פרט לכסות לילה – דברי הגמרא
מבואר בגמרא (מנחות דף מג עמוד א): ת"ר. הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים, גרים נשים ועבדים. רבי שמעון פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, כו'. רבי שמעון פוטר בנשים מאי טעמא דרבי שמעון, דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה, אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור, הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש אתה אומר ארבע ולא שלש או אינו אלא ארבע ולא חמש כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור ומה אני מקיים על ארבע ארבע ולא שלש ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע ורבי שמעון מאשר נפקא ורבנן אשר לא משמע להו ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה, מיבעי להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו ואיזו זו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן.
מבוארת דעת רבי שמעון שכסות לילה פטורה מציצית, ולכך נשים פטורות ממצות ציצית כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא.
ומבואר בדברי הרי"ף (מנחות הלכות קטנות הלכות ציצית דף יא א מדפי הרי"ף) שהלכה כרבי שמעון, וכן פסק הרא"ש (מנחות הלכות ציצית סימן א), וכן פסק הרמב"ם (ציצית פרק ג הלכה ז – ח) שאין מצות ציצית נוהגת בלילה.
כסות יום חייבת גם בלילה – שיטת רבינו תם
והנה בדברי הגמרא הנידון אינו על הזמן החייב בציצית אלא על כסות החייבת בציצית, שכאמור כסות יום חייבת וכסות לילה פטורה. והרא"ש כתב בשם רבינו תם שכסות יום חייבת בלילה וכסות לילה חייבת ביום, וזה לשונו: כי היכי דכסות לילה פטור אפילו ביום הכי נמי כסות יום חייב אפילו בלילה. וכן כתב בספר המצות שריצב"א היה מברך בליל יום הכפורים כשהיה מתעטף בטליתו. וכן משמע בירושלמי בפרק קמא דקידושין דקאמר אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית, אלמא תלי טעמא דהזמן גרמא בכסות לילה משמע הא כסות יום חייב אף בלילה.
ולפי זה לכאורה לילה זמן ציצית הוא, אלא שכסות לילה פטורה מן הציצית.
כסות יום חייבת ביום וכסות לילה פטורה בלילה – שיטת הרמב"ם
אמנם בדברי הרמב"ם (ציצית פרק ג הלכה ז-ח) מבואר שלילה לאו זמן ציצית הוא שכתב בזה הלשון: כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם, שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו. מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואף על פי שאינו זמנה ובלבד שלא יברך, ומאימתי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה.
והנה הרמב"ם לא כתב האם כסות לילה חייבת בציצית בלילה. אך הטור (או"ח סימן יח) נקט בפשיטות בדעת הרמב"ם שכסות לילה חייבת בציצית ביום. ולכאורה נקט כן כיון שהרמב"ם השמיט את דין כסות לילה, ומדלא כתב שכסות לילה פטורה, על כרחך השווה הרמב"ם את משמעות הדין של כסות יום חייבת למשמעות האמורה ביחס לכסות לילה, שאין הכוונה לפטור או לחייב מדין כסות מסוימת, אלא הזמן גורם לחיוב או לפטור[1].
קושיות בדעת הרמב"ם ובדעת רבינו תם – שיטת הר"ן
והנה לשיטת הרמב"ם יש לתמוה מדוע נקטו בגמרא "כסות יום" או "כסות לילה" הרי אין הפטור תלוי בכסות וכאמור. ומאידך לשיטת הרמב"ם מבואר בפשטות מדוע ציצית נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי היא ממש תלויה בזמן.
ולשיטת הרא"ש יש להבין מדוע נחשבת מצות ציצית מצות עשה שהזמן גרמא, הרי בכל זמן חייבים בציצית ורק כסות לילה פטורה אבל אין זמן הפטור ממצות ציצית.
וראה בדברי הר"ן (על הרי"ף קידושין דף יד עמוד ב מדפי הרי"ף) בעקבות קושיא זו נקט שיטה אמצעית וזה לשונו: ומיהו מקשו הכא היכי הויא ציצית מצות עשה שהזמן גרמא, דהא כסות שהוא מיוחד ללילה אפילו לובשו ביום פטור, שאם לא תאמר כן חייב הסדין בציצית שהרי אדם מתכסה בהן ביום ומינה דכסות המיוחד ליום חייב אפילו בלילה, ונמצא שהכסות שחייב בציצית לעולם מתחייב בו ואפילו בלילה ואין הזמן גורם מצוה זו כלל. יש לומר דאף על גב דכסות לילה ביום נמי פטור, אפילו הכי כסות יום בלילה פטור, דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה, דקרא דוראיתם הכי משמע ומשום הכי כסות לילה כיון שאינו מיוחד לראיה פטור אפילו ביום, וכסות יום נמי בלילה דלאו שעת ראיה היא פטור.
ולשיטת הר"ן מיושב גם מדוע אמרו כסות לילה פטורה וכסות יום חייבת ולא אמרו רק שלילה לאו זמן ציצית. וגם מובן מדוע הוי מצות עשה שהזמן גרמא, כיון שלמעשה בלילה אין חיוב ציצית גם בכסות יום. אבל לשיטת רבינו תם קשה מדוע הוי בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. ולשיטת הרמב"ם קשה מדוע לא אמרו בפשיטות לילה לאו זמן ציצית הוא.
מדוע ציצית נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא לשיטת רבינו תם
והנה התוספות והרא"ש יישבו שיטת רבינו תם, וזה לשון התוספות (קידושין לד, א): ואפילו למ"ד (שם) ציצית חובת גברא הוא קשה, דכמו דכסות לילה פטורה כשהוא לובשה ביום, הכא נמי כסות יום חייבת כשלובש בלילה, דהכי אמרינן בירושלמי כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית, ואם כן היכי חשיב לה זמן גרמא כיון שחייבת בין ביום ובין בלילה. ואומר ר"י כיון שחיובו תלי במה שהזמן גרם לבישתה ביום יש לה ליחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב[2].
דברי התוספות צריכים ביאור, שהרי בפשטות מצות עשה שהזמן גרמא היא מצוה שחיובה תלוי בזמנים. אבל מה שיש גורם של זמן הקובע את הגדרת הבגד בכדי לחייבו בציצית וכי משום זה תחשב המצוה מצוה שהזמן גרמא, והרי מצות עשה שהזמן גרמא למדו ממצוות התלויות בזמן ממש כמו תפילין ומצות ראייה, ואין ציצית דומה להם, שחיובה בין ביום ובין בלילה ואיך למדו משם שכל גורם של זמן שהמצוה תלויה בו, נשים פטורות ממנו.
והנה עוד קשה על שיטת הרא"ש מדברי המשנה (ברכות יג, א) בטעם קדימת והיה אם שמוע לויאמר: והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד.
מפורש שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, וגם הרא"ש הוכיח ממשנה זו שהלכה כרבי שמעון שנשים פטורות מציצית והוי מצות עשה שהזמן גרמא. אמנם לשיטת הרא"ש תמוה מאד מדוע ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד, הרי כסות יום חייבת בציצית גם בלילה.
לן בטליתו צריך לברך כשקם או לא
עוד קשה על דברי רבינו תם מדברי הרא"ש. שסתר משנתו לכאורה, שכאמור בדבריו בפסקיו (ציצית סימן א) פסק שכסות יום חייבת בלילה בציצית, וכסות לילה פטורה ביום. ומאידך בדברי הרא"ש בשו"ת (כלל ב סימן יג) נראה לא כן, שכתב שם, שהלן בטליתו בלילה כשעומד משנתו צריך לברך על הטלית אף שלא הסירה כשישן. ולכאורה לשיטת הרא"ש גופיה שכסות יום חייבת בציצית בלילה צריך להבין מדוע צריך לברך הרי לא הפסיק באמצע זמן שנפטר מחיובו. וכתב הבית יוסף (או"ח סימן ח) שדברי הרא"ש מובנים גם לשיטתו שכסות יום חייבת בלילה ומברכין עליה: כיון דלילה לאו זמן ציצית היא שהרי גורם לפטור כסות המיוחד ללילה אפילו אם לובשו ביום, הוי הפסק בין יום ליום וצריך לחזור ולברך.
והדברים צריכים ביאור מדוע חשיב הפסק, ומה בכך שלילה לא גורם חיוב לכסות לילה. אבל כסות יום חייבת בו ולא הפסיק זמן חיוב מן הבגד שבלוש עליו כלל, וצ"ע.
האם יש משמעות לתחילת זמן חיוב ציצית לשיטת רבינו תם
עוד יש להעיר, הרמב"ם (ציצית פרק ג הלכה ח) כתב: ומאימתי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה.
והנה דברי הרמב"ם הללו הם לשיטתו, אבל לשיטת הרא"ש לכאורה אין זמן שבו תחילת מצות ציצית, שהרי חיובה בין ביום ובין בלילה, ורק כסות לילה פטורה, וכסות יום חייבת גם בלילה ואם כן אין זמן בו מתחייבים בציצית. וכל דברי הרמב"ם הם לשיטתו.
אמנם בביאור הגר"א נראה לא כן. שאף שפסק כשיטת רבינו תם (ביאור הגר"א סימן יח סעיף א). כתב (שם סעיף ג) שהלכה כהרמב"ם שזמן חיוב מצות ציצית משיכיר בין תכלת ללבן ולא מעמוד השחר. ולכאורה תמוה שהרי לשיטתו שפסק כרבינו תם אין משמעות לתחילת זמן חיוב ציצית וכאמור. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה באותו סימן שהוא עוסק בו, וצ"ע.
ואמנם הגר"א הוכיח כדברי הרמב"ם מדברי הגמרא (מנחות מג ב): תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן.
והיינו שבזמן שנתחייב במצות ציצית מתחייב גם בקריאת שמע ותפילין. והיינו מזמן שיכיר בין תכלת ללבן. ולשיטת רבינו תם צריך להסביר דברי גמרא אלו, שהרי אין זמן שנתחייב במצוה זו[3].
לילה לאו זמן ציצית גם לשיטת רבינו תם
ובכדי ליישב כל זה יש להעמיק בעיקר מצות ציצית. שהנה בפשטות מצות ציצית אינה מצוה חיובית, כלומר אין חיוב ללבוש ציצית, אלא שמי שלובש בגד של ארבע כנפות חייב בציצית. אמנם כפי שנתבאר בתשובה בענין חיוב מצות לבישת ציצית כל היום הגם שחיוב מצות ציצית אינו אלא כשלובשים ארבע כנפות בלא ציצית, אבל אין זה כמו שאר מצוות קיומיות שאין חיובם אלא במקרה שהזדמנו תנאים לעשותם, אך אין חיוב על האדם להביא עצמו לידי כך. מה שאין כן מצות ציצית שאמנם מי שאין לו בגדים, או שאין לו בגד בן ארבע כנפות לא חייב בציצית. אך במציאות שהתורה מדברת מקרה זה שאין לאדם בגד בן ארבע כנפות, הוא מקרה שאינו מצוי, כיון שבכל בגדיהם היו ארבע כנפות כמבואר בלשונות הראשונים[4]. ולמה הדבר דומה, למצות מזוזה, שאמנם ברור שאדם שאין לו בית פטור ממצות מזוזה, אבל המציאות הפשוטה היא שלאדם יש בית וממילא חייב במזוה. ואיש ישראל הוא איש שיש לו מזוזה בפתחו. וכך ממש איש ישראל הוא איש שיש לו ציצית בבגדו. והתורה מצוה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית…". כלומר המציאות הפשוטה היא שלאדם יש בגד בן ארבע כנפות וצריך לשים בו ציצית. והיינו שהמציאות של איש הישראלי הוא איש שיש לו ציצית בבגדו. ומטעם זה נהגו כל ישראל לחייב עצמם במצות ציצית וללבוש בגד בן ארבע כנפות בכדי להתחייב במצות ציצית. ולמה הדבר דומה, לו יצויר שיבנו בתים שפטורים ממזוזה מסיבה כל שהיא, ודאי שראוי שכל איש ישראל ידאג שלפחות חדר אחד בביתו יהיה עם חיוב מזוזה. כי המציאות של החיים היא מציאות של חיים שצריך שיהיה לאדם מזוזה בביתו. וכך גם ציצית בבגדו. ורצון ה' שיהיה לאיש ישראל ציצית בבגדו, וכל זה הארכנו בתשובה בענין חיוב לבישת ציצית ביום.
ולפי זה דין כסות יום החייבת בציצית ודין כסות יום הפטורה מציצית מוארים באור חדש. שכיון שאמרה תורה שכסות לילה פטורה, על כרחך שכשדיברה תורה על כך שכל איש ישראל לבוש בציצית, היינו ביום ולא בלילה, כי בלילה לא לובשים כסות החייבת בציצית. ואמנם יתכן שיהיה מקרה בו ילבש אדם בגד של יום ויהיה חייב בציצית אבל אם נדון מהו הזמן בו רצון התורה שיקיים אדם מצות ציצית היינו ביום ולא בלילה, כי המציאות שהתורה עוסקת בה היא לבני אדם הלבושים בבגדים המחויבים בציצית והיינו ביום ולא בלילה. ונמצא אם כן שגם לשיטת רבינו תם, שכסות יום חייבת בלילה, אבל אם נדון מהו הזמן שרצון התורה שתתקיים מצות ציצית היינו ביום ולא בלילה. ונמצא שפטור כסות לילה מלבד מה שמלמדנו מהו הבגד החייב ומהו הבגד הפטור, הרי שלמדנו מזה על הזמן בו דיברה תורה שאדם יקיים מצות ציצית. ואמנם אם אדם יעשה דבר זר וילבש בלילה בגדי יום, הרי שהכניס עצמו לחיוב, אבל אין זה הזמן שבו רצון התורה שתתקיים מצות ציצית, שהרי במציאות החיים הראויה בה אדם ישן בלילה וער ביום, הרי שבלילה הוא לבוש בגדי לילה הפטורים מציצית, וכנ"ל. ומובן מאד לפי זה מדוע מצות ציצית נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא גם לשיטת רבינו תם. שהרי המציאות שדיברה התורה שבה חייבים במצות ציצית היא ביום ולא בלילה. והרי שמצוה זו היא מצוה שלא נוהגת בכל זמן. והגם שיכול אדם לחייב את עצמו במצות ציצית גם בלילה, אבל המצוה בצורתה הטבעית לא מתקיימת אלא ביום, וודאי שזה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא.
וזה הטעם שגם לשיטת רבינו תם יש משמעות אימתי מתחייבים במצות ציצית, שאף שאם ילבש אדם כסות יום בלילה יהיה חייב בציצית, אבל הזמן בו דיברתה התורה שיקיים אדם מצות ציצית היינו ביום ולא בלילה. ולכך הגם שפסק הגר"א כשיטת רבינו תם שכסות יום חייבת בלילה, פסק גם כן מתי הוא זמן תחילת מצות ציצית שאינו אלא משיכרי בין תכלת ללבן, שגם לשיטת רבינו תם יש משמעות לשאלה זו.
וזה הביאור בדברי הרא"ש, שכתב בתשובה שמי שלן בלילה כשהוא לבוש בציצית, צריך בקומו בבוקר לשוב ולברך על הציצית, הגם שכסות יום חייבת בלילה. ולהנתבאר יש לומר שהגם שכסות יום חייבת בלילה, כיון שהאדם פטור מללובשה, הרי שעצם מה שלבשה אינה אלא מצוה קיומית ויש לומר שבהתחדש חיוסב מחדש, משיכיר בין תכלת ללבן, חובת המצוה מחדש מזקיקתו לברך[5].
ובזה מבוארים דברי המשנה "ויאמר אינו נוהג אלא ביום", שכמבואר גם לשיטת רבינו תם מצות ציצית ניתנה לקיימה ביום ולא בלילה.
שיטת הב"ח שיש להסיר את הטלית בלילה
ובדברים אלו מיושבים דברי הב"ח, שכתב (סימן יח): ובתענית ציבור כשלובשין טלית במנחה כשמגיעים לברכו יסיר הטלית מעליו דכיון שאין לובשין טלית אלא לקיים מצות ציצית נראה כאילו סובר לילה זמן ציצית הוא אם לא יסירנו מעליו מלבד ערב יום הכפורים שלובשין מבעוד יום לאחר מנחה ואין מסירין מעליהם בלילה לפי שדומין למלאכים לובשין לבנים ומתעטפים לבנים וכו'.
ודבריו צריכים ביאור, מדוע לא יהיו לבושים בציצית בלילה, הרי מקיים בזה מצות ציצית לשיטת רבינו תם [שבדבריו שם נראה שסבר שכן עיקר] ואיך יסיר את המצוה ממנו, משום שאז "נראה כאילו סובר לילה זמן ציצית הוא" ומה בכך שיסברו כן, וכי משום זה יבטל מצוה זו ממנו.
אמנם למה שנתבאר הרי גם לשיטת רבינו תם אין רצון התורה שילבשו ציצית בלילה. ומצות ציצית ניתנה שיקימוה ביום. והגם שיכול אדם לקיימה גם בלילה אם יעשה דבר זר וילבש כסות יום בלילה, לא לזה ניתנה מצות ציצית, ואין בזה קיום רצון ה', ולכך סבר הב"ח שראוי שיסיר הטלית ממנו בכדי לברר שלילה אינו זמן ציצית[6].
פסק האגרות משה שאין הידור ללבוש ציצית בלילה כשהסיר מה שלבש ביום
וכמה נאים בזה דברי האגרות משה (יו"ד חלק ב סימן קלז) שכתב לפי דברי הב"ח שמי שהסיר ציצית בלילה, לא צריך ללובשה שוב, ואף לא נענשים בעידנא דריתחא אם לא חזר ולבשה בלילה, ואין צורך והידור ללובשה בחזרה, בלילה. ולולי דברינו צריך להבין מדוע שלא יהיה בזה הידור. אבל למה שנתבאר כיון שמצות ציצית ניתנה שיקימוה ביום ולא בכדי שיקימוה בלילה, ברור שאין הידור ליצור חיוב בזמן שלא נתכוונה תורה שיקיימו בה את המצוה.
והנה האגרות משה כתב דבריו על מי שהסיר את הציצית אם יש ענין לחזור וללובשה, ונראה מדבריו שלהישאר עם הציצית בלילה יש ענין, ויש לעיין כיון שנתבאר שגם לשיטת רבינו תם לילה לאו זמן ציצית, לכאורה אין טעם להישאר עם הציצית בלילה ואפשר להסיר את הציצית מיד בצאת הכוכבים. אמנם נראה להוכיח שכל שנשארת עליו הטלית מן היום, הרי שמקיים בזה מצות ציצית, וכלדלהלן.
קיום מצות ציצית בלילה כשלא הסיר טליתו מן היום
דהנה כתב הרמב"ם (ציצית פרק ג הלכה ז): כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם, שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו.
ודברי הרמב"ם צריכים ביאור, מדוע כתב שהחשש בכסות של פשתן שמא יתכסה בה בלילה, הרי יש חשש גדול יותר, שמא ילבש את הכסות ביום, ובהגיע השקיעה ישכח מלהסירה, וכיון שלשיטת הרמב"ם לילה לאו זמן ציצית הוא, הרי שמיד בלילה לא מקים מצות ציצית ואיסור כלאים לא נדחה, וזה חשש גדול יותר מחשש שמא ילבש בלילה. ומוכח מזה שלדעת הרמב"ם לא יעבור באיסור כלאים אם ימשיך וילבש את הסדין בלילה. ורק בלבישה חדשה בלילה יעבור על איסור כלאים. וטעם הדבר, שאמנם לילה לאו זמן ציצית. אבל אם לובש ציצית ביום וממשיך ולובשה בלילה מקיים מצות ציצית, ולכן נדחה איסור כלאים גם בהמשך הלבישה בלילה.
יסוד החיוב לשיטת הרמב"ם אינו יום אלא ראייה
ובביאור דברי הרמב"ם נראה דהנה הרמב"ם כתב "וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו" ובפשטות צריך להבין מדוע הרמב"ם הביא טעם זה, שאמנם טעם זה מבואר בגמרא בהסבר מדוע בחרו לפטור לילה מציצית ולחייב סומא. אבל היינו רק הסבר לבחירת מיעוט אחד על פני מיעוט אחר כדרכה של הגמרא בדרכי הלימוד, כשביררו מדוע בחרו ללמוד מן הכתוב פטור מסוים ולא פטור אחר. אבל בעיקר הדבר סומא חייב כי כסותו חייבת ואין טעם לפוטרה ומן וראיתם אותו למדו לפטור לילה מציצית ואין זה לימוד על חיוב ראיית הציצית. ואין דרכו של הרמב"ם להביא את סיבת הגמרא לבכר פטור מסוים על פני פטור אחר. ומזה שהרמב"ם הביא דין זה, מבואר שהפטור של ציצית אינו פטור מדין לילה ואין חיוב ציצית מדין יום. אלא שבלילה פטורים מחמת שלא יכול להתקיים בציצית דין ראייה, וביום חייבים כי יכול להתקיים דין ראייה בציצית. ובאמת אין דיני החיוב תלוים ביום אלא בזמני ראייה וחיוב ציצית אינו בעלות השחר, אלא כשיכול להכיר בין תכלת ללבן.
ומעתה לפי זה יש מקום לומר שפטור וחיוב הטלית בציצית אינו תלוי בזמן שהוא לבוש בה, אלא בזמן הלבישה. והיינו שכסות שבזמן שמתלבש בה הוי זמן ראייה, חייבת בציצית, וכסות שזמן לבישתה בלילה שאין יכול להתקיים וראיתם אותו אין חייבת בציצית. והכל תלוי בזמן ההתלבשות בציצית ולא במשך הלבישה. ולכן טלית שלבשה ביום ממשיך לקיים בה מצות ציצית גם כשממשיך ללובשה בלילה[7].
ומעתה כמו כן יש לומר גם לשיטת רבינו תם, שכסות יום שלבשה ביום וממשיך ללובשה בלילה מתקיימת מצות ציצית התלויה בזמן הלבישה ולא בזמן משך לבישתה. ולכן יש ענין הידור ומצוה שלא להסיר את הטלית בלילה, אלא שאם הסירה אין צורך והידור ללבוש ציצית מחדש.
כבוד שבת בלבישת ציצית בליל שבת
בדברינו אלו יש לבאר דברי הגמרא (שבת כה ב): דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן אמר להן בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והלכה כדברי בית הלל ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה:
ולשיטת הרמב"ם דברי הגמרא צריכים ביאור, מדוע לבש רבי יהודה בר אילעאי טלית מצויצת בליל שבת. הרי מיד בשקיעה צריך להסירה. אבל לנתבאר אתי שפיר שאין צריך להסירה אחר שלבשה ביום.
ולפי זה נראה לבאר שזה טעם מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, שזה כבוד שבת שכפי שמצינו שכבוד שבת להכין את ביתו ולהיות נר דלוק ומטה מוצעת מערב שבת. כמו כן יש הידור בלבישת הבגדים שיהיה ניכר שלבשם מערב שבת. ובזה שלבש טלית מצויצת הרי זה כבוד שבת שקדם וקיבלה מבעוד יום.
וזה אולי טעם מנהג כמה קהילות ללבוש טלית בליל שבת. ובשו"ת בית דוד (סימן ט) התפלא על מנהגם, וגם כתב שזה נגד דעת האר"י שהקפיד שלא ללבוש טלית בלילה. ולנתבאר כיון שלובשים מבעוד יום אין זה בכלל טלית בלילה, אלא בכלל מצות היום. וטעם מנהגם לכבד את השבת בלבישת בגדי יום בלילה, כמנהג הדלקת הנרות והארת הלילה בסעודה לכבוד ולעונג שבת, וזה ניכר על ידי לבישת טלית שהיא כסות יום המחויבת בציצית, ולבישתה מראה שהם מוכנים ועומדים לקבלת שבת קודש מבעוד יום וזה כבוד שבת[8].
–
[1] וראה חזון איש (או"ח סימן ג ס"ק לו) שהסתפק בדעת הרמב"ם אם כסות לילה חייבת ביום.
[2] וכעין זה כתבו התוספות (מנחות מ, ב ד"ה משום).
[3] ואמנם נפקא מינה למי שלן בטליתו אימתי יכול לברך שהרי כאמור שיטת הרא"ש שהלן בטליתו מברך כשמתחייב שוב בבוקר, אלא שזה גופא צריך ביאור וכאמור לעיל.
[4] ראה תוספות (ערכין ב ב ד"ה הכל). ומרדכי (הלכות קטנות מנחות סימן תתקמה) תוספות ישנים (שבת לב ב) סמ"ג (עשין כו).
[5] ואף שמבואר בגמרא (מנחות מג א) למאן דאמר ציצית לאו זמן גרמא היא, וחייב בציצית ביום ובלילה. אינו מברך אלא כשמחליף בגדו בבוקר. ומשמע שאם לא מחליף בגדו לא מברך. היינו למאן דאמר שאין זה מצות עשה שהזמן גרמא, וממילא לא היה זמן פטור, מה שאין כן למאן דאמר דהוי מצות עשה שהזמן גרמא לילה הוי זמן פטור ולכך אף שלא הסיר הטלית סבר הרא"ש שצריך לברך כשחל חיוב חדש.
[6] וכפי הנראה אין כוונתו מצד שחשש שהרואים יטעו וילמדו ממנו לברך על טלית בלילה. ויש לומר שהיינו כדי שהלובש ידע מתי הוא קיום המצוה מן התורה, לדעת יסוד חיובה וזמנה העיקרי של המצוה.
[7] מה שאין כן אם "לילה לאו זמן ציצית" הרי שלא יתכן שימשיך לקיים בלילה מצות ציצית כיון שבלילה לא חייבים בציצית. ובעיקר הדבר, ראה מגן אברהם (סימן כא ס"ק ב) שכתב שהאר"י הוכיח מדברי הגמרא (מנחות מג, ב) לגבי דוד המלך שדאג בהיותו במרחץ מהיותו ערום מן המצוות, והקשה האר"י ומדוע בשוכבו במיטה ללון לא דאג מהיותו ללא מצוות, ועל כרחך שלן בטליתו. והקשה גאון רבי עקיבא איגר בגליון השולחן ערוך (שם) דבשלמא לשיטת רבינו תם כסות יום חייב בלילה ואם כן מובן שקיים מצות ציצית בלילה, אבל לשיטת הרמב"ם קשה שגם אם לן בטליתו לא קיים מצות ציצית, ולמה שנתבאר שגם לשיטת הרמב"ם כל שלא הסיר טליתו מן היום מקיים מצוה גם בלילה, דברי האר"י אתיין שפיר גם לשיטת הרמב"ם.
[8] וראה רמב"ם (שבת פרק ל הלכה ה) "מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן". ומבואר שכבוד שבת הוא בהיות הבית מוכן מערב שבת. וראה ביאור הגר"א (סימן תקכט סעיף ד).