הדלקה מנר לנר בנרות חנוכה – דברי הגמרא
מבואר בגמרא (שבת כב א): איתמר. רב אמר אין מדליקין מנר לנר. ושמואל אמר מדליקין.
הגמרא מדברת על 'נרות חנוכה'. והגמרא מביאה שני טעמים לדעתו של רב שמדליקים מנר לנר. טעם אחד הוא משום 'ביזוי מצווה'. שהרי הקיסם, שעל ידו הוא מעביר את האש, אינו דבר של מצוה. וכשמדליקו מנר של מצוה הוי ביזוי מצוה. וטעם שני הוא משום 'אכחושי מצווה'. היינו, שנראה כמי שלוקח אור מנר של מצוה, ושואב משמנו.
מביאה הגמרא נפקא מינה בין הטעמים, מה יהיה הדין לדעת רב באופן שאינו מדליק נר מנר על ידי קיסם, אלא מדליק שני נרות זה מזה באופן ישיר ללא קיסם. אם הטעם הוא משום 'ביזוי מצוה', בדבר זה אין משום ביזוי מצוה, משום שמדליק על ידי נר מצוה ולא על ידי קיסם של חול, ולכן הוא מותר לדעת רב. אך אם הטעם הוא משום 'אכחושי מצוה', בדבר זה יש משום אכחושי מצוה, משום שגם כאן נראה כמי שלוקח או מנר של מצוה, ולכן הוא יהיה אסור לדעת רב.
הגמרא מקשה על הסובר שטעמו של רב הוא משום אכחושי מצווה. ונשארת בקושיה.
בסוף הסוגיא מסיקה הגמרא לגבי עיקר המחלוקת בין רב לשמואל האם מדליקים מנר לנר או לא, שמחלוקתם תלויה בדין נוסף – אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצווה. אם הדלקה עושה מצווה, מדליקים מנר לנר, כפי שמצינו במנורה במקדש שהיו מדליקים בה מנר לנר. ואם הנחה עושה מצוה, אין מדליקים מנר לנר, שכיון שאין עיקר המצווה בהדלקה, הרי שזה כעין השתמשות בנרות לצורך חול.
הגמרא מסיקה להלכה, שהדלקה עושה מצווה, וממילא מדליקים מנר לנר, כדעת שמואל. וכן הביא אביי שרבה פסק כשמואל בזה.
מדברי הגמרא עולה בפשטות שני דברים – חדא – טעמו של רב הוא משום ביזוי מצווה, ולכן איסורו של רב הוא רק להדליק מנר לנר על ידי קיסם, אך להדליק מנר לנר ישירות מותר לכולי עלמא. ועוד – בעיקר מחלוקת רב ושמואל לגבי הדלקה מנר לנר על ידי קיסם, הלכה כשמואל שמדליקים מנר לנר גם על ידי קיסם, משום שהדלקה עושה מצוה
הדלקה מנר לנר בנרות חנוכה – דברי הראשונים
כפי שנראה מפשטות דברי הגמרא להתיר הדלקה מנר לנר בכל גווני, כן כתבו חלק מן הראשונים.
ראה את דברי ספר התרומה (הלכות שבת סימן רכט), שכתב להתיר אפילו על ידי קינסא. משום דמאן דאמר משום אכחושי מצוה עמד בקושיא, ופליגי בביזוי מצוה. והלכתא כשמואל, כיון דרבה עביד כוותיה[1].
וכן כתב הר"ן (שבת ט ב מדפי הרי"ף ד"ה כל מילי): מדליקין מנר לנר ואפילו על ידי קינסא שרי. דהא אסיקנא בגמרא דטעמיה דרב דאמר אין מדליקין משום ביזוי מצוה. ודוקא על ידי קינסא הוא דאסר דאילו מנר חנוכה לנר חנוכה בלא קינסא ליכא ביזוי מצוה. ומינה דשמואל אפילו על ידי קינסא שרי. וזו היא השיטה המחוורת בגמרא.
וכן כתב במרדכי (שבת רעא): מדליקין מנר לנר. וכן הלכתא. הלכך מותר להדליק קינסא או נר של חול מנר של מצוה כדי להדליק בו נר של מצוה אחרת וכן בנר של שבת וכן בנרות של בית הכנסת אבל נר של חול אסור להדליק מנר של מצוה אם לא שמדליקין מאותם של חול נר מצוה אחרת כדמוכח בההוא דאין שוקלין כנגד מעשר שני דינרי זהב.
וכן כתב בהגהות מיימוניות (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט אות כ): אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר וכו'. ומסיק שם דאפילו בקינסא שרי. וכן כתב רבינו ברוך בספר התרומה ובס"ה, דלאו דוקא להדליק בה נר חנוכה אלא אפילו להדליק נר של שבת או נרות שבבית הכנסת שגם הם נרות של מצוה וצ"ע בספרי.
אמנם ישנם ראשונים שאינם סוברים כך, ולמדו את דברי הגמרא באופן אחר.
ראה את דברי הרא"ש (שבת סימן ז) שכתב: ותימה, מאי קא מיבעיא ליה מאי הוה עלה, דלכאורה משמע דהלכה כשמואל מדעבד רבה כוותיה, וכי תימא אליבא דשמואל מיבעיא אי אית ליה טעמא דביזוי מצוה ולא פליגי אלא באכחושי, הא איתותב לישנא דאכחושי ואם כן בביזוי מצוה פליגי. וי"ל דמספקא ליה אי תיובתא גמורה היא או לא, ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע דלאו תיובתא גמורה היא ולחומרא אמר דפליגי באכחושי ושמואל אית ליה טעמא דביזוי מצוה, הילכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והוה ליה כמו קינסא. אי נמי מיבעיא ליה אי סמכינן ארבה דעביד כשמואל, או דילמא הלכתא כרב באיסורי (נדה כד ב), ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כרב ובביזוי מצוה פליגי דלישנא דאכחושי איתותב. והילכך אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר, אבל אי הנחה עושה מצוה והוה ליה כמו קינסא ואין מדליקין להני תרי שינויי מדליקין משרגא לשרגא אבל לא על ידי קינסא.
מבואר בדברי הרא"ש, שהגמרא נשארת מסופקת אם טעמו של רב הוא משום ביזוי מצוה או משום אכחושי מצוה. או שהגמרא נשארת מסופקת אם הלכה כרב או כשמואל. ממילא הלכה למעשה, יש להחמיר בהדלקה מנר לנר על ידי קינסא[2].
וכתב הרא"ש שכן דעת הרי"ף: וכן דעת הרי"ף, לכך לא הביא אלא לשון מחלוקתם מדליקין מנר לנר, דמשמע בנר עצמו, אבל לא על ידי קינסא.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט) שכתב: ומותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר. משמע מדברי הרמב"ם, שההיתר להדליק מנר לנר הוא דווקא מנר לנר באופן ישיר ולא על ידי קיסם[3].
וכן כתב הרמב"ן (שבת כב ב), שמדליקים מנר לנר ולא על ידי קיסם[4].
הדלקה מנר לנר בנרות חנוכה – חומרת הראשונים
למרות שהראשונים (ספר התרומה, הגהות מיימוניות, מרדכי, והר"ן) פסקו להלכה עיקר הדין מדברי הגמרא להתיר. מכל מקום הביאו כולם את דברי התוספות שכתב, שמנהג העולם להחמיר בזה, ופסקו כך למעשה. ולא נתנו טעם לדבר.
ראה בתוספות (כג א ד"ה שמע מינה) שכתבו: שמע מינה הדלקה עושה מצוה, ואם כן מותר להדליק מנר לנר. ומכל מקום כיון שנוהגין העולם להחמיר אין לשנות המנהג.
וראה עוד בהגהות מרדכי (שבת רעא): (הגה"ה) מיהו התוספות פירשו נהגו להחמיר שלא להדליק מנר לנר [ע"כ]. וכן כתב רבינו שמשון משאנץ. ואין לשנות המנהג.
וכן כתב הגהות מיימוניות (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט אות כ): ואף על גב שגם התוספות פסקו שמותר מנר לנר, מכל מקום כתבו, שהעם נהגו להחמיר. ואין לשנות המנהג. ע"כ.
אמנם ראה בדרכי משה (תרעד א) על הבית יוסף שכתב:[5] וכן כתב המרדכי (סימן רעא) דנהגו להחמיר בנר חנוכה. וכן כתב בהגהות מיימוניות (פרק ד אות כ). וכתב רבינו שמחה, שאם כבה אותו נר שמדליק בו האחרים שאין לחזור להדליקו מהנדלקים כדי לגמור להדליק ואף על פי שמותר להדליק מנר לנר מכל מקום נהגו להחמיר ואין לשנות המנהג. והטעם, שעיקר המצוה היא נר אחד איש וביתו והאחרים הם רק רשות להידור מצוה. ואם כבה אחד מן הנרות אין להדליקו מן האחרים, דאין בהדלקה זו מצוה, דקיימא לן כבתה אין זקוק לה. עכ"ל. משמע, דוקא בנרות חנוכה נהגו להחמיר. אבל לא בשאר נרות של מצוה. וכן משמע מדברי המרדכי. עכ"ל.
מבואר בדברי רבנו שמחה, שפירש את חומרת הראשונים בכך, שכל ההיתר מדברי הגמרא להדליק מנר לנר, הוא רק באופן ששני הנרות של מצוה הם. ולכך בנרות חנוכה ראוי להחמיר שלא להדליק מנר לנר, כיון שחלק מהנרות אינם מצוה אלא מדליקים להידור בלבד. אך אם נמצא נרות ששניהם של מצוה הם, יהיה מותר להדליק מנר לנר, כפשט דברי הגמרא[6].
נמצא עולה מדברי הראשונים – רוב הראשונים פסקו כפשט דברי הגמרא, שמותר להדליק מנר לנר, אפילו על ידי קינסא. יש ראשונים שהחמירו לאסור על ידי קינסא, בעקבות פשט אחרי בדברי הגמרא. גם לדברי הראשונים שמתירים, זה רק בנרות ששניהם של מצוה הם, אך אם הנר שמדליקים אותו של חול הוא, אסור להדליק למענו מנר לנר.
הדלקה מנר לנר בנרות חנוכה – דברי הפוסקים
הטור (סימן תרעד) פסק: מדליקין מנר לנר. ודוקא בנר עצמו שיכול להדליק אחד מחבירו, אבל אסור להדליק בה נר אחר של חול אפילו להדליק נר אחר של חנוכה, כל שכן שאין להדליק בה נר אחר של חול לצרכו. ובספר התרומה התיר להדליק מנר לנר על ידי של חול. וחשיב נר של שבת ושל בית כנסת כולם של מצוה שיכול להדליק מזה לזה. וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה.
הטור מביא כמובן את שתי הדעות. ופוסק כדברי אביו הרא"ש, לאסור על ידי קינסא.
השולחן ערוך (תרעד א) פסק: מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי, אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול, אסור. ויש מתירים גם בזה, אלא אם כן הוא בעניין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה. הגה: ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כל כך ולכן אין להדליק זה מזה.
השולחן ערוך פוסק להתיר בהדלקה מנר לנר באופן ישיר. ולגבי הדלקה על ידי קיסם, הוא מביא את שתי הדעות. ככל הנראה דעתו לפסוק כדברי הרא"ש והרי"ף לאסור.
הרמ"א פוסק כדעה אחרונה להתיר, כדברי רבותיו, רק מסייג זאת בכך שההיתר חל רק על הדלקת נרות מצוה, ולא על הדלקת נרות חנוכה, שנועדו רק להידור. וכפי שכתב בדרכי משה בשם הראשונים.
הדלקה מנר לנר בנרות שבת – דברי הפוסקים
נמצא אם כן לפי זה, שבמקום שכל הנרות נרות של מצוה הם, דעת השולחן ערוך היא שיש להתיר רק מנר לנר ולא על ידי קיסם. ולדעת הרמ"א מותר לכתחילה להדליק בהם מנר לנר, ואף על ידי קיסם. ואין להחמיר את חומרת הראשונים שלא להדליק מנר לנר, כשם שהחמירו בנרות חנוכה.
כעת נבא לדון לגבי הדלקה מנר לנר ב'נרות שבת'. ראה מה שכתב המשנה ברורה (רסג ד) בזה לגבי 'נרות שבת': ומותר להדליק מנר לנר בין אם מדליק שנים או יותר, ואין בזה משום בזוי מצוה דכולן של מצוה הם[7]. אבל אסור להדליק קיסם או נר של חול מנר של שבת משום בזוי מצוה. ונהגו להחמיר בזה אפילו אם כונתו כדי להדליק בו נר אחר של שבת. ועיין בביאור הלכה.
במשנה ברורה פוסק הלכה למעשה, שבנרות שבת שכולן מצוה הם, מדליקים מנר לנר, כפסק הרמ"א בסימן תרעד[8]. אך משום מה, היתרו של המשנה ברורה הוא רק בהדלקה ישירה מנר לנר, אבל בהדלקה על ידי קיסם מחמיר המשנה ברורה, גם בנר של שבת.
ראה ביאור הלכה (ד"ה שתי פתילות[9]) שהביא טעמו ומקורו של המשנה ברורה מדברי המגן אברהם (סימן תרעד הקדמה): כתב המרדכי דנהגו להחמיר בנרות חנוכה. וכן פסק הגהות מיימוניות. וז"ל, כתב רבנו שמחה, אם כבה א' מהנרות אין להדליקו מהאחרים דאין בהדלקה זו מצוה, דקי"ל כבתה אין זקוק לה. ע"כ. משמע, דוקא בנרות חנוכה נהגו להחמיר ולא בנרות אחרים של מצוה וכן משמע במרדכי. עכ"ל דרכי משה. אבל במרדכי שלפנינו משמע דבכל נרות של מצוה נהגו להחמיר. וכן משמע בהגהות הר"מ טיקטין. ע"ש. וכן משמע בתוספות, ובהג"מ הגדולים. ע"ש.
המגן אברהם מביא פשט אחר בחומרת בעלי התוספות, דלא כמו שכתב רבנו שמחה. אלא התוספות החמירו בהדלקה מנר לנר בכל גווני.
אחר הדברים האלה, מביא הביאור הלכה בשם הפרי מגדים לסייג את הבנת המגן אברהם בחומרת התוספות[10]: כבר כתב שם הפרי מגדים, דהמנהג להחמיר הוא על ידי קיסם בלחוד, אבל מנר לנר לית מנהג, וגם בימינו ראינו שהמנהג להדליק מנר לנר. וכן בחיי אדם כתב שבשבת מדליקין מנר לנר.
היינו, אף אם נלמד, בדברי הראשונים שהחמירו שלא להדליק מנר לנר, זה רק על ידי קיסם, אך לא בהדלקה ישירה מנר לנר.
הדלקה מנר לנר בנרות שבת – העולה לדינא
הדלקה מנר לנר הנעשית באופן ישיר, מותרת.
הדלקה מנר לנר הנעשית על ידי קיסם – חלקו הראשונים בדבר.
השולחן ערוך פסק לאסור. והרמ"א פסק להתיר.
במשנה ברורה פסק, שאף לדברי הרמ"א, יש להחמיר בהדלקה על ידי קיסם, ולהתיר רק הדלקה ישירה מנר לנר.
–
[1] וז"ל ספר התרומה (הלכות שבת סימן רכט): פסק הלכה כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר דהא רבא עביד כוותיה בתלת הא ומתירין ציצית מבגד לבגד וגורר מטה וספסל כר"ש אם כן מותר להדליק קינסא או נר של חול מנר של מצוה כדי להדליק מנר של חול נר של מצוה הן בנרות שבת הן בנרות של חנוכה הן בנרות בית הכנסת מותר להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק בה נר חנוכה או אפכא. או להדליק קיסם מנר של שבת כדי להדליק נר אחרת של שבת וכן בנרות של חנוכה אף על גב דלרב אסור משום בזויי מצוה כי אם מצוה ממצוה אין הלכה כמותו כדפרישית דהא אמר אביי בהני תלת עביד מר כשמואל אבל נר של חול אסור להדליק מן נר של מצוה אלא אם כן מדליק מאותה של חול נר אחרת של מצוה כדמוכח ההיא דאין שוקלין כנגד מעשר שני דינרי זהב.
[2] קושיית הרא"ש שבגינה נאלץ לסטות מפשט דברי הגמרא, היא מדוע הגמרא שואלת במסקנת הסוגיא, מאי הוה עלה, הרי הגמרא מביאה בפירוש שרבה עשה כדברי שמואל, ואם כן הלכה כמותו. על כרחך שהגמרא הסתפקה בכך משום מה. הדברים צריכים עיון.
[3] וראה הגהת הראב"ד על דברי הרמב"ם הללו, שכתב: ועל ידי קינסא. מבואר בדברי הראב"ד שגם הוא סובר כדברי הראשונים שמתירים אף על ידי קינסא.
[4] וז"ל הרמב"ן (שבת כב ב): ומדקאמרינן אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר אף על גב דלצורך מצות נר חנוכה הוא עושה, משמע לי דלעולם ע"י קינסא אסור ולא שרי אלא מנר לנר דהיינו ממצוה למצוה, דאי ס"ד אפי' ע"י קינסא שרי כי הנחה עושה מצוה אמאי אין מדליקין לא יהא נר חנוכה עד שלא הניחו פחות מקינסא, אלא ש"מ ע"י קינסא אסור, ונרות דמנורה בפתילות ארוכות מיתוקמא וכדאוקימתא דרבא, אבל ראיתי למקצת המחברים האחרונים ז"ל שהתירו אפי' ע"י קינסא, ואינה.
[5] וכן הביא בהגהות מיימוניות (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט אות כ): ורבינו שמחה כתב, שאם כבה הנר שהוא מדליק בה שאין לו להדליק מן הנדלקות כדי לגמור להדליק כולן אלא לוקח אחד מן הנדלקין ומדליק בו כולן. וכן כתב ראבי"ה.
[6] דברי רבנו שמחה בפשט חומרת בעלי התוספות, אינם מוסכמים בפי כל. ראה מגן אברהם (סימן תרעד בהקדמה): כתב המרדכי דנהגו להחמיר בנרות חנוכה. וכן פסק הגהות מיימוניות. וז"ל, כתב רבנו שמחה, אם כבה א' מהנרות אין להדליקו מהאחרים דאין בהדלקה זו מצוה, דקי"ל כבתה אין זקוק לה. ע"כ. משמע, דוקא בנרות חנוכה נהגו להחמיר ולא בנרות אחרים של מצוה וכן משמע במרדכי. עכ"ל דרכי משה. אבל במרדכי שלפנינו משמע דבכל נרות של מצוה נהגו להחמיר. וכן משמע בהגהות הר"מ טיקטין. ע"ש. וכן משמע בתוספות, ובהג"מ הגדולים. ע"ש.
[7] ראה מה שהוסיף בחידוד הענין בביאור הלכה (ד"ה שתי פתילות): אולם בעיקרא דדינא יש לעיין היאך מותר מדינא להדליק מנר לנר בנר של שבת, בשלמא בנר חנוכה אף דעיקר מצוה הוא נר אחד והשאר הוא רק למהדרין, מכל מקום כיון דההידור הזה הוא נזכר בגמרא תו הוי נר של מצוה ומותר מדינא, רק דנהגו להחמיר מחמת זה, כדאיתא שם בהג"ה. אבל בשבת לא נזכר כלל בגמרא שתי נרות, כי אם דעצם ההדלקה הוא חובה, ואנו עושין בעצמנו לרמז בעלמא, ובפרט אם מדליק יותר משתים, מנה ליה דמותר להדליק מנר לנר, אפשר דזה הוי כמו אם רוצה להדליק נר של חול בחנוכה [היינו יותר מחשבון הקצוב], דבודאי אסור מדינא. ובספר התרומה שכתב דמותר, אפשר דמיירי כששני בעלי בתים דרין בבית אחד, דלכל אחד יש מצות הדלקה. אך מסתימת לשונו לא משמע כן.
ואולי, משום דלכל מה דמיתוסף אור יש בו יותר שלום בית ושמחה יתירה, הכל הוא בכלל עונג שבת ומקרי נר של מצוה. וכעין שכתב המ"א לקמן בס"ק ט"ו. ועדיף זה מנר חנוכה דמחמירין בו, משום דהשאר אינם רק להידור.
אבל זה אין לתרץ דלא מקרי עדיין נר של מצוה כל זמן שלא ברכה עליה. דזה אינו, דאם הדלקתה הוא שלא לצורך שבת היתה צריכה לכבותה ולחזור ולהדליקה וכדלקמן. אלא ודאי, דהדלקתה הוא לצורך שבת, אלא שלא קבלה עליה שבת עדיין כל זמן שלא ברכה, ואם כן בודאי הוא בכלל נר של מצוה, וע"כ כתירוצנו הנ"ל.
והא"ר כתב בשם פענח רזא, שטוב שיהיה נר מיוחד להדליק בו תמיד כל הנרות של שבת.
[8] יש לעיין, הרי על פניו הנידון ב'נרות חנוכה' לאסור הדלקה מנר לנר, הוא לדעת רב משום ביזוי מצוה, או משום אכחושי מצוה, ותלוי בדין הנחה עושה מצוה. לגבי נרות שבת היה מקום גדול לדון אם בכלל שייך לומר ביזוי מצוה שהרי נרות שבת אמנם נרות מצוה הם, אך אין בהם דין שלא להשתמש בהם, ומנין לומר בהם שאין להדליק מנר לנר. וצ"ע.
[9] וז"ל הביאור הלכה: שתי פתילות – עיין במ"ב במש"כ דמדליקין מנר לנר. כן איתא בסימן תרע"ד בב"י בשם בעה"ת ומש"כ דנהגו להחמיר ע"י קיסם אף דבמ"א בסימן תרע"ד כתב בסתמא דנהגו להחמיר גם בשבת שלא להדליק מנר לנר.
[10] וז"ל הפרי מגדים: כתב המרדכי כו'. עיין מ"א. דיש להחמיר מצד המנהג בכל נר מצוה, שאין להדליק אחד מחבירו. ואפשר היינו על ידי אמצעי של חול, הא נר מצוה מנר מצוה לית אפילו מנהג, ומדליקין זה מזה בבית הכנסת ונר שבת וכדומה. ואפשר המדליק נרות שבת על ידי שמש יותר טוב. ועיין מה שאכתוב אי"ה באות א' מזה.