מעלת ברכת אבא לבנו – דברי הספורנו
קודם שנבאר דין זה נבאר מקור המנהג של ברכת הבנים. והנה לפני שנערה מקורו של המנהג, יש להביא דברי הספורנו, בהם מבואר גודל החשיבות של ברכת האב לבניו (ספורנו בראשית פרשת ויצא פרק לב פסוק א): ויברך אתהן. כבר אמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (מגילה טו א) אמנם סיפר ברכת לבן לבנותיו להורות שברכת האב אשר היא על בניו בכל נפשו בלי ספק ראוי שתחול יותר בסגלת צלם אלהים המברך כאמרו בעבור תברכך נפשי (לעיל כז, ד).
מבואר כי יש מעלה גדולה בברכת אב לבניו, עד שאפילו ברכתו של לבן הרשע מועילה. כי האב מברך את בנו בכל נפשו וממילא ברכתו מועילה. ומכאן לחשיבות הגדולה של ברכת האב לבניו.
מעלת ברכת אבא לבנו בליל שבת – דברי האחרונים
המנהג לברך את הבנים בליל שבת נהוג בקרב כמה מקהילות ישראל, ומצאנו מקור כתוב למנהג זה בספרו של אחיו של המהר"ל מפראג בספרו (ספר החיים – פרנסה וכלכלה פרק ו): ונוהגים העולם שהאב מברך את הבן, וכן הרב את תלמידו, ביום הקדוש הזה, לפי שצינורי הברכות פתוחים בו (זוהר יתרו פח, א), ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. גם יש בו עוד טעם אחר, לפי שדרך האב שכועס תמיד על בנו ומקללו כל ימי השבוע, וכן הרב על תלמידיו, ולכך מקדים לברכו בתחילת השבוע, ומשברכו לא יכול לקללו עוד על דרך "וברך ולא אשיבנה".
ואמנם בדבריו לא מבואר אם הברכה נעשית בנשיאת ידי האב על בנו. אמנם בספר מעבר יבוק (חלק שפתי רננות פרק מג), [לרבי אהרן ברכיה בר משה ממודינא, והוא בן דורו של בעל ספר החיים הנ"ל] כתב: אמרו בפרק גידול בנים, כשישים אדם ידו על ראש הקטן מתברך שנאמר (בראשית מח,יד) "וישלח ישראל את ידו" וכתוב (פסוק כ) "ויברכם ביום ההוא לאמר". כי ביד האדם ט"ו פרקים כמניין ט"ו תיבות שבברכת כוהנים. לומר: יחולו על ראשך הברכות שבשלושה פסוקים אלו, שהם ט"ו. ומנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא שהם בינה ות"ת למטה במלכות כנזכר למעלה, ובסוד נפש יתרה, שעל המברך והמתברך יחולו הברכות. ועוד, כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה שנדחו מערב שבת לנוקבא דתהומא רבה וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת. ואם יש לו בת, גם היא בברכה. ובפרט בליל שבת, והמשכיל יבין מעצמו כי כנים דברינו.
וכעין זה כתב רבי יעקב עמדין בסידורו בית יעקב (בהנהגת ליל שבת אות ז): מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפילה או בכניסה לבית. שאז חל השפע, וראוי להמשיכו על הילדים בייחוד שאין בכוחם להמשיך שפע במעשיהם. אבל ע"י גדול אמצעי משובח הוא יורד וחל ונאחז ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא ועל ידיהם הוא מתפשט יותר. אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא. ומניחין ב' ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים. כדרך שנהג משה רבינו ע"ה עין יפה[1], כך ראוי לברך לעולם כי טוב עין הוא יברך, וכן כהנים בברכת כהנים בב' ידיים. וכן מצינו במלאכים ליל ערב שבת, שאמרו ז"ל שם שמניחין ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו. ומה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שברך אפרים ומנשה כל אחד ביד אחת, לא הייתה עינו צרה ח"ו, אלא מפני ההכרח הוכרח לעשות כן, כדי שלא להטיל קנאה ביניהם. מאחר שבאו לפניו בבת אחת לקבל ברכתו. ובדין היה שיקדים מנשה הבכור, אבל הוא בחר באפרים להקדימו, כמו שמפני כך שיכל ידיו וישת יד ימינו על ראש אפרים וגרם הקפדת יוסף, וכל שכן אם היה מקדימו לפני מנשה הייתה הקפידא יותר בודאי, לכן נשמט מזה בכל האפשרות למעט הקפדה, זה דבר ברור לפי פשוטו של ענין, מלבד שבלתי ספק יש בו גם כן טעם על פי הסוד, שלא רצה הקב"ה שיתברכו משתי ידיו [אולי מפני שצפה הקב"ה בירבעם ומה שגרם גדעון] לפיכך סבב הדבר באופן שיצטרך יעקב לברכם רק ביד אחת מפני השלום כאמור, וכן היה מנהג אמ"ה ז"ל. ולא כחסרי דעת שחושבין שיש קפידא לברך דווקא ביד אחת. וסוד הידים לברכה גדול.
מבואר בדברי היעב"ץ שיש לברך את הבנים בליל שבת, ובהנחת שתי הידיים על ראשו של הבן. וכמבואר גם במעבר יבק.
מעלת ברכת אבא לבנו בליל שבת – דברי הפוסקים
בספרי הפוסקים לא מצאנו התייחסות לברכת הבנים בליל שבת, כי אם בהלכות יום כיפור בספר חיי אדם (כלל קמד סעיף יט): המנהג לברך את הבנים קודם שנכנסין לבית הכנסת, שאז כבר חל קדושת היום ושערי רחמים נפתחים. והנוסח שאנו מברכים, ישימך וכו' ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו ותהיה יראת ה' על פניך כל ימי חייך שלא תחטא, ותהי חשקך בתורה ובמצוות, עיניך לנוכח יביטו, פיך ידבר חכמות ולבך יהגה אימות, ידיך יהיו עוסקות במצוות, רגליך ירוצו לעשות רצון אביך שבשמים, ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדיקות עוסקים בתורה ובמצוות כל ימיהם, ויהי מקורך ברוך, ויזמין לך פרנסתך בהיתר ובנחת ובריוח מתחת ידו הרחבה ולא על ידי מתנות בשר ודם, פרנסה שתהיה פנוי לעבודת ה', ותכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן.
ואמנם החיי אדם לא התייחס לעניין הנחת הידיים על ראשו של הבן. ובדברי היעב"ץ מרומז שיש שחששו מכך. ויש לבאר מהו החשש, ואם מצינו בפוסקים שחששו לזה. ובכדי לבאר דין זה, יש לעיין בהלכות נשיאת כפיים וכדלהלן.
*
דינו של זר בברכת כהנים – יש איסור לזר לברך ברכת כהנים – שיטת רש"י ותירוצי האחרונים
כתב הרמ"א (סימן קכח סעיף א): ואין לזר לישא כפיו, אפילו עם כהנים אחרים (בפרק ב' דכתובות דזר עובר בעשה, ותוספות פרק כל כתבי לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה, ואפשר דעם כהנים אחרים שרי וצ"ע).
ומקור דברי הרמ"א מהמבואר בגמרא (כתובות כד, ב): איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ותיבעי למ"ד אין מעלין תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה היא. אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא או דלמא לא שנא.
וכתב רש"י: דאיסור עשה – כה תברכו (במדבר ו) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה.
ומבואר שיש איסור עשה בזר הנושא את כפיו. מדכתיב כה תברכו, אתם ולא זרים.
ואמנם בדברי הגמרא (שבת דף קיח עמוד ב) משמע לכאורה שאין איסור לזר לישא את את כפיו. שכן איתא בגמרא שם: ואמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה.
והדבר תמוה איך עלה רבי יוסי לדוכן אם לא היה כהן. אמנם יש מן הראשונים שפירשו שאין הכוונה לעלה לדוכן לברך עם הכהנים, ראה תוספות הרא"ש והנמוקי יוסף שם שם שכתבו: אלו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן, לאו דוקא דבפרק האשה שנתארמלה (כתובות כד ב) מוכח דישראל העולה לדוכן עובר בעשה אלא כלומר דבר גדול הייתי עושה בשבילן[2].
אבל התוספות (שם) הבינו שהכוונה לעלות לדוכן לברכת כהנים וכתבו וזה לשונם: אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן – לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל.
אין איסור אלא לזר העולה לבדו – תירוץ הדרכי משה
והדרכי משה (או"ח סימן קכח) הקשה על זה מהסוגיא בכתובות שם מבואר שיש איסור לזר לישא את כפיו. וכתב ליישב שרק עם כהנים אחרים אין איסור. והגמרא בכתובות מיירי בעולה לדוכן לבדו. וצריך לבאר מה החילוק בין עולה לבדו לעולה עם אחרים. וזו כוונת הרמ"א במה שכתב בתחילה שיש איסור לזר לישא את כפיו אפילו עם כהנים אחרים, ואחר כך כתב, שיש לדון אם יש איסור אם עולה לדוכן עם כהנים אחרים.
אין איסור לזר לברך ברכת כהנים אלא אם נושא את כפיו – תירוץ הב"ח
אבל הב"ח (או"ח סימ קכח) כתב שרבי יוסי עלה לדוכן והיה מברך בלא פריסת ידיים וגם לא בירך אשר קדשו וכו', וסבירא ליה דאיסור עשה ליכא אלא בדמברך בנשיאת כפים, דכה תברכו אתם ולא זרים קאי דוקא אברכת כהנים בנשיאת כפים כדכתיב (ויקרא ט כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, אבל ברכה בלא נשיאת כפים אפילו עולה לדוכן ומברך ליכא איסור עשה, ולהכי קאמרי התוספות ר"י לא ידע מה איסור יש בדבר וכו' וסבירא ליה דליכא נמי מפני הרואים כיון דמפורסם דמברך בלאו פריסת ידים. ולשיטת הב"ח אין איסור אלא כשנושא את כפיו. וראה פרי מגדים (או"ח סימן קכח משבצות זהב ס"ק ב) שסבור שיש איסור גם ללא נשיאות כפיים.
אין איסור לזר לברך ברכת כהנים אלא במקדש – תירוץ האחרונים
והפני יהושע (כתובות כד, ב) כתב שאין איסור לזר לעלות לדוכן אלא בבית המקדש, ששם עיקר מצות נשיאת כפיים. וראה פתחי תשובה (אבן העזר סימן ג ס"ק א) שכתב בשם ישועות יעקב (אהע"ז סימן ג ס"ק א) שכתב כעין זה לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש איכא איסור עשה, מה שאין כן בזמן הזה. ושוב מצא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"א סימן קמט).
אין איסור לזר לברך כשמברך יחיד – תירוץ הדבר אברהם
ובשו"ת דבר אברהם (חלק א סימן לא) רצה לומר על פי שיטת רבינו תם (תוספות מנחות מד א ד"ה כל כהן) דכהן יחיד אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא בעינן שנים דווקא, ולפי זה אפשר לומר דהא דזר עובר בלאו הבא מכלל עשה הוא רק אם עושה כעין העשה, רצה לומר שמברך באופן שאם היה כהן היה בו עשה דהיינו בשנים, אבל אם בירך ביחיד דבאופן כזה אין עשה בכוהנים לא עבר אעשה כלל.
אין איסור לברך אלא כשמתכוין לצאת ידי חובת מצות ברכת כהנים – תירוץ המגן גיבורים והחזון איש
והנה המגן גיבורים (סימן קכח שלטי גיבורים ס"ק ב) כתב שאם מברך ולא מתכוין לצאת ידי חובת מצות ברכת כהנים לא עובר כלל. ורק אם מתכוין לקיים מצות ברכת כהנים עובר באיסור עשה. וכתב המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק ג) שכל זה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה אבל למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה לא יועיל אלא אם יכוין בהדיא שלא לצאת ידי חובת ברכת כהנים, אבל אם לא יכוין שלא לצאת עובר באיסור[3].
וכעין דברים אלו כתב החזון איש (אהע"ז סימן ב ס"ק טז) שרצה לחדש שאין איסור לזר לברך מצד דכתיב כה תברכו ולא זרים, דאיכא למימר אתם במצוה ואין זרים במצוה אלא רשות, אלא מצד מצות וקדשתו, כיון שקורא אותו למצות וקדשתו איכא איסורא דנצטוינו לקדש זרעו של אהרן בקדושת כהונה והוא מקדש אחרים. דכיון דהקפידה תורה בקדושתו של אהרן כל העבודות המסורות להן אסורין בזר וזהו כה תברכו אתם ולא זרים והכא נמי וקדשתו לזה ולא לזר. וכתב לפי זה שאם נשא כפיים שלא לשם כהונה אינו עובר בעשה. [וזה גם לדעת הסוברים דמצוות אין צריכות כוונה, כי רק הכוונה לשם כהונה מבטלת מצות וקדשתו].
*
דינו של זר בברכת כהנים – אין איסור לזר לברך ברכת כהנים – שיטת האשכול
והנה כל המבואר עד כה הוא לשיטת רש"י שיש איסור עשה משום "כה תברכו" אתם ולא זרים. אבל כאמור לא מצינו מקור לדרשה זו ויש שרצו לומר בכוונת הגמרא באופן אחר, וראשון להם הוא בספר האשכול בהלכות ברכת כהנים: ואמרינן בפרק האשה שנתארמלה ישראל שנושא כפיו עובר בעשה איכא מרבוותא אמרו עשה ממש דכתיב דבר אל אהרן וגו', כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואיכא מאן דאמר מדרבנן ומשום ברוכי דלא מצי מברך והו"ל ברכה לבטלה.
מבואר בדבריו שאין איסור כלל לברך ברכת כהנים, אלא אם מברך ברכה לפניה ומצד ברכה לבטלה, וכן כתב המגן אברהם (סימן קכח ס"ק א) בדעת התוספות, אבל כשמברך רק את פסוקי ברכת כהנים לא עובר בעשה.
דינו של זר בברכת כהנים – יש איסור לזר לברך ברכת כהנים מפני שמפסיד את המצוה להתברך – שיטת ההפלאה
ההפלאה (כתובות כד ב) רצה לומר להיפך מדברי הרמ"א, שכל האיסור לברך ברכת כהנים היינו דווקא עם כהנים אחרים, וטעם הדבר, שאין האיסור לברך ברכת כהנים מהטעם שכתב רש"י מדכתיב "כה תברכו" אתם ולא זרים. אלא שאם יעלה הישראל על הדוכן יפסיד את ברכת הכהן. וכיון שמבואר בספר חרדים (פרק יב אות יח. הובא בביאור הלכה ריש סימן קכח) שכשם שמצוה על הכהן לברך, כך מצווה ישראל להתברך מפי הכהן. ואיתא בסוטה (לח א) אמור להם כאדם האומר לחבירו פנים כנגד פנים, אם כן זר העולה בין הכהנים לדוכן אינו מתברך מן הכהנים, ודוקא עם כהנים אחרים מיירי הכא. ובעיקר הדבר ראה מנחת חינוך (מצוה שעח) שהביא מדברי הריטב"א (סוכה לא ב) שמבואר בדבריו שאין מצוה על הישראל להתברך, וראה עוד דבר אברהם (חלק א סימן לא).
*
נפקא מינה בכל האמור לברך ברכת הבנים
והנה הביאור הלכה (סימן קכח סעיף א ד"ה דזר) העיר על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בברכת כהנים, ואף שמברכים שלא בשעת התפלה, הלא זה שאין נשיאת כפיים אלא בשעת התפלה בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל, תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן, ואם כן כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה ועל זה אמרה התורה אתם ולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה. וכתב שיש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה, וכיון שלא מכוין למצוה לא עובר באיסור וכפי שכתב המגן גיבורים. וכתב שאולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה, אי נמי דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ברכת כהנים בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי[4].
נמצא לפי דברי הביאור הלכה, שאם מכוין בהדיא שלא לצאת ידי ברכת כהנים יכול לברך אף בנשיאת כפיים. ולפי זה, מי שמברך את בנו צריך לזכור לכוין שלא רוצה לקיים מצות ברכת כהנים, אלא בכדי לברך את בנו. ואז יכול לברך גם אם נושא את כפיו על בנו.
דעת הגר"א – יש לזר איסור לברך עם הנחת הידים על הראש
ואמנם בספר תורה תמימה (במדבר פרק ו הערה קלא) כתב: ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש. וכן כתב בסידור רבי נפתלי הרץ הלוי בשם הגר"א שרק כהן יניח שתי ידיו כשמברך. וכן כתב בספר נוהג כצאן יוסף.
ולכאורה דעת הגר"א שלא שייך נידון זה לדין מצוות צריכות כוונה או לא, כיון שהאיסור לברך ברכת כהנים נאמר לזר, וודאי אין הכוונה שיזהר מלקיים מצות ברכת כהנים שהרי אינו מצווה ולמה יברך אם אינו מצווה, אלא שאסרה תורה לזר לברך ברכת כהנים כצורת הברכה שמברכים הכהנים, ולכך בין יכווין לשם מצוה בין לא יכוין לשם מצוה עובר, אלא שאם לא נושא את כפיו אינו כצורת הברכה שמברכים הכהנים ועל זה לא הוזהרו[5].
מעלת ברכת אבא לבנו בליל שבת – העולה לדינא
לפי המבואר הנה יש כמה וכמה צירופים שיהיה מותר לברך עם שתי ידיו. שיטת המהרי"ט (חלק א סימן קמט) הפני יהושע (כתובות כד, ב) הישועות יעקב (אהע"ז סימן ג ס"ק א) שאין איסור לזר לברך אלא במקדש. לשיטת רבינו תם (תוספות מנחות מד א ד"ה כל כהן) כתב הדבר אברהם (חלק א סימן לא) שאין איסור כשמברך יחידי. למה שכתב המגן גיבורים אין איסור אלא כשמתכוין לצאת ידי חובת ברכת כהנים, וכשמכוין לא לצאת ודאי מהני לשיטתו. וכן דעת החזון איש (אהע"ז סימן ב ס"ק טז) שאם מברך שלא לשם מצות כהונה אינו עובר באיסור. שיטת האשכול (הלכות ברכת כהנים) שאין איסור כלל לזר לברך אלא אם כן מברך ברכה שלפניה שמברכים הכהנים. ולמה שכתב ההפלאה אין האיסור אלא לא להתברך מכהנים ולעמוד על הדוכן בשעת ברכת כהנים, אבל כשמברך בבית את בנו לא שייך איסור זה כלל. נמצא שיש מקום גדול להקל בזה. וכן מבואר בספר מעבר יבק ובסידור יעב"ץ כמבואר בתחילת דברינו.
וכן מבואר בספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ראה סעיף יז) שכתב: הזכר יתחייב במצות בן י"ג שנה ויום אחד, על כן ביום הראשון של שנת י"ד יתפוס האב את בנו בידו ויאמר ברוך שפטרני מענשו של זה, ויהרהר שם ומלכות בלבבו, וישתדל לעשות סעודה לאוהבים וריעים ויזמין בה תלמידי חכמים וירבה בסעודה ושמחה כיד ה' הטובה עליו, שמסעודה זו יהיה סניגוריא גדולה על ישראל שיאמרו מליצי יושר לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצותיך, וסעודה זו נקראת סעודת מצוה, והברכה הנז' בלי שם ומלכות ויאמר האב אותה בתוך הסעודה, והיושבים יברכו את הבן שיזכה לתורה ויראת שמים וקיום המצות, והגדולים שבקרואים יניחו ידיהם על ראשו ויברכו אותו בברכת כהנים.
מבואר שמברכים ברכת כהנים אף בהנחת שתי הידיים, ולא חשש לאיסור מצד זר המברך ברכת כהנים.
והנה לעיל הבאנו דברי החזון איש שהאיסור לזר לברך היינו מצד שבזה שמברך עובר על מצות וקדשתו. וכתב החזון איש שכל שלא עושה כן מצד כהונה אינו עובר. ולמעשה יש להוסיף ביתר שאת, שכשמברך מחמת מעלת ברכת האב לבניו שכאמור יש בכך מעלה גדולה, וגדולה מאד ברכת האב לבניו, ממילא אינו עושה כן מחמת שמבטל מעלת הכהונה אלא מצד שיש כאן מקום לענין אחר ובכהאי גוונא אין עובר על וקדשתו אף אם יש כהן במקום שמברך את בנו[6].
ונמצא שיש מקום גדול לברך את הבנים בהנחת שני ידיו על ראש הבנים. אמנם הגר"א הקפיד שלא להניח שני ידיו, וכן כתב בספר נוהג כצאן יוסף. אבל יש הרבה שיטות לצרף ולומר שאינו עובר אלא שיכווין בהדיא שלא לשם מצוה כהונה, וכל אחד יעשה כמנהגו.
–
[1] כוונתו למבואר בדברי רש"י (במדבר, פנחס, כז, כג) "ויסמוך את ידיו, בעין יפה יותר ממה שנצטוה. שהקדוש ברוך הוא אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה". ודברי היעב"ץ תמוהים בזה שהרי לא מדובר על ברכה שבירך את יהושע, אלא שסמך את ידיו עליו להעביר לו את כחו ולמנותו למנהיג.
[2] וראה עוד בספר תורה תמימה (במדבר פרק ו הערה קלא) שכתב: ולא אמנע מלהעיר דבר חדש ונפלא מה שמצאתי בהקדמת ס' רבינו ירוחם שהביא מאמר זה דר' יוסי ובמקום שכתוב לפנינו יודע אני בעצמי שאיני כהן כתוב שם יודע אני בעצמי שאיני כדאי, ולפי"ז יהיה הכונה אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הצבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא, וכמ"ש בב"ב כ"א א' מותבינן ריש דוכנא, וכ"כ בערוך דבלשון ישמעאל קורין לאיצטבא דוכן, ומזה הלשון במגילה ג' א' ובכ"מ ולוים בדוכנם, וא"כ אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של ר' יוסי, כי נשתבשה הגירסא שבגמרא, ובמקום כדאי כתוב כהן.
[3] וראה אבי עזרי (הלכות נשיאת כפיים פרק יד הלכה יב) שהבין שלא שייך איסור בזר אלא מצד בל תוסיף שהרי בודה מצוה מלבו לברך אף שלא צווה, ואם כן בזה לכולי עלמא מצוות צריכות כוונה דלעבור בבל תוסיף בעי כוונה שלא בזמן המצוה, וכמבואר בגמרא (ראש השנה כח ב) וכאן חשיב שלא בזמנה כיון דאי בעי לא מברך. אמנם עיקר דבריו תמוהים מאד, שלא שייך לחייב משום בל תוסיף בבודה מצוה מליבו אלא כשעושה כן לשם מצוה, אבל ודאי שמי שלא עושה כן לשם מצוה לא עובר בבל תוסיף גם למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה. ולא עוסקים באדם המכוין להוסיף מצוה. אלא שמברך את הברכה שמברכים הכהנים ועל זה נאמר כה תברכו, אתם ולא זרים, ודברי אבי עזרי צ"ע.
[4] וראה כעין זה בדברי הביאור הלכה (סימן תפט סעיף ד ד"ה שאם) ביחס לאומר לחבירו איזה יום היום בספירת העומר, כשאומר כן בין השמשות. וראה שם בשם הט"ז (ס"ק ז).
[5] ויש לבאר דעת הגר"א באופן אחר, דהנה מצינו מבואר בדעת הגר"א שלא רצה שיעשו באופן קבוע מצוות ויסמכו על כך שיכוונו שלא לצאת ידי חובה, שמא ישכח, דהנה כתב בכתר ראש (אות צד) שהגר"א לא אמר פזמון צור משלו, בשבת והטעם מפני שהפזמון מסודר כנגד הברכות של ברכת המזון ואם כן יוצא בזה ידי חובת ברכת המזון דאורייתא, כן כתבו בשם הגאון רבי אלעזר לנדא בשם הגאון רבי אשר תלמיד הגר"ח מוולאז'ין, ולכאורה יכול לומר פזמון צור משלו ולכוין שלא לצאת, וצריך לומר דהגר"א סבר שאין לעשות לכתחילה דבר קבוע עם כוונה שלא לצאת.
כמו כן מבואר במעשה רב (אות יא) שהגרא לא אמר כל פסוק שמע ישראל בברכת לעולם יהא אדם, והנה מקור דין זה מצינו בבית יוסף (סימן מו) בשם הרא"ה בחידושיו לברכות שלא לומר כל פסוק שמע ישראל שלא יצא ידי חובה, והובא גם באהל מועד (שער ק"ש דרך ראשון נתיב ח) בשם הרא"ה ובפשטות היינו להרא"ה לשיטתו דכוונה הופכית לא מועלת. אבל בדעת הגר"א הדבר צ"ב דשיטת הגר"א מבואר במעשה רב (אות רכד) ובביאור הגר"א (תרנ"א סעיף ה) שכתב שיטול את האתרוג כדרכו ולא מהופך, דסבירא ליה שאפשר לכתחילה לכוין שלא לצאת. ואם כן מאי טעמא כתב שלא יאמר את כל הפסוק, ויכוין שלא לצאת, אבל להמבואר כאן א"ש שאף שלא חוששים לשיטות דכוונה הופכית, אין לעשות באופן קבוע דבר המצריך כוונה הופכית. ויסוד זה למד הגר"א מהאמור לגבי ספירת העומר (סימן תפט סעיף ד) שלא יאמר לחבירו את יום הספירה אלא יאמר את יום האתמול, ולכאורה הרי יכול לכוין שלא לצאת אלא דסבר הגר"א שיש לחשוש שישכח מלכוין לא לצאת. ויש לומר שגם כאן חשש הגר"א שישכח לכוין לא לצאת ידי חובת ברכת כהנים.
[6] וכעין זה נתבאר בענין מחילת הכהן על כיבודו לעלות ראשון לקריאת התורה, בשני וחמישי, שמבואר במאמר מרדכי (סימ קלה ס"ק א) שנהגו לכבד ביום שיש ברית את בעל הברית את המוהל ואת הסנדק, ואין בזה משום אינצויי, וגם לא משום וקדשתו כיון שיש טעם שמכבד את אחר ולא את הכהן, ולא מבכר את חבירו על פני הכהן משום כבודו אלא מטעם אחר, ובזה אין חיסרון מצד וקדשתו. וראה אגרות משה (או"ח חלק ב סימן לד) שהאריך לחלק אם מכבד את הגברא או את התורה, שכל שכיבוד האחר אינו מצד כבוד הגברא אלא מצד כבוד התורה אין איסור לכבד אחר לעלות ראשון ראה מה שביאר דברי המהרי"ק. וכאן שענין מעלת ברכת האב לבנו גדולה כמבואר בדברי הספרונו, הרי אין זה מצד כבוד האב, אלא מצד מעלת ברכתו לבנו ואין בזה חיסרון מצד וקדשתו.