רחיצה בתענית שחלה בערב שבת
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תקנ סעיף ב): צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום.
וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו): מותרים ברחיצה וכו' – דבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית הנ"ל לא קבלו עליהם שיהיו בחומר ת"צ כט"ב לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט' באב אלא שאם חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה וכן אם חל י' בטבת בע"ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת.
ובשער הציון (שם ס"ק ח) כתב: ועיין בעטרת זקנים שכתב דעכשו אין נוהגין לרחוץ בג' צומות, וכתב בפרי מגדים דהיינו, בחמין, אבל בצונן יש לומר דשרי בג' צומות, והוא הדין פניו ידיו ורגליו בחמין יש לומר דשרי:
מבואר שיש מעלה שלא לרחוץ בתענית, ושנהגו לא לרחוץ בחמין בתענית, אבל בערב שבת מותר לרחוץ.
תספורת בתענית שחלה בערב שבת
ובספר רוח חיים (למהר"ח פלאג'י סימן תקסו ס"ק ד) כתב לאסור להסתפר. והביא ראיה לכך מדברי הגמרא (ראש השנה דף יח עמוד ב): מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם. והקשה הטורי אבן מה בכך שרבי יהושע סיפר הרי תענית ציבור אינה אסורה בתספורת, וכתב להוכיח מכאן דתענית אסורה בתספורת, אלא דשם לכאורה מיירי בתענית האסורה בחמשה עינויים כמבואר שם שרבי אליעזר רחץ ומזה הוכיח שאין להתענות, ועל כרחך שהייתה זו תענית חמורה [וכהא דאמרו במשנה תענית יב ב] שאסורה בחמשה עינויים ויש לומר שדווקא באלו אסור בתספורת ולא בכל תענית. אמנם הרוח חיים הוכיח מזה לעשרה בטבת גם לכולי עלמא, אבל גם אם ננקוט שלא כדעת הרוח חיים, [וכפי שנקטנו בתשובה בדין מוזיקה בתענית], הנה לבעל נפש שמחמיר כל עינויים בג' צומות, לכאורה מוכח שצריך להחמיר גם בתספורת.
והנה כמבואר לעיל כתב המשנה ברורה (סימן תקנ ס"ק ו) בשם האליה רבה שבעשרה בטבת שחל בערב שבת אין להחמיר ברחיצה. ויש לדון אם הוא הדין תספורת דהנה כל הנידון לאסור רחיצה היינו מלתא דחמשה עינויים וכיון שעיקר הדין שמותר חמשה עינויים בשאר צומות ורק בעל נפש מחמיר התיר המשנה ברורה בערב שבת כיון שכל איסור חמשה עינויים אינו אלא לבעל נפש ומעיקר הדין מותר לרחוץ. אבל תספורת יש לומר שיש לבעל נפש להחמיר יותר, וצ"ע. ולפי זה ראוי לבעל נפש להסתפר ביום חמישי או בליל התענית.
והנה הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים דן בזה אם יש להתיר תספורת בערב שבת וכתב להתיר מטעם שמצינו שאפילו בשבוע שחל בו תשעה באב מבואר בגמרא (תענית כט ב) מותר לכבס מפני כבוד השבת, וראה שולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ג) ובשמנה ברורה (שם ס"ק לב) ובביאור הלכה (שם ד"ה וכן) שיתכן שגם תספורת מותר לכבוד שבת, ורק נהגו לאסור, ובמגן אברהם (שם ס"ק יד) כתב שתספורת אסורה כיון שלא נהגו בכל שבוע, וממילא מי שנוהג כל שבוע להסתפר לכבוד שבת, וכדרך המגלחים זקנם יש להתיר לספר לכבוד שבת בערב שבת.
ואף שאפשר להסתפר מליל ששי כבר הארכנו במקום אחר שעיקר הדין להסתפר בערב שבת ולא בליל ששי. דהנה כתב המגן אברהם (סימן רס הקדמה): כתב הב"ח בשם רש"ל יש לספר בע"ש ולא ביום ה' שאין ניכר שעושה לכבוד שבת ובנטילת צפרנים יש טעם יפה שאין נוטלין בה' עכ"ל וצ"ע דמשנה שלימה שנינו בפ"ב ופ"ד דתענית ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ופירש"י דרך רוב בני אדם לספר בה' ולא בע"ש מפני טורח שבת עכ"ל ואפשר דמ"מ מצוה מן המובחר בע"ש אלא שאנשי מעמד לא היו פנוים בע"ש.
ומבואר בדברי מגן אברהם בשם מהרש"ל שעיקר דין תספורת חל בערב שבת בבוקר. וכן כתב הט"ז (שם ס"ק א).
ובשיירי כנסת הגדולה האריך לדון אימתי הוי זמן תספורת בערב שבת ובאליהו רבה הביא ראיה מדברי הגמרא (נזיר דף ה עמוד א): ר' יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת מאי איכא ביניה לשאר אחוהי יום טוב שחל להיות באמצע שבת דאחוהי מגלחין הוא לא מגלח אי נמי לגלוחי מן צפרא דמעלי שבתא אחוהי מגלחין איהו לא מגלח עד פניא.
משמע שיש מעלה לגלח דווקא ביום ששי בבוקר.
והנה בהלכות כבוד שבת נראה שעיקר ההכנות לשבת קודש ביום ששי בבוקר וכלשון השולחן (סימן רנ סעיף א) "ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת", ומקורו מן הגמרא (שבת דף קיז עמוד ב) "אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר".
ומה שמבואר לגבי אנשי משמר שהותרו בחמישי לכבס ולהסתפר כתב רש"י תענית דף טו עמוד ב "דרך רוב בני אדם להסתפר בחמישי, ולא בערב שבת, מפני הטורח". אבל ודאי מותר להסתפר בששי, ועיקר ההכנות לשבת בששי, ועד כמה שאין זה טורח וכמו בימינו שלהסתפר אין זה טורח כמו בימיהם פשוט שיותר כבוד שבת בששי.
ותגלחת הזקן פשיטא שצריך לעשות ביום ששי ולא בליל ששי שכשמתגלחים בליל ששי עד שבת בדרך כלל כבר קצת צומח ואינו לכבוד שבת כל כך.
צחצוח שיניים לפני כניסת שבת
כיון שאין לצחצח שיניים בשבת יש רבים ששואלים אם מותר לצחצח שיניים לפני כניסת השבת.
הנה כתב השולחן ערוך (סימן תקסז סעיף א): השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט וביום הכפורים ובתשעה באב, אסור.
וכתב הרמ"א: ויש מחמירין בכל תענית צבור, והכי נוהגין.
וכתב השולחן ערוך עוד שם סעיף ב: יש אומרים שלא התירו רביעית בפעם אחת, אלא מעט מעט, ויש אומרים שאפילו בפעם אחת יכול לטעום עד כדי רביעית, אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום.
ועד כתב השולחן ערוך (שם סעיף ג): מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור לא כשר למעבד הכי, אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט, ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית.
וכתב המשנה ברורה (סימן תקסז ס"ק יא): ובמקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל ת"צ רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבא לגרונו ואפילו בט"ב יש להתיר כשהוא לו צער גדול וביוה"כ יש להחמיר גם בזה.
וכתב בערוך השולחן (סימן תקסז סעיף ג): מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בתענית ציבור אין נכון לעשות כן דקרוב שיבלע בגרונו ויראה לי דזהו כשמכניס המים בעומק לפיו ומעלה פיו למעלה ומחלחל המים בגרונו אבל כשנוטל המים לפיו והוא עומד שחוח וכוונתו רק לנקות השיניים ואין חשש שיבלע בגרונו מותר, לבד בתשעה באב ויום הכיפורים, אבל בתענית יחיד מותר לרחוץ כדרכו כיון שפולט ואפילו יש בהמים יותר מרביעית כיון שאינו מתכוין לטעום ואינו נהנה כלל ממים ולכן בשארי משקים אסור שנהנה מזה.
ולכאורה לפי זה מי שיש לו צער להישאר כל השבת ללא שמצחצח שיניו יכול לצחצח שיניים בערב שבת לפני כניסת השבת.
טעימת התבשילים בערב שבת
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תקסז סעיף א): השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט, וביום הכפורים ובתשעה באב, אסור.
וכתב על זה הרמ"א: ויש מחמירין בכל תענית צבור, והכי נוהגין.
אמנם כתב המשנה ברורה (סימן תקסז ס"ק ו): והכי נוהגין – ובמקום סעודת מצוה שמבשלין ביום לצורך הלילה יש לסמוך אדעה ראשונה להתיר בשארי תעניתים לטעום התבשיל מעט מעט אם יש בו מלח ותבלין ולפלוט [ח"א].
אם טעם מאכל בשרי אם צריך אחר כך להמתין שש שעות
והנה יש לדון אם טעם מתבשיל אם צריך להמתין אחריו שש שעות, וזה נפקא מינה גדולה למי שטועם מן התבשילים ביום ששי בתענית ורוצה אחר כך אחרי הקידוש לשתות קפה עם חלב כפי שהרבה עושים אחרי הצום.
והנה בטעם הדין שצריך להמתין בין בשר לחלב שש שעות נאמרו בראשונים שני טעמים טעם אחד משום שהבשר מושך טעם זמן רב, וטעם שני משום בשר שבין השיניים ונפקא מינה בין הטעמים בלועס לתינוק ולא בולע, שבשר בין השיניים איכא ומאידך אין מושך טעם כיון שלא בלע, ויש לדון מה הדין בטעם ולא לעס ופלט, והנה וכתב הפתחי תשובה (יו"ד סימן פח ס"ק א) בשם הפרי מגדים שאף שבלועס שומן לתינוק אין שני הטעמים שייכים, כי בין השינים ליכא כיון שזה רק שומן, וגם אינו מושך טעם עד זמן ארוך, כיון שלא בלע. אם כן לכאורה לא הי' צריך להמתין כלל, אמנם משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר יש להחמיר להמתין [ויש להביא ראי' לדברי הפרי מגדים מהך דהטור לא כתב דנפ"מ בין הטור לרש"י בלועס שומן, דלהרמב"ם שרי, ומבואר דלכולי עלמא יש לאסור בלועס שומן מצד לא פלוג].
אמנם הנה הרמ"א סיים אחר שכתב שאין צריך להמתין אלא שעה 'ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות'. ודקדק הגרעק"א בלשון השו"ע דנקט בלשונו 'אחר אכילת בשר' 'אפשר דדייק בזה, דלאחר אכילה הוא דמחמירין, אבל אחר לעיסה בלא"ה יש מתירין לגמרי, אין ממתינים שש שעות'. והיינו שכיון שבלועס לתינוק לשיטת רש"י אין צריך להמתין כלל, ורק לשיטת הרמב"ם שטעם ההמתנה מצד בשר שבין השינים, צריך להמתין בלועס לתינוק. אם כן יש לסמוך להקל בלועס לתינוק שאין צריך המתנת שש שעות, וכן נקט ביד יהודא (פירוש הארוך סק"א). ויש להסתפק בכוונת הגרעק"א אם היינו שכיון שיש כאן עוד צירף יש להקל, או שכוונתו שעיקר לדינא כרש"י שטעם ההמתנה לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך, ולכך יש להקל בלועס לתינוק שלא שייך טעם זה. ולפי זה לכאורה בנידון דידן יש להקל שאין צריך להמתין שש שעות.
והנה יש לעיין אם אחר לעיסה אין צריך להמתין כלל, או דלמא שעה יש להמתין, דהנה יש להסתפק בטעם המנהג להמתין שעה, דלכאורה לשיטת הרמב"ם שצריך המתנת שש שעות בכדי שיסור הבשר שבין השינים או לרש"י שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד שש שעות, לא מועיל כלום בהמתנת שעה, ועל כרחך לכאורה שהמתנת שעה אינה כלל לטעמא דרש"י והרמב"ם, ורק שלשיטת הנוהגים כן הלכה כשיטת התוספות שצריך רק סילוק וקינוח והדחה, וטעם הדבר שצריך סילוק, בכדי לעשות הרחקה שלא יאכלו בשר וחלב ביחד, ולשיטת התוספות די בזה, והוסיפו הנוהגים כן הרחקה נוספת בכדי שלא יאכלו ביחד והיא בהמתנת שעה. והנה אם זה טעם המתנת השעה אם כן בלועס שומן שאינה אכילה וכל הטעם להמתין שעה בלועס לתינוק, משום בשר שבין השינים, והמתנת שעה לא מוסיפה כלום לזה, וטעם שלא יאכלו ביחד לא שייך בלועס לתינוק. אם כן לכאורה אף המתנת שעה אין צריך בלועס לתינוק. אמנם אולי יש לומר באופן אחר שיש טעם בהמתנת השעה דאף שלבשר שבין השינים או למה שהבשר מוציא שומן ומושך טעם, לא מצינו שמועיל בהמתנת שעה, יש לומר דבהמתנת שעה הפה מתקנח יותר, וכדמצינו בדברי הש"ך (סק"ז) שאחר המתנת שעה אין צריך קינוח וכמו שהובא לעיל [ואף להט"ז דפליג על הש"ך אינו חולק אלא דס"ל דלא די במתנה בשביל קינוח, אבל גם הוא מודה שיש קינוח בהמתנה], הרי שבהמתנת שעה הפה מתקנח, ויש לומר שלכך הצריכו המתנת שעה לנקיון הפה מן הבשר, ואם נימא כן אם כן גם בלועס לתינוק שייך טעם המתנת השעה, וממילא אף שבלועס לתינוק אין צריך המתנת שש שעות אבל המתנת שעה צריך, וצ"ע[1], [וקצת משמע ממה שהגרעק"א כתב לדבריו על מנהג ההמתנת שש שעות ולא כתב לדבריו על המנהג להמתין שעה [אף שאותו הדקדוק יש לדקדק בדברי הרמ"א גם לגבי המתנת שעה] ומשמע דשעה צריך להמתין בכל גווני].
מצוה למהר לאכול בליל שבת
כתב המשנה ברורה (סימן תיז ס"ק ד) לגבי המתענה בערב ראש חודש: כתב בשו"ת מנחם עזריה מי שמתענה בער"ח צריך למהר בסעודת הלילה שלא יכנס בו כשהוא מעונה והיינו שלא לשהות אחרי צאת הכוכבים.
ולפי זה כל שכן בשבת שאין לאחר את התפלה, ואחר התפלה ימהר לביתו לאכול. ובכל שבת יש מצוה למהר לקדש ולאכול כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן רעא סעיף א). כל שכן כשהוא מתענה שיש למהר כדי שלא יהיה בתענית בשבת.
שתיית קפה ועוגה אחרי הקידוש
יש שקשה להם לאכול מיד סעודה וברצונם לשתות קפה ולאכול עוגה אחר הקידוש. ומעיקר הדין יוצאים במיני תרגימא קידוש במקום סעודה, כמבואר בשמנה ברורה (סימן רעג ס"ק כה) ואמנם יש שהחמירו בזה [ראה עין יצחק (או"ח סימן יב) שכתב שבקידוש של לילה יש להחמיר בזה]. ואמנם דעת הגר"א שיש להחמיר בזה אף בקידוש היום כמבואר בביאור הלכה (סימן רעג סעיף ה ד"ה כתבו) ובקידוש היום מנהג העולם להקל בזה, ובקידוש הלילה לא מצינו מקילים בזה כי אין צורך אבל כשיש צורך יש להקל. ומסתבר שאם לא עוקר ממקום הסעודה וממתין זמן מה עדיין הוי קידוש במקום סעודה אף שאכל מיני מזונות קודם הסעודה. ובזה מרוויח שלא שותה קפה עם חלב בתוך סעודת בשר, דהנה כתב הבית יוסף (או"ח סימן קעג) וז"ל, ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.) וז"ל אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא, כו', עכ"ל. והנה מדברי הזוהר מבואר גם דלא לאכול בסעודתא חדא, והיינו לכאורה שצריך סילוק בברכת המזון כמו בין בשר לחלב, ואף שבשולחן ערוך לא מוזכר זאת, הנה לכאורה כיון שמקור המנהג הוא מדברי הזוהר הרוצה לנהוג כן ראוי שיפסיק גם בברכת המזון. והנה בדברי הבית יוסף (או"ח סי' קעג) מבואר שאין חילוק בזה בין בשר עוף לבשר בהמה, וחומרת הזוהר היא בין באכילת בשר בהמה אחר גבינה, בין באכילת בשר עוף אחר גבינה, אף שכל איסור אכילת גבינה עם בשר הוא מדרבנן ולא מדאורייתא. אמנם הפרי חדש (אות טו) היקל בבשר עוף אחר גבינה, וכתב שבדברי הזוהר מבואר שכל חומרתו אינה אלא בבשר בהמה, והביאו הפרי מגדים (שפתי דעת אות טז).
והנה המנחת יעקב (כלל עו סק"ה) כתב שראוי להחמיר חומרא זו, אמנם המגן אברהם (או"ח תצד סק"ו) כתב שלא נוהגים להחמיר בזה, והעתיקו החכמת אדם והמשנה ברורה (ס"ק טז) שם. אכן גם להמחמירים בזה הנה כתב הגר"א (ס"ק י"א) דאין זה מדינא אלא שהוא חומרא וכדרך שהחמיר אביו של מר עוקבא להמתין מעת לעת בין בשר לחלב, וע"ש. ואם כן למעשה ודאי ראוי יותר להחמיר דין קידוש במקום סעודה שיש סוברים שלא יוצאים אלא בפת, מלהחמיר חומרא זו שלא לאכול גבינה בסעודת בשר. ולכן ראוי ליטול ידים אחרי הקידוש ואחר כך יכול לאכול עוגה ולשתות קפה ואחר כך יעשה קינוח והדחה ויאכל סעודת שבת.
–
[1] והנה ביד יהודא כתב בזה 'אם כן מותר בזה לאכול אחר כך מיד או בהמתנת שעה', הרי דגם הוא הסתפק בזה, ויש לומר שזהו יסוד ספיקו. ונראה לכאורה שמדברי הגר"א מבואר דטעם ההמתנה להרחקה בעלמא, דהנה בביאור הגר"א (ס"ק ו) כתב לבאר זה המנהג של המתנת שעה וז"ל, 'בנויה על דברי הזוהר פ' משפטים דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא כו", עכ"ל. והיינו דהוי מחמת הרחקה בעלמא שלא יאכלו ביחד וכמו הרחקה שלא לאכול בשר מייד אחר גבינה, שאינו מדינא כלל אלא רק שלא יאכלו ביחד.