איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – הקדמה

ישנו איסור מן התורה[1] לתת איסור בידיים לקטן. כגון, להאכיל ילד קטן דבר איסור, כמו דם או נבילות וטריפות. וכן לטמאו בידיים אם הוא כהן. וכל כהאי גוונא. הגמרא לומדת זאת ממספר פסוקים, המלמדים ככל הנראה לכל התורה כולה, שעל אף שקטן מופקע מאיסורי תורה, שהרי אין בו דעת, חל איסור על הגדול לספות לו איסור בידיים.

להלן ננסה לדלות את מקור וסיבת האיסור, או פנים ממנה. כמו כן, ננסה לברר את מידת היקפו של איסור ספיית איסור לקטן, שהלא ודאי הוא שמותר לתת לקטן אוכל ביום כיפור, למרות שהדבר מהוה איסור מן התורה באדם גדול. היכן אם כן חל איסור זה בפרט והיכן לא.

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – דברי התורה והמדרש

כתוב בתורה (ויקרא שמיני יא יג): וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה.

וראה במדרש ספרא (שמיני פרשה ג תחילת פרק ה אות א): לא יאכלו – לחייב את המאכיל כאוכלו, או לא יאכלו לאוסרם בהנאה, ת"ל לא תאכלו. הא כיצד, בהנאה מותרים באכילה אסורים, הא מה אני מקיים לא יאכלו, לחייב את המאכיל כאוכלו.

מלשונו של המדרש אנו למדים, כי האיסור להאכיל אדם אחר מאכלות אסורות, יסודו בגוף האיסור לאכול מאכלות אסורות, כלומר, אסור לאדם לאכול מאכלות אסורות, ובאותה מידה ומכוח אותו איסור, אסור גם להאכיל איש אחר במאכלות אסורות – לחייב את המאכיל כאוכל[2].

כתוב בתורה (ויקרא אחרי מות יז יב): עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.

וראה במדרש ספרא (אחרי מות פרשה ז סוף פרק י אות ו – ז): ועל כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על ידי קטנים, יכול יהיו נכרתים על ידיהם, תלמוד לומר האוכלת האוכל נכרת.  יכול לא יהיו נכרתים על ידי הקטנים שאין הקטנים נכרתים על ידי עצמם אבל יהיו נכרתים על ידי גדולים שהרי גדולים נכרתים על ידי עצמם, תלמוד לומר כל אוכליו יכרת, אינו נכרתין לא על ידי גדולים ולא על ידי קטנים.

עוד כתוב בתורה (ויקרא אמור כא א) – וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

וראה מה שכתב הרמב"ן: אמר ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. לשון רש"י מדברי רבותינו (יבמות קיד א). והאזהרה הזאת, לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידיים. ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה, ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם[3].

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – דברי הגמרא

מבואר בגמרא (יבמות קיג ב): ת"ש. לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו לא תאכלו, לא, דלא ליספו ליה בידים.  ת"ש. כל נפש מכם לא תאכל דם, להזהיר הגדולים על הקטנים. מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו. לא, דלא ליספו להו בידים.  ת"ש. אמור… ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו לא תיטמו. לא, דלא ליטמו להו בידים.

וצריכי. דאי אשמעינן שקצים, משום דאיסורן במשהו, אבל דם דעד דאיכא רביעית, אימא לא. ואי אשמעינן דם, משום דאיכא כרת, אבל שרצים אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי, משום דאיסורן שוה בכל, אבל טומאה אימא לא. ואי אשמעינן טומאה, כהנים שאני, משום דריבה בהן מצות יתרות, אבל הני אימא לא, צריכא.

מדברי הגמרא הללו מבואר, שלשה דרשות מפסוקים לענין איסור ספיית איסור בידיים לקטן. ראשית, אסור להאכיל נבילות וטריפות לקטנים בידיים. וכן אסור להאכיל דם לקטנים בידיים. וכן אסור לטמאות כהן קטן בידיים. וכאמור, מפסוקים אלו ילפינן לכל התורה כולה, שאסור לספות לקטן איסור בידיים.

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – דברי הגמרא

מבואר במשנה (שבת צ ב): רבי יהודה אומר, אף המוציא חגב חי טמא, כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

וראה בגמרא: רבי יהודה אומר אף המוציא כו'. ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא, דילמא אכיל ליה [ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו להפרישו – מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא (יבמות קיד א) לא תאכלום לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. רש"י] אי הכי, טהור נמי, דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה, שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשתיכם. אלא, דילמא מיית ואכיל ליה. ורבי יהודה, אי מיית קטן מיספד ספיד ליה.

בדברי הגמרא הללו, מבואר אף מעט יותר, שאסור לתת לקטן חגב לשחק בו, אם סביר להניח שהקטן יאכלנו באיסור, משום שנתינת החגב לקטן, הרי היא כהאכלתו בחגב זה, ואסור להאכיל איסור בידיים לקטן.

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – אפילו קטן בן יום אחד

בגמרות אלו לא מבואר בפירוש, האם מדובר דווקא בקטן שהגיע לגיל חינוך, או שמא האיסור נאמר גם בקטן שלא הגיע לגיל חינוך.

על פניו נראה, שכאשר אנו למדים מדברי הפסוק לא תאכילום גדולים את הקטנים, שאסור לגדול להאכיל קטן, אין טעם לחלק בין קטנים שהגיעו לגיל חינוך לבין קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, שהרי מן התורה אין הבדל בין קטן ממש לבין קטן שהגיע לגיל חינוך, ואם אסור מן התורה להאכיל קטן, בכל קטן משמע.

וכן נראה בפירוש מדברי הגמרא (כתובת ס א): תנו רבנן. יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש, מכאן ואילך כיונק שקץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר, אפילו ארבע וחמש שנים, פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר, כיונק שקץ.

בדברי הגמרא הללו מבואר, שגם קטן ממש, שכעת סיים את גיל יניקתו בגיל כד' חודש, אסור לספות לו איסור בידיים[4]. ולכן אחר שפסק מלינוק, אין מניקים אותו שוב[5].

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – טעם האיסור

כיון שראינו כך, שאיסור ספיית איסור לקטן, אינו מוגבל דווקא לקטנים שהם בני חינוך או ברי הבנה, אלא מורחב גם לתינוק היונק משדי אימו[6] – צריכים אנו לדון בטעם הדבר, מהו טעמו של איסור ספיית איסור לקטן בידיים. הלא יודעים אנו שהתורה לא החילה איסוריה על קטן, משום שהוא אינו בר דעה להבין ולהבחין בין איסור להיתר.

נראה לכאורה, שהאיסור באמת אינו חל על הקטן עצמו, אלא האיסור חל על הגדול הסופה לקטן. וכמו כן לשון הכתוב – לא תאכילום. להזהיר הגדולים על קטנים. היינו שהאיסור נאמר לגדולים כלפי הקטנים.

יש אשר אמרו[7], שסיבת האיסור היא, שמא יסרח הקטן כשיגדיל, וכפי שמבואר בכמה מקומות בש"ס, לגבי נתינת הכוס ביום כיפור לקטן שישתה[8]. וכן לגבי לתת לקטן שיזרע כלאיים באיסור[9].

אך דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שהרי תינוק בגיל יניקה, אינו יודע מימינו לשמאלו. ומכך אנו למדים שעיקר איסור ספיית איסור לקטן בידיים, אינו משום שמא יסרח הקטן כשיגדיל.

יש אשר אמרו, שסיבת האיסור היא, כללית יותר, שכשם שמוטל על האדם איסור אכילה, כך מוטל על האדם להרחיק את האיסור ממרחב ביתו, וחלק מכך זה לא להאכיל את בנו.

אך אם כך צריכים אנו להבין, מה יש דווקא בספיה בידיים ובהאכלה את הילד שהדבר אסור, הבה נרחיב את האיסור גם למקרה שהקטן אוכל לבדו, שנמנע ממנו לעשות כך. וכמו כן הבה נרחיב את האיסור, ונצווה להרחיק את האיסור מן הבית גם בלא שהילד אוכל, כדי שלא נקרב אליו.

ככל הנראה, כובד המשקל הוא בכך שאיסור אכילת מאכלות אסורות, חל על האדם בשני פנים לאכול ולהאכיל – אסור להכניס לגוף מאכלים אסורים, וכחלק מכך אסור גם להכניס בגופם של אחרים מאכלים אסורים על ידי האכלתם[10]. וכלשון המדרש, לחייב את המאכיל כאוכל[11].

ככל שמדובר באחרים גדולים, האחריות מוטלת על כל אחד ואחד בעצמו, ואם מכשיל איש את רעהו באכילת איסור, אינו נחשב כמאכילו, אלא כמכשילו, ועובר הוא בלפני עיור לא תיתן מכשול. רק כאשר מדובר בקטן שאינו בר דעה והחלטה, האכלתו הרי היא איסור לגדול, שנובע מכוח האיסור הכללי של מאכלות אסורות – לאכול ולהאכיל. ומזה אנו למדים לכל איסור תורה, שבכל איסור מונח האיסור עצמו, וגם עשיית האיסור באדם אחר, כקטן.

איסור ספיית דבר איסור לקטן בידיים – באיסור דרבנן

עד כעת ראינו איסור לתת לקטן איסור מן התורה בידיים. ויש לעיין, האם מותר לתת לקטן דבר איסור שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן?

על פניו בסברא, אין הבדל בין איסור תורה לבין איסור חכמים. וכן נקטו רוב הראשונים[12]. וכן ראינו לעיל מדברי הגמרא לגבי תינוק יונק עד כד' חודש שאם סיים לינוק, אין מניקים אותו שוב, שאסור לספות לו איסור בידיים, ויניקת חלב אשה הרי זה איסור מדרבנן.

אך ראה את לשונו של הרשב"א (יבמות קיד ב[13]) שחולק בענין זה וכותב: ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם אין בית דין מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מחתין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פרק רבי אליעזר דתולין (קלט א), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא. ואקשינן, וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן, אתי למיסרך. ומאי קושיא, ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן, אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע, אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם. כנ"ל.

ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. ותדע לך, מדאמרינן בפרק בתרא דיומא ובערובין (מ ב) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס, היכי ליעביד, ליטעמיה לינוקא, אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכיפורים וכדאמרינן (יומא עז ב), מעשה בשמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו, אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי, אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא. אי נמי כההיא דכוס של ברכה, אסור.  אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות, שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידיים.

ברשב"א מבוארת שיטתו, שבאיסור דרבנן כן מותר לספות איסור בידיים לקטן. הרשב"א מסייג דבריו שכל ההיתר הוא רק היכא שהוא לצורך הקטן, שלא העמידו חכמים דבריהם במקום שהוא צורך לקטן, אך היכא שהוי צורך לגדול, אסור לתת לו בידו איסור, אף שהוא מדברי חכמים, שגזרינן שמא יסרח כשיגדל[14]. וראה בהערה את מבואות הרשב"א, כיצד מיישב את הראיות נגדו.

מקור סברתו של הרשב"א מבואר כאן בתחילת דבריו, שכיון שלגבי הפרשת קטן מאיסורים שעושה בעצמו, אף למאן דאמר קטן אוכל נבילות מפרישין אותו, זהו רק באיסור מן התורה, אך באיסור דרבנן, לא מפרישים קטן לכולי עלמא. ממילא כשמאכילו בידיים עולים דרגא אחת, ואוסרים רק בדבר שאסור מן התורה, ולא בדבר שאסור מדרבנן. ונראה מדברי הרשב"א בפירוש, שדין קטן אוכל נבילות אי בית דין מפרישים אותו, יסודו מדין איסור לספות לקטן בידיים איסור.

ככל הנראה פשוט, שעיקר האיסור הוא לספות לקטן בידיים. כנגזר מאיסור זה, מסתפקת הגמרא, האם כשאדם רואה קטן שאוכל איסור, צריך למונעו, שאם לא ימנעהו, יש בכך לתא דמאכילו. או שמא אינו חייב[15].

היתר ספיית דבר איסור לקטן בידיים – כשצריך לכך

על אף ולמרות, שקיימא לן איסור מן התורה לספות כל איסורים לקטן בידיים, פשוט וברור שאין למנוע מן הקטן לאכול ביום הכיפורים כאוות נפשו, ואף יש מצוה וחובה לתת לו בידיים לאכול כדי צורכו. וכאן ניצב לו הצורך לבירור, היכן ומתי הדבר מותר, וכי רק במקרה של פיקוח נפש מותר הדבר, או שמא גם בלא פיקוח נפש הדבר מותר, ואף רצוי.

נראה את מקור ההיתר להאכיל קטנים ביום הכיפורים. ולאחר מכן ננסה לשוטט בין גווני תירוצי הראשונים בענין זה.

מבואר במשנה (יומא פב א): התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצות.

וראה את דברי הגמרא (יומא עז ב): תנו רבנן… תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים. מאי טעמא, אמר אביי, משום שיבתא.

עוד ראה בגמרא (יומא עח ב): תנו רבנן. תינוקות מותרין בכולן, חוץ מנעילת הסנדל. מאי שנא נעילת הסנדל – דאמרי אינשי עבדו ליה. הנך נמי, אמרי אינשי עבדו ליה. – רחיצה וסיכה – אימר מאתמול עבדי ליה – סנדל נמי, אימר מאתמול עבדי ליה. – סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי ליה, דאמר שמואל האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא, ליסים מסאני וליגני. והא מותרין לכתחלה קתני. אלא הנך דלאו רביתיהו – גזרו בהו רבנן, הנך דרביתייהו הוא – לא גזרו בהו רבנן. דאמר אביי, אמרה לי אם רביתיה דינוקא – מיא חמימי ומשחא. גדל פורתא – ביעתא בכותחא, גדל פורתא – תבורי מאני. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה, ומתברי להו.

מבואר בגמרא, שתינוקות מותר לכתחילה להאכילם ולהשקותם ביום הכיפורים, ואין בכל כל איסור. רק בנעילת הסנדל גזרו חכמים שלא להלבישם, משום שנעילת הסנדל לא מפרעת להם בגידולם. אך אכילה ושתיה שזו דרך גדילתם, והם זקוקים לכך כדי לצמוח, הדבר מותר.

ראה בזה את דברי ספר הישר לרבינו תם (חלק התשובות סימן נא – נב) – ב. (בענין להאכיל בנים קטנים ביום הכיפורים). עוד ילמדנו רבינו, כי רבו עובדי אלהים המתפרשים בטהרה ובפרישות בישראל, ואינם רוצים להאכיל את בניהם הקטנים ביום הכיפורים אף על פי שלא הגיעו לחינוך, ועל המאכילים אומרים שהם עוברים בלאו, דכל איסורים שבתורה אמרינן להזהיר גדולים על הקטנים היכא דקא ספי ליה בידים, כדמוכח ביבמות. וגם רבינו שי' פירש בפרק אחרון דיומא בההיא דתניא תינוקות מותרין בכולם וכו'. ויש מתירין בדבר משום דקא מסיים התם כל מילי דאית ביה רבותא לינוקא לא גזרו רבנן, ומאן דאסר סבר משם ראיה כל מילי דגזרינן ומדרבנן הוא בגדולים, אי אית ביה רבותא לינוקא לא גזרו, אבל מידי דמדאורייתא גדול מוזהר עליו כגון אכילה, להאכילו נמי מוזהר עליו מדאורייתא וכן על שתייה, ורבינו יפרנסנו מחיטי עלייה.

ב. (בענין להאכיל בנים קטנים ביום הכיפורים). ועל המאכילים קטנים שלא הגיעו לחינוך נראה היתר גמור דאמרינן מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לבנה קטן ועוד גזרו על שמאי להאכיל בשתי ידיו. ואם יבאו לדחות במאי דאמרינן רחיצה וסיכה וכו' בשילהי שמעתתא דאינו מזכיר אכילה ושתיה דאורייתא, דחיית קנה היא, דמתניתין היא דאכילה ושתייה שריא להו דאי אפשר להו אבל בלא רחיצה אפשר ואפשר. ולדבריהם נתנו דבריהם לשיעורין דמותר להניק ואסור ליתן פת דמסוכן אצל חלב. אלא ודאי תרווייהו שרו דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לא שייך אלא בדברים שאסורים ואפשר כמו שרצים דם ותרומה ביבמות, אבל אכילה ושתייה אי אפשר דאף על גב דלא סכנה היא חיישינן ולא גזור ולא דמי לשרצים. וסיכה ורחיצה נמי אף על גב דאיפשר כיון דרבותא דינוקא הוא לא גזור. ועוד ראיה גדולה דאמרינן בשילהי בכל מערבין (עירובין מ ב) גבי זמן יום הכפורים, ניתביה לינוקא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך, הא לאו הכי שרי. ואי דחית ליה בדלא קיבל, מאי סרכא איכא. והאי מלתא בבר דעת דאית ליה סרכא כדאמרינן בשבת (קלט א) גבי כשותא. ועוד תניא בתוספתא (יומא פרק ה) תינוקות מותרין בכולן, ולכתחילה ספינן להו מוכחא שמעתא. ובשילהי הך מתניתין, תניא ר' עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים שמאי לא רצה וכו' וגזרו עליו להאכיל בידו.

בדברי רבנו תם מבואר, שכל איסור ספייה לקטן, הוא רק באיסורים שאפשר לקטן בלעדיהם, אך אכילה ושתיה חשיב אי אפשר, והגם שמדובר באכילה ושתיה שהיא יותר  מצורך חייו של הקטן, מכל מקום חיישינן, ומותר להאכילו כאוות נפשו.

יש שכתבו באופן אחר מעט – שכל מה שאסור לספות לקטן, זה רק בדבר שאסור מחמת עצמו, כנבילות וטריפות, אך בדבר שאינו אסור מחמת עצמו אלא רק מחמת הזמן, מותר לתת לקטן. כגון אכילה ביום כיפור, וכן לפני קידוש וכיוצא בזה[16].

ונראה שאנו זקוקים לשני התירוצים גם יחד – ראשית, התירו אכילה ושתיה וכל דבר הזקוק לקטן לגדילה ואינו יוכל בלעדיו, וזה התירו באופן גורף. וכמו כן, התירו רק אוכל כשר כמובן, משום שלא התירו את איסורי החפצא התלויים במוצר, כאיסורי נבלות וטרפות וכיוצא בזה. אלא רק את איסורי הגברא התלויים בזמן, כיום הכיפורים.

היתר ספיית דבר איסור לקטן בידיים – כשצריך לכך

מקום נוסף אנו מוצאים שבו מתירים לגדול להעביר קטן באיסור. והוא, במנהג לעשות קידוש בבית הכנסת, בשביל האורחים, ולא אוכלים בבית הכנסת, ונמצא הקידוש שלא במקום סעודה. ויש שנהגו להשקות את הקטן ביין הקידוש.

ראה הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כט הלכה ח אות מ): והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש אבל יכולים להשקות לקטנים כמו שנהגו, דהא דאמרינן בפרק חרש דבידים לא ספינן להו היינו בלאו כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן דנפקא לן מלא תאכלו וכו', אבל קידוש היום מצות עשה היא לא אתיא מהתם. ומנשים נמי לא אתיא דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין ושכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לא נפקא לן קטנים דאינהו גופייהו ליתנהו בשמירה, בהלכות ברכות של מהר"ם.

וכן פסק בשולחן ערוך בפשיטות (הלכות שבת סימן רסט סעיף א): נוהגין לקדש בבית הכנסת, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן, דאין קידוש אלא במקום סעודה.

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רסט סעיף ג): המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לטעום כלום קודם קידוש אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו ונמצא שלא בירך לבטלה שמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור לענותו שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה.

וכתב המגן אברהם (סימן רסט ס"ק א): ולפי מה שכתב הרב בית יוסף, בסימן שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן, דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים דלא גזרו בו חכמים דהא אפילט ביום הכיפורים מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפילו לשעות כמ"ש סי' תרי"ו. וכל שכן כאן. ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור. וכמו שכתב התוספות בפסחים (דף קו ב). וכל שכן דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש, דהא יש אומרים אפילו גדול מותר לאכול, כמ"ש הראב"ד. ע"ש. ונראה לי דאסור לענות הקטנים. וכמ"ש סימן תרי"ו ולא חיישינן דדלמא אתי למיסרך דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשובה סימן צב). והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי, היינו משום דלאו מילתא דקביעותא הוא דזמנין דאיכא אורחים ולא מטעמינן לינוקא (רשב"א סימן שג).

גם כאן אנו למדים שאנו זקוקים לשני החילוקים גם יחד. ראשית, לא אסרנו על הקטן דברים הנזקקים לו לגדילתו, כמו אכילה ושתיה, ולכן מותר להשקותו מיין הקידוש. וכמו כן, כיון שמדובר בדבר היתר, רק שהזמן אסור, לא אסרנוהו, כנבילות וטריפות, שהזמן מותר, רק הדבר עצמו אסור.

ספיית דבר איסור לקטן בידיים – דברי הפוסקים

פסק השולחן ערוך (הלכות שבת שמג א): קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. הגה: ויש אומרים, דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד.

השולחן ערוך פוסק – אסור לגדול להאכיל קטן איסור בידיים, ואפילו איסור מדברי סופרים. קטן הוא אפילו הוא בן יום אחד.

ספיית דבר איסור לקטן בידיים – סיכום הדברים והעולה לדינא

כמה פסוקי תורה באיסורים שונים, נדרשו להוסיף על גדול איסור, מלבד האיסור עצמו החל עליו לאכול נבילות ודם, נוסף עליו איסור על האכלת קטן באותו האיסור. ומינה ילפינן לכל התורה כולה, שאין לגרום לקטן בידיים לעבור איסור האסור על הגדול.

האיסור חל גם על קטן בן יום אחד, ולא רק על קטן מגיל חינוך.

האיסור חל גם על איסורים מדברי סופרים, ולא רק על איסורי תורה.

ישנם איסורים שהתירו לגדול לתת לקטן, אלו איסורים בדברים שהקטן גדל מהם, כמו אכילה ושתיה ביום הכיפורים, ולפני קידוש בשבת, גם במקום שאין זה פיקוח נפש. וכל זה רק במאכלי היתר.

–

[1] כן כתב השולחן ערוך הרב (יורה דעה סימן ב סעיף ג): אותו. ששחט יפה שחיטתו נבלה מן התורה שנאמר וזבחת ואכלת ודרשו חכמים מה שאתה זובח אתה אוכל ולא שזבח הקוף והוא הדין לנכרי לפי שאינו בתורת שחיטה ושחיטתו כשחיטת הקוף. אבל חרש שוטה וקטן הם בתורת שחיטה שהרי אסור להאכילם נבלות בידים מן התורה ולפיכך שחיטתו כשרה באחרים רואין אותו. וראה בית יוסף (סימן שמג) באריכות. וראה עוד באחרונים על ענין זה. ראה קרן אורה (יבמות קיד). אור שמח (מאכלות אסורות יז כז). חיי אדם (חינוך קטן סו ו). לבוש. משנה ברורה (שמג ג).

[2] כן נראה מפשטות לשון המדרש, שבאופן עקרוני אותו איסור יחול גם על האכלת אדם אחר גדול במאכלי איסור. רק שככל הנראה, לא שייך להאכיל אדם אחד בלא רצונו, ולא חל שם מאכיל על גדול שמאכיל גדול אחר, וכל חיובו מסתכם בלפני עיור לא תתן מכשול. רק בקטן שאין בו דעת ושליטה, שייך שגדול יאכילו, ובזה האכלת הקטן נחשבת ואסורה לגדול כאכילתו עצמו.

וראה בספר קרית ספר (הלכות מאכלות אסורות פרק יז) שהביא בשם רבי ישעיה מטראני: ובשם הרבי ישעיה מטראני מצאתי שכתב בפירוש בתורת כהנים, שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו הוא, דכתיב, בשרצים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל.

[3] כאן בדברי הרמב"ן אנו רואים שהאכלה בידיים, והפרשת הקטן מלאכול בעצמו, המה שני רבדים באותו ענין. וראה להלן בזה.

[4] יניקת חלב אשה אסורה מדברי חכמים – ראה גמרא (כתובות ס א. כריתות כב א). רמב"ם (מאכלות אסורות ג ב). ושולחן ערוך (יו”ד פא ז).

[5] ראה עוד דין שהביא הש"ך (יו"ד שעא א) בשם הרוקח: כתב הרוקח (סימן שסו): אשת כהן שמעוברת, מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא, שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא. ומשמע שמעיקר הדין אם לא הוה ספק ספיקא, אסור לאשה מעוברת ליכנס שמא תטמא עוברה.

[6] וכן אולי לשוטה.

[7] ראה תרומת הדשן (סימן סב) שזכר לטעם זה: שלומך יסגא לחדא אהובי הח"ר מענד"ל יצ"ו. אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה – נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות, כדמוכח להדיא פ' ארבעה אחין (יבמות לג א) דקאמר דאייתי שתי שערות בשבת ע"ש. ובפרק חרש (יבמות קיד א) נמי מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליה, מדאמר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, ואי הוי עליו עונש, בית דין אמאי לא מחייבינן להפרישו מן העונש. ובקטן שהגיע לחינוך איירי התם כדמוכח להדיא בתוס' שנ"ץ בפרק בתרא דיומא, דמקשה חד חינוך קטנים דהתם אההיא דפ' חרש. והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו. ובפרק החובל נמי משמע להדיא באשירי דקטן שחבל או הזיק פטור אפילו לכשיהיה גדול, משום דלאו בר עונשין, וילפינן התם מי שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. אמנם בה"ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל. ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה, אני אינני רגיל כל כך להעריך כפרה ותשובה במשקל וכדי הוא מה"ר וויבש שעל פיו יעשה. וכן אותו שעובר על שבועתו שנשבע שלא לשחוק יקבל תשובה על פיו.

[8] ראה בגמרא (עירובין מ ב): לגבי האפשרות ליתן לקטן לטעום מכוס יין ביום הכיפורים, דילמא אתי למסרך. ומבאר שם רש"י: דאתי למסרך – התינוק, לאחר המנהג הזה לשתות ביום הכיפורים אחר שיגדיל.

[9] ראה בגמרא (שבת קלט א): מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא – ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל, אתי למיסרך.

[10] אין איסור על האדם לנגוע במאכלות אסורות, לשימם בביתו במקום גלוי, לשחק עימם, ולהתעסק עימם. האיסור היחיד שיש, הוא לאוכלם. הטעם ככל הנראה הוא, משום שכל שאר המעשים, הם מוגבלים ברובד מסוים של חוויה וחיבור לאדם. אך מעשה האכילה מהווה חיבור אמיתי ומהותי עם האוכל האסור. יתכן שכמו כן האכלה של הדבר לאדם אחר וגרימה לכך, מהווה חוויה דומה של איסור, והיא אסורה באותה מידה.

[11] דמיון מסוים ישנו בין ענין זה לסוגיית מקיף וניקף. נאמר בתורה לא תקיפו פאת ראשכם, וילפינן מכך איסור על המקיף כניקף. דהיינו שהמקיף גם הוא עובר באיסור לא תקיפו פאת ראשכם.

עוד מבואר שם, שאשה מקיפה ראשון של קטן, מכיון שהיא אינה בכלל איסור בל תקיפו. עוד מבואר שם לרב אדא, שאף איש יכול להקיף ראשו של קטן, משום שילפינן מקרא, שהמקיף חייב רק היכא שהניקף בר חיוב.

דברי רב אדא צריכים ביאור, הלא הקטן בין כה וכה מופקע הוא מאיסורי תורה, ומה בכך שאינו בר איסור הקפת הראש. ככל הנראה, ללא לימודו של רב אדא מקרא, שרק היכא שניקף אחייב מקיף גם הוא חייב, היינו אומרים בפשיטות שגם היכא שהקטן אינו חייב, הגדול חייב על כך שגרם לקטן איסור, וככל התורה כולה, שאע"פ שהקטן אינו חייב, מכל מקום הגדול חייב כשמאכילו או כשגורם לו לעבור איסור. וכן כתב בשער המלך (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה א).

ראה לשונו של רש"י בסוגיא שם (ב"מ י ב ד"ה וקדש לי): והמקיף את הקטן חייב, שהמקיף באזהרה כניקף, דכתיב לא תקיפו – אחד הניקף ואחד המקיף במשמע במסכת נזיר (נז ב), וקטן דנקט משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה. וכן ראה לשונו של תוספות (ב"מ י ב): אקפי לי קטן – וה"ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב.

וראה שו"ת בית הלוי (חלק א סימן טו): ולכאורה היה אפשר לומר דכמו שכתב בשו"ת אמונת שמואל שהבאנו בסי' י"ד על איסור דלפני עור דאינו רק באיסור דאיכא גם עליו אבל איסורא דליכא עליו לא שייך לפני עור. וכמו כן נאמר בהא דאסור לספות לקטן בידים דלא הוי רק באיסור דהגדול המאכיל מוזהר על איסור זה והרי בהני תלתא קראי דמצינו בתורה דאסור לספות בידים הוי כן דדם ושרצים הא הכל מוזהרין וטומאה הא אמרינן אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים ופירושו דהכהנים הגדולים מוזהרים על הקטנים ועי' ביו"ד סי' שע"ג בט"ז. וגם מדברי הרא"ש שהבאנו לקמן באות ד' מבואר כן והא ליכא למילף מנייהו לאסור מדאורייתא גם למי שהוא בעצמו אינו מוזהר עליו דהרי חזינן דלגבי איסור לפני עור בכה"ג קיל יותר ואפי' אם נאמר דגם בכה"ג אסור מדרבנן מ"מ הכא דהוי חולה התיר ר"ה. אמנם מדברי הרוקח שהביא הש"ך ביו"ד סי' שע"א דכהנת מעוברת מותרת לכנוס לאוהל המת מטעם ספק ספיקא שמא נפל ושמא נקבה מוכרח דס"ל דגם בכה"ג דהיא אינה מוזהרת מ"מ הוי דאורייתא מדהוצרך לטעם דס"ס דדרבנן הא גם ספק אחד אסור.

[12] ראה בדברי הרמב"ם להלן.

[13] ראה עוד בתשובה שלו – שו"ת הרשב"א (חלק א סימן צב): שאלת מה שאמרת לנו לשעבר שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן. הזכירני הראיות המכריחות. ומה תאמר באותה שאמרו גבי תינוק יונק והולך כל עשרים וארבע חדש מכאן ואילך כיונק שקץ בשפירש. ואף על גב דחלב אשה מדרבנן הוא וקליש איסוריה דרבנן. דאי פריש במנא שרי כדאמרינן עלה וחלופה בדם.

תשובה כשאמרתי להלכה אמרתי אבל לא למעשה. וכבר כתבתי באר היטב ביבמות פרק חרש. (דף קי"ג) ועוד הוספתי בראש השנה גבי אין מונעין את התינוקות מלתקוע. וראיה גדולה יש מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (דף קל"ט) רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא. ואקשינן וליתן לתינוק ישראל. ופרקינן דאתי למסרך. ואם איתא דאפילו בשל דבריהם לא ספינן להו בידים מאי קא מקשה ליתן לתינוק ישראל? ואם תאמר מכל מקום הרי אמרו דאיכא משום דאתי למיסרך. לא היא. דלא אמרו כן בדבר שאנו עושין לתקנתו של תינוק. ותדע לך דהא גבי זמן דיום הכפורים אמרו כן בעירובין (מ ב). יהבין ליה לינוקא אתי למסרך. ואילו לצורך התינוק מאכילין אותו. ולשמאי שלא רצה להאכילו בידו אחת גזרו עליו להאכילו בשתי ידיו. ושם כתבתי בארכה ותרצתי לפי דעתי כל מה שיראה קושיא לדבר זה. ומה שהקשית מההיא דיונק תינוק, אינה, דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצרכו של תינוק. ולרבי אליעזר אין צורך הנקה לבריא יותר מעשרים וארבע חודש. ולרבי יהושע אפילו ארבע וחמש שנים ואפילו חבלתו על כתפו הא יתר מיכן אין צריך להנקה. והרי הוא לזה כגדול ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן. אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו. ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק כזריעת כשותא וטעימת כוס שאמרו עליו זמן בערב יום הכפורים. אלא דכל שהוא לצרכנו ולא לצרכו ממש של תינוק, גזרינן דילמא אתי למסרך, כדאמרינן בשבת ובעירובין. וכמדומה שזה דבר ברור ופשוט. מלבד שיש עוד טעם אחר בההיא דיונק והוא שחלב טמא לא נתפרש בכתב איסורו. אלא דאתי לן מגמל גמל שתי פעמים. והרואה שאתה מניק למי שיצא מזמן הנקה והרי הוא כגדול לענין זה אתי לאחלופי ולמימר דכל חלב ואפילו של בהמה טמאה מותר. דלא אסרה תורה אלא הבשר. דגמל כתיב ולא חלב. וכמו שהדבש מותר אף החלב כן ולפיכך גזרו עליו. אלא שאין אנו צריכין לטעם זה אלא כמו שאמרתי שלא התירו שלא במקום צורך התינוק.

[14] הרשב"א חוזר על יסודו במקומות רבים בש"ס (יבמות קיד א באריכות לגבי . שו"ת ח"א סימן צב. שבת קלט א. שבת קכא א. עירובין מ ב. ראש השנה לג א. שבת קנג ב). ואפילו הכי בסוף דבריו מביא שהרמב"ם אינו סובר כן. וכן בתשובה כותב שאמר זאת להלכה ולא למעשה [וראה מגן אברהם שמג ג שכתב, שלמרות שהרשב"א כתב כך, כך סבר גם למעשה]. וכדברי הרשב"א כתב הר"ן בתחילת מסכת יומא.

וכדברי הרשב"א כן פסק בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן שמג סעיף ז): וכל זה כשמאכילים איסור לתינוק לצרכינו וכן אם אומרים לו לעשות לנו איזה דבר האסור אפילו מדברי סופרים, אבל כל שהוא צרכו של תינוק ותקנתו לא חששו בו שמא יסרך בכך ויעשה כן לכשיגדל לפי שידוע לו שבשביל שהוא קטן מתירין לו צרכיו ולא יטעה מזה לעשות כן כשיגדל ולכן מותר להאכילו קודם קידוש אם הוא רוצה לאכול וכן לשתות ואסור לענותו וכן כל כיוצא בזה בשאר כל איסורי דברי סופרים.

[15] ראה את המשך דברי הרשב"א באותו מקום: ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (לא ב) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא, אף על גב דלא חזי לגדולים, הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעינן, לא היא דהא תניא התם מערבין לגדול ביום הכפורים וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים והוה ליה כיין לנזיר, אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו לגדולים. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים, מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור.

לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולא דמי למערב לגדול ביום הכיפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים אלא דאיסורא דיומא גרים ליה וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בראש השנה גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע.

ראה חדושי הרשב"א (ראש השנה דף לג עמוד א): ה"ג בספרי דווקני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל ביום טוב הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמודו ואפי' בשבת אלמא אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי לא מעכבינן הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, ופי' קטן שהגיע לחינוך אין מעכבין מלתקוע ואפי' בשבת, הא למימר להו תקעו לא אמרינן כיון דאיכא איסורא דרבנן ולא ספינן להו בידים, אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין בהן כדי שילמודו, ואף על גב דאמרינן ביבמות (קי"ד א') מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח שאני הכא דכיון דמדאורייתא היה מצוה לתקוע ביום זה דביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת עסיקינן ועוד דקטן שלא הגיע לחינוך הוא מותר אפי' לומר לו לתקוע כדי שילמוד. וקשיא לי דהא איסור תקיעה מדרבנן היא וא"כ אפי' בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן וכמו שהוכחתי ביבמות בפרק חרש ואפילו בשהגיע לחינוך, כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן (מ"ו ב') בשמעתא דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה. ומיהו איפשר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא ולא ספינן להו בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש וכמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. ובהא מיתרצא לי נמי הא דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (כ"ט א') גמ' האיש מדיר את בנו בנזיר בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר (א"ה) [משו"ה] מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחינוך דרבנן אתי חינוך דרבנן דחי הקפה דרבנן, דאלמא אף על גב דהקפת כל הראש דרבנן אי לאו חינוך דדחי ליה לא מקפינן ליה, אלא דמיתרצא לי נמי הא, דהקפה זו לאו לצורך התינוק היא ואדרבה אי לאו חינוך ניוול הוא לו וכדאיתא התם הילכך אי לאו מצוה לא דחינן הקפה דרבנן בידים, ואי נמי אפשר דלא אמרינן הכי בשהגיע לחינוך וכסברא השניה שכתבתי שם בס"ד.

[16] ראה את דברי המגן אברהם (סימן רסט ס"ק א): מטעימו לקטן. אף על גב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים, כמ"ש סימן שמ"ג, היינו בדבר שיש בו לאו, אבל קידוש אינו אלא עשה (הג"מ בשם מהר"ם). ולפי מ"ש בסימן שמ"ג דאפילו איסור דרבנן לא ספי ליה בידים, צריך לומר כיון די"א דאפילו גדול מותר לשתות דיוצא בקידוש זה אף על גב דלא קי"ל הכי, מכל מקום לקטנים שרי. א"נ כיון דאי אפשר בענין אחר שרי. וב"ח כתב, שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיעו לחינוך. אבל בתשובות הר"ן (סימן פב) בשם הרשב"א, דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה ואפילו במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול ביום המילה היינו משום שהברכה בשבילו היא אבל בקידוש לא אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך. ולפי מה שכתב הרב בית יוסף בסימן שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים דלא גזרו בו חכמים, דהא אפילו ביום הכיפורים מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפילו לשעות, כמ"ש סימן תרי"ו. וכל שכן כאן ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור, וכמו שכתב התוספות בפסחים (דף קו ב) וכל שכן דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש, דהא יש אומרים אפילו גדול מותר לאכול, כמ"ש הראב"ד ע"ש. ונראה לי, דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו ולא חיישינן דדלמא אתי למיסרך דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשובה סימן צב). והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי היינו משום דלאו מילתא דקביעותא הוא דזמנין דאיכא אורחים ולא מטעמינן לינוקא (רשב"א סימן שג).

וראה מחצית השקל שם. וכן מגן אברהם קו ג ומחה"ש שם לגבי אכילה קודם קידוש.