כזית. וכמו שהבאנו לעיל בשם המגן אברהם, והגרעק"א הקשה מאי טעמא סוף סוף אין בה טעם מצה.

וכתב אאזמו"ר מרן הגאון רבי יעקב קנטורוביץ זצ"ל (חידושי הגר"י פסחים מא א) וזה לשונו: ולענ"ד נראה דדבריו של המגן אברהם מדויקים היטב, דהא לכאורה בלאו הכי יש להבין דבריו של הרמ"א שכתב מצה שנאפה כתיקונה ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקראת מצה עשירה ואסור לאכול בערב פסח. והוא ממהר"י ווייל. וקשה הלא המגן אברהם (סימן תסא ס"ק ז) הביא ממהר"י ווייל דמצה שרויה ביין אינה ראויה עוד לצאת בה, ואף לטבל מצה ביין אסור, עיין שם, וכיון שאף שרויה ביין אסור, הלא כל שכן נתפררה ונילושה ביין ושמן בודאי אסור לצאת בה, ואם כן למה אמר רמ"א בשם מהר"י ווייל גופא דאסורה לאכול בערב פסח. והלא רמ"א הביא בשם הר"ן דכל שאינה יוצא בה מותרת לאכול בערב פסח. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הר"ן דמצה שאין יוצאין בה מותר בערב פסח לא בא לאפוקי רק מצה כזו שמתחילת עשייתה אינה ראויה לצאת בה, כגון מצה עשירה שנעשית מתחילה ביין ושמן, או מצה כזו שאינה לחם כלל, אבל מצה הנאפית כתיקונה ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן, כיון שכבר חל עלה שם מצה הראויה לצאת בה לא פקע שם מצה ממנה, כיון דגם עכשיו מצה היא, אלא שאין יוצאין בה מפני שאין טעם מצה בה, וכמסקנת הגמרא בברכות שהובא בתוספות כאן עיין בטו"ז סימן תס"א שם, הנה על ידי זה לא בטיל מינה שם מצה שהיה בה בשעת עשייתה ואסורה לאכול בערב פסח כל זמן דלא פקע שם לחם מינה. ולפיכך כתב המגן אברהם דרק נתפררה ונתבשלה, דאז לא הוי לחם כלל ומברך עליה רק בורא מיני מזונות, מותר בערב פסח אבל בלא נתפררה ונתבשלה, כיון דאכתי לחם הוא ומברך עלה המוציא אסורה בערב פסח. ובזה מדויק מה שכתב דמברך עלה בורא מיני מזונות, דלכאורה אין זה ענין לכאן, אבל למה שכתבתי עיקר תליא בזה במה שפקע שם לחם מינה, ואף שמדבריו של החק יעקב (ס"ק י) לא משמע כן אבל בדעת המגן אברהם בודאי צריך לומר כמו שכתבתי^[2].

וצריך לבאר דבריו, מה בכך שלא פקע שם לחם מינה כיון שאין בה טעם מצה.

והנה הבאנו לעיל דברי הגר"א שכתב שאין לאכול בערב פסח מצה עשירה ולא מצה מבושלת, והיינו שאף מצה שאין יוצאים בה, אין לאכול בערב הפסח. וצריך לבאר מדוע הרי סוף סוף אין בה טעם מצה.

והנה עיקר איסור אכילת מצה בערב פסח מקורו מהירושלמי (פסחים פרק י הלכה א) דאיתא התם "אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו".

והנה יש לבאר כוונת הירושלמי בשני אופנים. א. יש לומר שאיסור זה בשביל שיאכל מצה לתיאבון, ובשביל זה לא יאכל קודם בכדי שיתאווה לטעם מצה, והדוגמה מבא על ארוסתו בבית חמיו היינו שגם שם הוא טועם טעם הדבר לפני שמקיים מצוה בעשייתו. וכטעם זה נראה בדברי המהרש"א (פסחים צט ב ד"ה תוס' בד"ה לא יאכל) שכתב שהטעם שמותר לאכול מצה עשירה בערב פסח היינו משום שאין בה טעם מצה. ב. יש לומר שאין זה משום טעם מצה כלל, אלא שכיון שהתורה אסרה לאכול חמץ והתירה לאכול מצה, והנה מלבד מה שיש מצוה באכילת המצה המצה היא גם אפשרות היתר של אכילת פת בפסח, ורצו חז"ל שיהיה היכר שאכילתה לשם מצוה, ולא רק בכדי שיהיה היכי תימצי לאכול פת, ולכך אסרו חז"ל שלא יהנה מהיתר מצה אלא בזמן שמקיים מצוה באכילת מצה. ושלא ישתמש במעלת מצה אלא בשעת מצוותה. וראה לשון הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ו הלכה יב) "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב", והיינו לכאורה שיהיה היכר בערב שאוכל מצה לא רק מחמת שאסור לאכול חמץ, אלא שיהא ניכר שעושה כן מחמת מצוה.

ולכך דימו חז"ל לבועל ארוסתו בבית חמיו, דכיון שבאירוסין אין עליו עדיין חיוב עונה ואחר הנישואין הא יהיה עליו בה חיוב עונה אסרו רבנן להתחיל בביאת רשות, דאף שאחר הנישואין אשתו מותרת אף שלא בזמן עונה שהוא רשות, מכל מקום אסרו להתחיל ביאת אשתו בביאה שאינה של מצוה, וראה שו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קנה) שכתב כעין זה.

וידידי הגאון רבי דוד ברנהולץ שליט"א ביאר בזה מנהג הגר"א המבואר במעשה רב (אות קפה) בזה הלשון, "והיה נמנע לאכול אחר הפסח מצה שיוצאים בה ידי חובתו בפסח, וכל זה להיכרא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו". ומבואר שיש ענין להראות ולהכיר שמצות אכילת מצה לשם חובה ולא רק היכי תימצי לאכילת פת. ואמנם חז"ל לא אסרו אלא לפני אכילת מצה של חובה, וכאמור.

וקצת נראה כטעם השני מדברי בעל המאור (פסחים טו ב) והרא"ש (פסחים פרק ג סימן ז) שכתבו שאין איסור זה אלא משעת איסור אכילת חמץ, ודלא כהרמב"ן (מלחמות שם). ולכאורה תמוה שאם איסור אכילת מצה משום טעם מצה, מה השייכות בין איסור אכילת מצה לזמן אכילת חמץ. משמע שאיסור אכילת מצה אינו מצד טעם מצה, אלא שלא ישתמש במעלת מצה אלא עם מצוותה, ולכך לא נאסר זאת אלא עם הזמן שנאסר לאכול חמץ, שאז הוא זקוק לאכילת פת אחרת המותרת ולא התירו לו לאוכלה כיון שעדיין אין מצוה באכילתה. וגם האוסרים מבוקר של יום י"ד סברו כן שהאיסור מצד זה, אלא שסבירא להו שכבר מיום י"ד בבוקר שהוא יום שבערב יקימו מצות מצה יש לאסור שלא יהיה ממצות מצה קודם זמן חיובה.

ומצאתי דברים מפורשים בזה בחידושי המאירי (פסחים יג א) שכתב וזה לשונו:

זהו עיקר פסק שמועה זו ומ"מ יש פוסקים שמבערין את הכל מלפני השבת בין חולין בין תרומה ובלא שום שיור ואוכל מצה בשבת ולא נאמר לדעתם בתלמוד המערב כל האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו אלא משהגיע איסור חמץ ר"ל משש שעות ולמעלה שמשם ואילך היא כעין ארוסה ונסעדים בכך במה שאמרו בתוספתא ואופה מצה בערב שבת והם מפרשים אופה לאכול ממנה לילה ושחרית של מחרתו ומ"מ אנו מפרשים בה כדי שלא יבא להקדים לאפותה במוצאי שבת בין השמשות וכדרך שאמרו בכתובות גזרה שמא ישחוט בן עוף אבל מ"מ לדעתנו אכילת מצה בכל היום מכוער הדבר שמשום תיאבון נאמרה וכל שמלא כרסו ממנה פרח תיאבונו, ומנהגנו לבער את הכל מלפני השבת אף החולין אלא שמשיירין את הצריך לשתי סעודות בצמצום ואם הותיר מבערו אם שיאכיל לבהמה ולחיה קודם איסור הנאתו אם שיפרר וזורה לרוח:

מבואר מפורש בדברי המאירי שאיסור אכילת מצה בערב הפסח משום אכילה לתיאבון הוא, ולכך דחה שיטת הראשונים שאיסור אכילת מצה מתחיל רק בזמן איסור אכילת חמץ.

ואולי זה ביאור דברי הראשונים [כל בו (סימן מח) מהר"י ווייל (סימן קצג) הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (סימן ריט אות ה); מהרי"ל (הלכות ההגדה) וראה חק יעקב (סימן תעא ס"ק ו)] שכתבו שכמו כלה המותרת לאחר שבע ברכות כך מצה לא נאכלת עד שיברכו עליה שבע ברכות [הגפן, קידוש, זמן, אשר גאלנו, על נטילת ידים, המוציא, על אכילת מצה, וראה מעשה רב (אות קצא) שמנה באופן אחר], והיינו כנ"ל לקדש את האכילה ולהראות חיוב אכילתה למצוה.

והנה לפי זה יש לדון, האם דווקא במצה שיש קיום מצוה באכילתה נאסר, או שכל שנהנה מן המצה יש לאסור. ולכאורה זה ביאור דעת הרמ"א שכתב שיש לאסור מצה מפוררת שנילושה בשמן ודבש, שאף שאין בה טעם מצה כלל, כיון שנהנה מקיום פת שאינה חמץ הרי אסור לאוכלה בערב הפסח. וכל שכן שאסור לפי זה לאכול מצה מבושלת שיש בה כזית. ואף שאין בה טעם מצה כיון שברכתה המוציא והטעם שברכתה המוציא כי יש בה מעלת פת, וכפי שביארנו בארוכה בספר דעת ברכה (חלק ב פרק ב).

אמנם במצה מבושלת ומפוררת בפירורים פחות מכזית, כיון שאין זה פת כלל, ומברך עליה בורא מיני מזונות לא נחשב שנהנה מפת, ולכן יכול לאוכלה בערב הפסח.

ושיטת הגר"א שגם בזה כיון שסוף סוף קיום המאכל נעשה על ידי המצה, הרי נחשב שנהנה ממצות מצה ולכן אסור גם זה בערב הפסח.

ומעתה הוא הדין באפה עוגה מקמח מצה, אף שלא מורגש בה טעם מצה כלל, כיון שמברך עליה בורא מיני מזונות מחמת הקמח מצה, ואם קובע סעודתו עליה מברך המוציא, אסור לאוכלה בערב הפסח, [וכל שכן שיהיה אסור לאוכלה לשיטת הגר"א, אבל בזה גם להמתירים לאכול מצה מבושלת, כאן כיון שהיא אפויה ואם קובע סעודתו עליה מברך המוציא שם פת עליה].

ומצה עשירה, שלדעת רוב הפסוקים מותר לאכול בערב הפסח, [לבד שיטת הרמב"ם לביאור הגר"א], יש לומר בשני אופנים. יש לומר שההיתר משום שכיון שמי פירות לא מחמיצים אם כן אין בזה היתר מצה, שאין זו מצה הנעשית על ידי היתר שהיא כלל לא באה לכלל חימוץ. או יש לומר שכיון שסוף סוף לא חל עליה שם מצה מעולם, לא נאסרה. שרק מה שחל עליה שם מצה, נאסרה אכילתה מצד שנהנה בהיתר אכילת מצה ולא במצה עשירה שלא חל עליה שם מצה מעולם.

והנה בשנים האחרונות חידשו דרך להכנת לחמניות מקמח מצה, ודרך עשייתם, על ידי שמבשלים שמן ומים בסיר ואחר שהמים רותחים מכניסים לתוכם קמח מצה, ואחר הבישול לשים כל זה עם תוספות שנות ואופים את התערובת. והנה כיון שקמח המצה מתבשל קודם האפייה, הרי בשעת הבישול בטל מן הקמח מצה תוריתא דנהמא, ושוב אין מברכים על זה המוציא.

ואמנם השולחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין פרק ב סעיף יג) כתב: וכל זה בטיגון אבל עיסה שנתבשלה בקדירה אין עליה תורת לחם כלל גם לסברא הראשונה ומברכין עליה בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם אפילו בקביעות סעודה ואפילו הן חתיכות גדולות (שקורין קניידליך או קרעפליך).

אך אם חזר ואפאה בתנור או במחבת בלי משקה חזר וירד עליו תורת לחם גמור ואפילו הן חתיכות קטנות מכזית ומברכין עליה המוציא וברכת המזון בכזית ולפי סברא הראשונה שהטיגון במעט משקה דינו כאפייה הוא הדין אם חזר וטגנה במחבת במשקה מעט.

מבואר בדברי הגר"ז שאף שבטל מן התערובת תוריתא דנהמא, באפייה מחדש חוזר תוריתא דנהמא על המאפה. וביאור דברי הגר"ז נראה, שאף שבטל תורת לחם מן הפירורים, הרי הם כחזרו לסולתן, וכעת אופה מהם לחם חדש, ולא שחוזר וניעור הפת הקודמת על ידי יבוש הפירורים באפייה, אלא שכעת חוזר ונעשה מהם פת חדשה. [ומהאי טעמא פשיטא לי דלא כהגרי"ש אלישיב זצ"ל הסבור שקוגל העשוי מאיטריות שהתבשלו ואחר כך אופה את הקוגל, שדינם כפת הבאה בכיסנין, כיון שאחר כך אופים את הקוגל, ועל פי דברי הגר"ז שהגם שבבישול פקע תוריתא דנהמא, כיון שאפה חוזר תוריתא דנהמא עליו, שנראה לענ"ד שכל זה דווקא בפירורים שנילושים מחדש והוי כחזרו להיות קמח, אבל איטריות לא חזרו להיות קמח ולא נעשה מהם עיסה מחודשת ואין בהם תוריתא דנהמא].

ומעתה, יש לדון בבישל קמח מצה, ואחר כך אפה. שאמנם ברכתו המוציא אם קובע עליו סעודה, אבל כיון שאז בטל ממנו שם הקודם כלל. כעת הוי כאופה מצה עשירה שהרי זה כאופה מקמח שביטלו ממנו יכולת להחמיץ, וממילא אין זה כנהנה ממצות מצה. כיון שבטל מן הקמח מצה שם המצה לגמרי^[3].

ואם כנים אנו בזה, נראה לחדש עוד, שכל מה שכתב הרמ"א לאסור לאכול קמח מצה שלש אותו בשמן ודבש ואפאו, היינו בגוונא שנעשה מבלילה עבה, אבל אם עשאה מבלילה רכה יש לומר שמותר לאכול בערב הפסח. שהרי, כאשר אופה עוגה מבלילה רכה, בתחילה העיסה רותחת, ורק בסוף האפייה היא נעשית עבה ומקבלת תוריתא דנהמא, אבל תחילת האפייה הרי זה כתבשיל ולא כאפייה, והגע עצמך, אם בזמן שהבלילה רותחת ורכה, יכניס חתיכת מצה פחות מכזית, ויוציאה אחר זמן מה, הרי דין החתיכה כמצה שהתבשלה ולא כמצה ושנאפית, ואם כן, הוא הדין הבלילה שיש בה קמח מצה, כיון שבתחילת האפייה בזמן שהבלילה עדיין רכה, הוי כתבשיל, הרי הקמח מצה התבשל ובטל ממנו תוריתא דנהמא, והוי כבלילה שבישלה ואחר כך אפאה. שמותר לאוכלה בערב הפסח, וכל דברי הרמ"א לא מיירי אלא כשעשו בלילה עבה, ואז אין זמן של בישול כלל אלא מתחילת האפייה יש לבלילה דין אפייה^[4].

ואם כן נמצאו שתי אפשרויות נוספות לקיים מצות סעודה שלישית בערב הפסח, על ידי עוגה קמח מצה הנעשית בבלילה רכה. או אף מלחמניות מקמח מצה הנעשות בבלילה עבה, אבל בתחילת לישתם מרתיחים את הקמח מצה במים.

ורק לשיטת הגר"א בשיטת הרמב"ם והמנהג שהביא מהרי"ל, יהיה אסור לאכול זאת בערב הפסח.

סעודה שלישית בבשר ודגים או בפירות

והנה הרמ"א (סימן תמד סעיף א) כתב שיאכל פירות או בשר ודגים לסעודה שלישית, והיינו על פי שיטת הפוסקים לעיל (סימן רצא סעיף ה). וראה משנה ברורה (ס"ק ח) שכתב שבשר ודגים עדיף מפירות.

שיטות שאין חיוב סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת

והנה עד כה נתבאר אפשרויות לאכול בערב הפסח סעודה שלישית, אך יש שכתבו שאין לאכול סעודה שלישית בשבת זו וכמו שכתב המאירי (פסחים דף יג עמוד א) כתב: ולענין מה שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא הוזכרה סעודה שלישית מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה ודחויה היא ביום זה מתורת איסור מצה לדעתנו ואף לשיטת האחרים שמתירין במצה דחויה היא מכבוד יום טוב ומה שעושין הרבה בני אדם שאף בשחרית מפסיקין בברכה ועושין מאחת שתים אף על פי שמנהג חלוש הוא ואין השכל מורה עליו מ"מ אין סתירה מכאן עליו שאפשר שבהפסק זה אין צורך להרבות בשיור אלא שמצמצם סעודתו ומפסיק לשתים או שמא חששו שמא ימשך אחר שלחנו ויבוא לידי אסור תורה ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון ר"ל פת ומ"מ מקצת רבני צרפת כתבו שאפשר לעשותה בפירות ומיני תרגימא ונסעדים בה ממה שאמרו בשני של סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא ואמרו עליה באחרון של יומא ואי ס"ד דפירי בעי סוכה ליתני פירות אלמא שאלו היו פירות צריכים סוכה היה רשאי להשלים ארבעה עשר סעודות בפירות ואף בשבת כן ואין הדברים נראין כמו שיתבאר שם:

מבואר בדבריו שאין חיוב סעודה שלישית ביום זה.

וכן מבואר בספר הזוהר הקדוש (אמור צה א): ואי נימא די"ד דחל להיות בשבת אתדחיא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא, שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחיא בכמה גוונין, חדי בגין מצות ומרורים דבעי בר נש דישתכח תאיבא, וחד בגין פסח, והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו סדורה.

והביאו הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (או"ח סימן תמד סעיף א).

ושם (בהמשך דברי הזוהר) מובא מנהגו של רבי שמעון בן יוחאי: אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומין דאשתכח ביה וכו', אמר ר' אבא הכי הוה עביד ר"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי.

והביאו המגן אברהם (סימן תמד ס"ק ב) בשם השל"ה.

וכתב הערוך השולחן: ובזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית [שם סק"ב] ויש להבין אטו רשב"י לא היה יכול לקיים סעודה שלישית באיזה מהדברים שנתבארו ונלע"ד ברור דכל זה הוא מילתא יתירתא שהרי בשבת זו בע"כ לא נצטוינו כלל על ג' סעודות כיון שאי אפשר מידי דהוה ליוה"כ שחל בשבת וה"ה שבת ערב פסח לעניין סעודה שלישית דאפילו אם נאמר דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן מ"מ הא מצינו במצות עשה גמורות שנדחו בשב ואל תעשה מפני גזירות דרבנן כמו שופר ולולב בשבת וכ"ש שנדחה מצוה דסעודה שלישית וכיון שכן בטלה לה בשבת זו מצוה דסעודה שלישית וכיון דסעודה גמורה אי אפשר ממילא דאין שייך למלאותה בפירות או בבשר ודגים שאין צורך כלל בזה ועוד דוודאי גם מן התורה מצוה לאכול הכזית מצה לתיאבון וזהו טעמו של רשב"י שעסק בתורה מפני שאין מצוה כלל בשבת זו לאכול סעודה שלישית:

ב

קיום שאר סעודות שבת ממצה עשירה וכיוצא בה

והנה עד כה דיברנו בדין סעודה שלישית. והנה למה שביארנו לעיל נמצאת אפשרות לקיים סעודה שלישית בלחמניות שבישלו את הקמח מצה קודם האפייה או בעוגה מבלילה רכה וסופה עיסה. ויש לדון אם ראוי לעשות זאת גם בשאר הסעודות. דהנה כתב הבית יוסף (או"ח סימן תמד): ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן.

ומבואר בדברי הבית יוסף שני חידושים. א. מבואר בדבריו, שיש לקיים סעודת שבת במצה עשירה ואף שברכת מצה עשירה בורא מיני מזונות. ב. מבואר בדברי הבית יוסף שהיה ראוי לא לשייר חמץ כלל, אלא שלא רצו להטריח כל אחד לקיים את כל הסעודות במצה עשירה כיון שאין סיפק ביד כל אדם לעשות מצה עשירה. ולפי זה למי שיש באפשרותו מסתבר שראוי שיקיים את כל הסעודות במצה עשירה, וכן דקדקו בשו"ת לב חיים (חלק ב סימן פח) ובשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קנה) בדברי הבית יוסף. וכן מבואר בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן צג) שכתב וזה לשונו: ורבינו האי ז"ל אמר בלא ספק שהלכה כחכמים שאין חייבין לבער עד זמן ביעור שהוא עד סוף שעה חמישית בשבת, וגם למדנו הלכה למעשה דתניא רבי אלעזר ברבי צדוק וכו', וכך מנהג שלנו בישיבה שמשיירין מזון שתי סעודות ומייחדין להם מקום ונזהרין בהן, ואם מבערין את הכל מלפני השבת שלא יארע אונס יפה הם עושים אלא שמותר לשייר, ואם יש פורצים בדבר יפה לגדור בפניהם. והרב רבינו יצחק ן' גיאת ז"ל כתב באליסנה נהגו לבער את הכל מלפני השבת, ולאפות מצת מצה בערב שבת ולאוכלה בשבת, כרבי מאיר וגדרו גדר הקדמונים בפני המקילין שלא יבואו לידי איסור ובמוצאי שבת אופין מצה כתקנה ומקיימין בה את המצוה. 

ויש לדון מכמה צדדים בענין זה של אכילת הסעודות במצה עשירה, שברכתה בורא מיני מזונות אם אוכל ממנה פחות משיעור קביעות סעודה. וכדלהלן.

פת הבאה בכיסנין לסעודת שבת

מבואר בדברי הבית יוסף שאפשר לאכול מצה עשירה לסעודת שבת. ואף שמצה עשירה נילושה בשמן או דבש ודינה כפת הבאה בכיסנין כמבואר בשולחן ערוך (סימן קסח סעיף ז), ויש לדון אם אפשר לצאת ידי סעודת שבת בפת זו או דבעינן דוקא פת שקובעים עליה סעודה שברכתה המוציא.

והנה המחצית השקל (או"ח סימן רעד) כתב להוכיח מדברי המגן אברהם (סימן רפ) שגם בפת הבאה בכסנין יוצאין ידי לחם משנה, שכתב ליישב קושית הברכת הזבח (סוף הספר, חדושים על הרמב"ם ד"ה ומעתה) דמי שאוכל חולין על טהרת הקודש איך עשו ביום השבת, דעל כרחך היו טבולי יום ומטמאים הלחם שאוכלים. ותירץ המגן אברהם לחד תירוץ שהיו אוכלים פת שלא הוכשר. ועל כרחך נילש במי פירות, דאם לא כן הלא הוכשר במי לישה, וכן כתב המגן אברהם (סימן תרג), ואם כן הוי ליה פת הבאה בכסנין, ואיך יצאו ידי לחם משנה, אלא על כרחך שיוצאים בו. וראה פרי מגדים (סימן קסח אשל אברהם ס"ק טז) נראה שסבר שאפשר לאכול פת כסנין ללחם משנה. [ואולי כתב זאת רק בדעת המגן אברהם, וצ"ע] וכתב בספר תוספת שבת (סימן רעד ס"ק א) הטעם, דהא קיימא לן לעיל (סימן [קסח סעיף ו) דאם קבע עליו [וכתב המגן אברהם שם (ס"ק יג) דאפילו לא קבע על פת הבאה בכסנין גרידא אלא בצירוף מה שמלפת עמו] צריך לברך המוציא וברכת המזון, אם כן כיון דמברך עליו המוציא ולוקחו לצורך סעודתו, הרי הוא קבע עליו ומקרי פת. וכתב עוד בספר תוספת שבת (שם), דמה שכתב הט"ז לעיל (סימן קסח ס"ק ז) דאין ליקח פת הבאה בכסנין ללחם משנה, מיירי שיש לו לחם אחד שלם הנילש במים, ולחם השני הוא פת הבאה בכיסנין, ומצרפו עם לחם ראשון כדי שיהיה לו לחם משנה, ובסעודתו ודאי יאכל מן הלחם שנילש במים, וכהאי גוונא הא לא קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין, אז אין עליו תורת פת דהא מברך עליו בורא מיני מזונות, לכן כתב הט"ז דאין ליקח פת הבאה בכיסנין.

והנה מה שכתב התוספת שבת בכוונת הט"ז דמיירי שאינו אוכל את הפת כסנין אלא רק מצרפו ללחם משנה ולא בוצע עליו הוא דוחק גדול, שהט"ז שם כתב: "וע"כ יפה עושין שאופין בשבת שמ"לץ קו"כן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן". והוא פירש שאופין ללחם משנה הכוונה ללחם המשנה, אבל פשטות הכוונה לחלות של שבת העושים בשביל לחם משנה והיינו לאו דווקא הלחם השני אלא את שני הלחמים, גם למה יעשו לחם זה אם לא מתכוונים לבצוע עליו. ובאמת גם מסברא לא נראה לי לחלק אם בוצע עליו או לא, דהנה בספר דעת ברכה (חלק ב פרק א) הארכנו כי פת הבאה בכיסנין דין פת לה לכל דבר, אלא שברכתה בורא מיני מזונות כי ברכת המוציא אינה אלא כשאוכלים פת לקביעות סעודה אלא שכל פת גם כשאוכלים ממנה מעט הרי זה נחשב סעודה, מה שאין כן פת הבאה בכיסנין שאין דרך לקבוע עליה סעודה, לא נחשבת פת לקביעות סעודה אלא כשאוכלים ממנה הרבה. אבל ודאי שנחשבת פת גם בלא קביעות סעודה ואם כן ברור שיכול לצרפו ללחם משנה, והגם שלא בוצע עליו שם פת יש לה גם ללא שבוצע ממנה, ולפי זה גם אין טעם לומר שאין יוצאים בפת הבאה בכיסנין לסעודת שבת. אלא אם נאמר שקבעו לבצוע ללחם משנה מפת שקובעים עליה סעודה ולא די בפת, ולפי זה לא משתנה הדין אם קבע עליה סעודתו או לא, כיון שסוף סוף אין זה פת שקובעים עליה סעודה בין אם בוצע עליה בין אם לא בוצע עליה, שגם אם הוא קובע עליה סעודה לא הופכת הפת לפת שקובעים עליה ולא על זה תקנו חז"ל לבצוע בשבת. ואם דעת הט"ז שפת הבאה בכיסנין לא ראויה ללחם משנה אין חילוק אם בוצע עליה או לא.

אמנם באמת יש לומר שאין כוונת הט"ז שפת הבאה בכיסנין לא ראויה ללחם משנה, אלא כוונתו שאם אוכל מפת הבאה בכיסנין צריך לאכול כשיעור קביעות סעודה ממנה, וכיון שלא כולם אוכלים כשיעור קביעות סעודה מן הפת בשבת, קשה איך נוהגים לעשות לחם משנה עם שומן, ולזאת כתב הט"ז שאין חיסרון בזה כיון שאין זה אלא מעט שמן. וזה גם ביאור דברי הב"ח שכתב (סימן קסח) שם שאין ראוי לעשות פת כסנין ללחם משנה, דהיינו משום שלא נזהרים לאכול ממנו כשיעור קביעות סעודה.

ולפי זה הנה מבואר בדברי הב"ח והט"ז שגם אם אוכלים פת הבאה בכיסנין ללחם משנה, צריך לאכול מהם שיעור קביעות סעודה. ובדעת המגן אברהם שלא חילק בזה נראה דפשיטא ליה שאין צריך לאכול שיעור קביעות סעודה אלא יוצא בכזית או בכביצה כמו פת רגיל. וכן מבואר מדברי הפרי מגדים וכדלהלן:

דהנה מגן אברהם (סימן קסח ס"ק טז) שהקשה שם אם פת המעורבת במי פירות הוי פת הבאה בכיסנין, מדוע השוכח יעלה ויבוא בברכת המזון בליל פסח צריך לחזור כמבואר בשולחן ערוך (סימן קפח סעיף ו) הרי יכול לצאת ידי חובת מצה במצה המעורבת במי פירות שלדעת הרמב"ם יוצא בה ידי חובת מצה, ואינו חייב בברכת המזון, ובגמרא (ברכות מט ב) מבואר שהטעם שאם שכח רצה ויעלה וביאו בשבתות וימים טובים משום דלא סגי דלא בעי אכיל, וכיון שחייב לאכול פת חייב בברכת המזון גם האזכרה שבהם מעכבת, ואם נאמר שיכול לאכול מצה עשירה בליל פסח הרי לא חייב לברך ברכת המזון על האכילה אלא רק מעין שלוש ואם כן מה הטעם שאזכרה של ליל פסח מעכב. וכעין זה העיר המגן אברהם (סימן קפח ס"ק ט) בשם תלמידי רבינו יונה (ברכות לו ב מדפי הרי"ף) שאם שכח רצה בסעודה שלישית לא צריך לחזור כיון שיכול לצאת במיני תרגימא, מה שאין כן בסעודה ראשונה ושנייה שחיב לאכול פת בשביל שיהיה הקידוש במקום סעודה. והקשה המגן אברהם  שהרי יכול לצאת ידי קידוש במקום סעודה ביין או בחמשת המינים ברכתם מזנות ורק בפירות לא יוצא ולא בעינן דווקא פת וכמבואר בשולחן ערוך (סימן רעג סעיף ה) ובמגן אברהם (שם ס"ק יא), ואם כן מדוע מי ששכח רצה בשתי סעודות ראשונות בשבת חייב לחזור, הרי לא חייב לאכול פת המחייבת בברכת המזון ויכול לצאת במעשה קדרה של מיני מזונות, או ביין שברכתם מעין שלש ולא ברכת המזון.

ומרן זקני הגאון רבי יעקב קנטורוביץ זצ"ל [בהערות מכתב יד] העיר על דברי המגן אברהם וזה לשונו: סי' קפ"ח מג"א סק"ט הביא דברי תר"י והשיג מסי' רע"ג דיכול לקיים במיני תרגימא, ולא אבין דמכל מקום גם במיני תרגימא איכא ברכה מעין שלוש דצריך להזכיר בה מעין המאורע כמו שכתבו התוספות ברכות מ"ד ובשו"ע סי' ר"ח. הן אמת דהמג"א שם כתב דאם לא הזכיר בה אינו חוזר אבל יש לומר דזהו באכילת רשות ומנא לן דדינא הכי גם כן בבא לקיים על ידי זה דין קידוש במקום סעודה, וצ"ע, ועיין מגן אברהם סי' קס"ח ס"ה מה שהקשה שם וכן רמז כאן לעיין שם ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי עיין שם וצל"ע.

והיינו שכיון שחייב לברך מעין שלש ובמעין שלש גם חייב להזכיר נמצא שחיוב אכילתו מחייב ברכה אחרונה עם אזכרה, ולכך האזכרה מעכבת, וכיוון בזה לדברי המאירי (ברכות מט ב) שכתב וזה לשונו:

יש מפרשים בזו ששבת וי"ט דיו בפירות ואף על פי שאין בהם ברכת המזון אפשר בפירות של ז' המינים שהן במעין ג' ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בה מעין המאורע ובר"ח אינו צריך אף לפירות שלא נאסר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער

וכעין דברי זקני זצ"ל כתב גם בספר קהלות יעקב (ברכות סימן כה) וראה שם שרצה ליישב דברי המגן אברהם שאזכרת שבת ויום טוב בברכת מעין שלש אינה חיוב וכמבואר בבית יוסף (סימן רח) וראה שער הציון (סימן רח ס"ק ס) שכתב כן בשם הירושלמי, אלא שמדברי המגן אברהם עצמו (סימן רח ס"ק יח) מבואר שהטעם שאין חוזרים בשכח אזכרה במעין שלוש היינו משום דאי בעי לא אכיל, ואם כן תמוה קושיתו על דברי הרמב"ם שגם אם נאמר שיכול לצאת במצה עשירה ידי חובה, וגם אם יכול לצאת ידי חובה בכזית פת הבאה בכיסנין ידי קידוש במקום סעודה, כיון שהוא חייב אכילתם הרי אזכרה במעין שלוש מעכבת בכהאי גוונא.

והנה הפרי מגדים (אשל אברהם סימן קפח ס"ק ט) הקשה לדברי המגן אברהם הנ"ל, ולמה שמבואר בדבר המגן אברהם בסימן רפ, שיכול לצאת ידי סעודת שבת בפת הבאה בכיסנין, אם כן מדוע בסעודת שבת בסעודה ראשונה ושנייה נחשב שחייב לברך ברכת המזון, ולא סגי דלא בעי אכיל, הרי יכול לצאת ידי סעודת שבת בפת הבאה בכיסנין בכזית או כביצה ואינו חייב בברכת המזון. ואם תאמר ששבת קובע ובזה חייב לברך ברכת המזון גםעל כזית, לא משמע כן שהרי מבואר בשולחן ערוך (סימן קסח סעיף ו) שאין חיוב ברכת המזון אלא בשיעור שאחרים קובעים עליו סעודה, משמע שאין הדבר תלוי במעשה שלו, אלא במה שנחשב סעודה על פי רוב, אם כן הגם ששבת קובעת, אבל אין זה נחשב "פת שאחרים קובעים עליה סעודה", ומבואר דפשיטא ליה לפרי מגדים שאם יוצא ידי חובת סעודה בפת הבאה בכיסנין אין צריך לאכול אלא כזית או כביצה. ולמה שנתבאר לעיל כן משמעות דברי המגן אברהם בפשטות מזה שלא כתב שאם אוכל פת כסנין צריך לאכול שיעור שקובעים עליו סעודה, ודלא כהב"ח והט"ז.

ולענ"ד היה מקום לומר מסברא שאף אם שבת קובעת וחייב לברך ברכת המזון על כזית פת הבאה בכיסנין, לא יוצא ידי סעודת שבת בפת הבאה בכיסנין אלא אם אוכל שיעור קביעות סעודה. שיש לומר שאין יוצא ידי חיוב אכילת פת אלא אם כן אכל פת שקובעים עליה סעודה ורק אם אוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה נחשב שאכל פת כזו ולכך אף אם יוצא בפת הבאה בכיסנין צריך לאכול שיעור קביעות סעודה. וכן יש לומר בדעת הב"ח והט"ז.

אמנם באגרות משה (או"ח חלק א סימן קנה) כתב שדי לאכול כזית אם אכל לשם קביעות סעודה. וראה שם שהביא שאף בשערי תשובה (סימן קסח ס"ק ט) כתב כן, ואף שכתב שם השערי תשובה שיש חולקים, כתב שזה דווקא כשאוכל שלא לשם סעודת שבת, אבל אם אוכל פת כסנין לשם סעודת שבת מברך המוציא גם אם אכל כזית. והנה מקור דברי השערי תושבה שם הוא מדברי הגינת ורדים (חלק אורח חיים כלל ג סימן יא) ושם לא משמע כדברי האגרות משה.

והנה לכאורה יש להוכיח מדברי הבית יוסף שאין צריך לאכול יותר משיעור כזית או כביצה  מפת הבאה בכיסנין, שאם היה צריך לאכול יותר היה לבית יוסף לכתוב שבשביל לצאת ידי חובת סעודה שלישית בשבת ערב הפסח, צריך לאכול כשיעור קביעות סעודה ומדשתק ולא כתב כן משמע שדי בשיעור כזית או כביצה כמו בכל שבת. וזה ראיה לדעת מגן אברהם והפרי מגדים.

אמנם נראה שיש לומר שיש חילוק בזה בין סעודה שלישית לשאר סעודות, דהנה בגמרא (שבת קיז ב) מבואר שחיוב שלוש סעודות בשבת מדכתיב שלוש פעמים "אכלוהו היום" לגבי מן. ובפשטות חיוב זה הוא מדין עונג והוא שיעור בחיוב עונג שבת. אבל בספר אשל לשלמה (מועד סימן יג) כתב להוכיח שזה אינו מדברי השולחן ערוך (סימן רצא סעיף ג) שכתב: אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך בהמ"ז ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אח"כ אלא אכילה גסה. והנה אם חיוב אכילת שלש סעודות אינו אלא שיעור במצות עונג, מה שייך לחייבו להפסיק בסעודה וליטול עוד פעם, והרי אין זה מוסיף כלום במצות עונג שבת, ועל כרחך מוכח שלבד מה שחייב בסעודת שבת מחמת דיני עונג שבת יש עוד דין שחייב לאכול שלש סעודות מצד שכתוב שלש פעמים אכלוהו היום. ויש לומר יותר מזה שכל חיוב סעודה שלישית אינו מטעם עונג כלל אלא רק מדכתיב שלש פעמים אכלוהו היום.

ואם כנים אנו בזה, חלוקה סעודה שלישית משאר סעודות, שבכל הסעודות שחיוב אכילת פת מצד עונג, אם כן צריך דווקא פת שקובעים עליו סעודה, ואם כן צריך לאכול פת כסנין שיעור קביעות סעודה שאם לא כן אין זה פת שקובעים עליו סעודה. מה שאין כן לסעודה שלישית שאין צריך אלא פת, כיון שאוכל פת כסנין אפילו כזית די בזה. ואם כן עולה מזה לדינא, שאף שיכול לצאת סועדות שבת בפת הבאה בכיסנין, יהיה חלוק שתי סעודות ראשונות מסעודה שלישית, שלסעודה שלישית די בכזית או כביצה, ולסעודה ראשונה ושנייה צריך שיעור שקובעים עליו סעודה.

ולפי זה נראה ליישב דברי השולחן ערוך (סימן קפח סעיף ח) שכתב שהשוכח רצה בסעודה שלישית אין צריך לחזור, והאחרונים נילאו להבין מדוע אינו חוזר, וכתבו שכיון שיש שיטות שיוצא ידי חובה במיני תרגימא כמבואר בשולחן ערוך (סימן רצא סעיף ה) ואף שאין דבריהם עיקר מכל מקום יש לחוש לדבריהם לגבי ספק ברכה.

ולנתבאר יש לומר בפשיטות, ששתי סעודות ראשונות חייב לאכול פת ואף אם אוכל פת כסנין צריך לאכול כשיעור קביעות סעודה וחייב בברכת המזון, אבל בסעודה שלישית הגם שחייב לאכול פת, הרי יכול לאכול פת הבאה בכיסנין שיעור כזית לצאת חובת אכלוהו היום, וכיון שכן הרי אין חיוב ברכת המזון בסעודה שלישית אלא רק חיוב אכילה המחייב בברכת מעין שלוש שבו האזכרה אינה מחויבת, ולכך בסעודה שלישית אין האזכרה מעכבת, אף שחייב לאכול.

ולנתבאר, אין להוכיח מדברי הבית יוסף דמיירי בסעודה שלישית ולכן לא כתב שצריך שיעור קביעות סעודה. מה שאין כן בשאר סעודות צריך לאכול פת כשיעור קביעות סעודה. וכשיטת הב"ח והט"ז ודלא כמגן אברהם.

אכן בעיקר הדבר שחידש האגרות משה שכיון שאוכל פת הבאה בכיסנין לסעודת שבת מברך ברכת המזון גם כשאוכל כזית. כן כתב גם בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן פט) לגבי סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת, ויש לומר שלגבי שבת זו שאני וכמו שמצינו בדברי האחרונים שאף שבכל השנה אין מברכים על מצה שלנו המוציא כיון שהיא פת הבאה בכיסנין לשיטות שפת נכססת דינה כפת הבאה בכיסנין, לגבי פסח שאני כיון שאין פת אחרת. וכתב לפי זה בשו"ת לב חיים (או"ח חלק ב סימן פח) שהוא הדין בשבת זו כיון שאין לו פת אחרת לאכול מברך המוציא אף על כזית. והברכי יוסף שבסימן רצא חלק וסבר שאין שבת קובעת, כתב (סימן תמד ס"ק ב) שבשבת זו בסעודה שלישית שבת קבועת ודי אם יאכל כביצה. ואף שהמאמר מרדכי (סימן תמד ס"ק ב) חולק על זה, הנה כיון שכן מבואר בדברי הרדב"ז והברכי יוסף והאגרות משה, יש לסמוך להקל ולאכול אף בשתי סעודות ראשונות שיעור כביצה ואין צריך לאכול כשיעור קביעות סעודה.

ועיקר הדין אם יכול לצאת בפת הבאה בכיסנין ידי חובת סעודת שבת ראה שו"ת חיים שאל (חלק א סימן ע) שמבואר בדבריו שיוצא ידי חובת סעודת שבת בפת הבאה בכיסנין וכן הביא בשם שו"ת זרע אמת (סימן כח).

—

[1] ויש להוסיף, שהנה בתלמידי רבינו יונה (ברכות כז א מדפי הרי"ף) כתב שמצה מבושלת שאמרו עליה בגמרא שאין בה טעם מצה, היינו משום שכיון שהיא מבושלת הויא מצה עשירה. ואם כן הרי מצה מבושלת דומה ממש למצה מפוררת ומבושלת ששניהם כמצה עשירה, ובמה חלוקים זה מזה. אמנם הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ו הלכה ו) כתב "אבל מצה מבושלת אינו יוצא בה ידי חובתו שהרי אין בה טעם פת", וביאר אאזמו"ר מרן הגאון רבי יעקב קנטורוביץ זצ"ל (חידושי הגר"י פסחים מא א) שהבישול מבטל טעם לחם ולא כתלמידי רבינו יונה שנעשית מצה עשירה. ואם כן יש לומר דווקא פירורי מצה שגבלום בשמן ודבש שהם גם נתעשרו וגם בטל מהם טעם לחם מותרים מה שאין כן מצה מבושלת שרק בטל ממנה טעם פת. אלא שהגרעק"א הקשה שאף שיש לחלק כנ"ל סוף סוף כיון שאין בה טעם מצה ואינו יוצא בה ידי חובתו בערב אין טעם שיהא איסור לאוכלה בערב פסח.

[2] וראה שו"ת יביע אומר (חלק ו – אורח חיים סימן לט, שכתב על דברי אאזמו"ר "ודברי פי חכן חן, וכל דילדא אמיה כוותיה תליד".

[3] והנה המשנה ברורה (סימן קסח ס"ק נט) כתב: "אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואחר כך חזר וגבלן בשומן וכיו"ב [שאנו קורין בלשוננו קניידלי"ך או חרענזלי"ך] עיין במ"א מה שכתב בזה והסכמת הרבה אחרונים דאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם במ"מ [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם, ואם אפאן נכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם במ"מ וכדלעיל בס"ז בהג"ה ואם גיבלן במים לבד ואפאן יש עליהם דין פת גמור", עכ"ל. מבואר שפת שפיררה ולש את הפירורים בשומן ודבש ואחר כך אפאן מברך על הפת המוציא [ורק אם יש הרבה שמן ודבש מברך בורא מיני מזונות כדין פת הבאה בכיסנין. וראה נשמת אדם (כלל נד ס"ק ד) שהערה מקור לדין זה מדברי הרמ"א כאן שכתב בשם מהרי"ל שאם נתפוררה המצה ולש בשמן ודבש ואפאה לא נחשבת מצה עשירה. וצריך להבין מדוע. ונראה שדווקא בלש את הפירורים ואיבדו תוריתא דנהמא על ידי הלישה אם חזר ואפאן בטל הביטול, שהרי כל מה שבטל מהם תוריתא דנהמא היינו מחמת שנתדבקו ונעלמו בעיסה ולא ניכרים ולכך אחר שאפאן שחוזר וניעור תוריתא דנהמא על האפוי הרי זה ביטל את הביטול של התוריתא שנעשה עלל ידי הדיבוק. אבל בנתבשלו, שביטול התוריתא לא נעשה מחמת איבוד הפירורים, אלא מחמת הבישול, הנה אין טעם לומר שהאפייה אחר כך מבטלת את ביטול התוריתא שנעשה על ידי הבישול, אלא שעדיין יש לומר שמברך המוציא וכמו שכתב הגר"ז, והיינו משום דלא גרע מאם אפאן מחדש. אבל כיון שכן לא שייך להחשיבו מצה ענייה מחמת היותה קודם מצה ענייה כי כעת אנו מתייחסים לאפייה המחודשת. ודווקא בנתבטל התוריתא על ידי שנתדבק ולא ניכר יש לומר שבאפייה חוזר להיות במצבו הקודם וממילא חוזר להיות לחם עוני. אבל בבישול שנתבטל מהות התוריתא ולא רק שאינו ניכר כמו על ידי דיבוק, נראה ברור שלא חוזר להיות לחם עוני אלא פנים חדשות באו לכאן.

[וקצת ראיה לדבריי דברי הגמרא (פסחים מא א) שבישלו ואחר כך צלאו חייב בפסח, ומוכח שבישול קמא לא בטל, וכתב הפרי מגדים (או"ח סימן שיח אשל אברהם ס"ק יז) להוכיח מכך שמותר בשבת לשרות בחמין דבר שנתבשל ואחר כך צלאו כיון שנחשב גם מבושל וגם צלוי שבישול קמא לא אבד ממנו, וראה ביאור הלכה (סימן שיח סעיף ה ד"ה יש), ומבואר שהבישול לא מתבטל על ידי האפייה. אם כן הכא נמי לא בטל ממנו שם מבושל].

והעירני הרב אלחנן סבתו שליט"א מדברי הגמרא (יבמות מ, א) "אלא חלוט מצה היא דקאמרינן למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אף על פי דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". מבואר שאם בישל את העיסה ואחר כך אפאה מברך עליו המוציא. ויוצא בו ידי חובתו בפסח, וראה שולחן ערוך (או"ח קסח סעיף יד). ומשמע שהאפייה מבטלת את הבישול שאם לא כן מדוע נחשב לחם עוני., ומדוע מברך עליו המוציא. ונראה שאין מכאן קושיא כלל שהגם שהאפייה לא מבטלת את החליטה, מברך עליו המוציא ויוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שחל עליו שם פת אף שהוא מבושל בתחילה, כי לא צריך לבטל את הבישול בכדי ישחשב אפוי. וכיון שחל בה האפייה אף שלא בטל הבישול, הוי פת. אמנם לגבי ביטול התוריתא שנעשה על ידי בישול כיון שנתבטל שם פת ממנו על ידי הבישול, אף שחוזר ונעשה פת באפייה שנייה שאחר הבישול, אין זה מבטל את הבישול הקודם אלא רק מוסיף אפייה שנייה והיא הנותנת לזה שם פת, אם כן הוי מצה עשירה ובטל ממנו שם לחם עוני.

כללו של דבר, שונה חידוש תורת פת אחר בישול הפירורים. מחידוש תורת פת אחר גיבולם ודיבוקם במשקה. שבגיבול במשקה ובדיבוק רק נעלמו הם מהעין וכיון שהם לא ניכרים אבד מהם תורת פת, אך באפייה לא מתחדשת תורת פת מחדש אלא מתגלה כיסויים, וחוזר וניעור תורת הפת הקודמת, וממילא נחשבת מצה זו מצה ענייה מעיקרא שרק נתעשרה ואסורה לאכול בערב הפסח. מה שאין כן כשבטל תורת פת על ידי בישול, באפייה המחודשת לא נתעורר תורת הפת שבאפייה הקודמת, אלא מתחדש תורת פת מחדש וכיון שנתחדש תורת פת מחודשת הרי דינה כמצה עשירה מעיקרא, וראה עוד הערה הבאה.

[4] ובאמת יש לדון עוד, שבלילה רכה, שפירורי המצה שרו בשמן ודבש ובטל מהם תורת לחם לא רק מחמת שלא ניכרים אלא גם מחמת ששרו. ויש לומר שזה דומה לבישול שאין האפייה מעוררת את תורת הפת הקודמת אלא מחדשת באפייה תורת פת מחודשת וכשנתחדש באפייה תורת פת מחודשת שוב דינה כמצה עשירה מעיקרא המותרת בערב הפסח.