חיוב קריאת פרשת זכור

מקור דין קריאת זכור

מבואר במשנה (מגילה כט א): ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת בשניה זכור כו'.   

ומכאן שקוראים פרשת זכור בשבת שלפני הפורים. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן תרפה סעיף ב). וכתב השולחן ערוך (שם סעיף ז): יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא.

וכתב הרמ"א: ואם אי אפשר להם לבא, מכל מקום יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם.

מבואר בדברי השולחן ערוך שיש אומרים שחיוב קריאת פרשת זכור מן התורה. ושחיוב קריאתה בציבור הוא מן התורה.

והנה המקור לכך שחייבים לקרוא פרשת זכור הוא מדברי הגמרא (מגילה יח א): אמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא לא סלקא דעתך דתניא זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה.  

שיטות הרמב"ם והרמב"ן שאין חיוב קריאה בצבור מן התורה

ובדברי הגמרא היה אפשר לומר שאין זה אלא אסמכתא מדרבנן. וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב (דברים כה, יז): זכור את אשר עשה לך עמלק – כבר הזכרתי (לעיל כד, ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג), יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן בספרי (תצא קסו), זכור את אשר עשה לך עמלק, בפה. לא תשכח, בלב. ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט א), ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה.  והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו. וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואף על פי שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה א) והכל באבק לשון הרע, עכ"ל.

גם לשון הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפט) נראה שאין זה חיוב לקרוא את הפרשה בתורה שכתב בזה הלשון:  והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת[1], ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה (שם) זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב [על"ת נט]. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא (ר"פ בחקתי) זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואחרי כן צוה להרגם והוא אמרו יתעלה (ש"א טו) פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים:

שיטת הרא"ש והתוספות שחיוב קריאתה בצבור מן התורה

אמנם יש אומרים שהוא מן התורה וכדלהלן, והנה גם אם נאמר שהוא מן התורה עדיין היה מקום לומר שאין חיוב לקרוא בספר תורה אלא רק לקרוא הפרשה על פה, וגם אם חייב לקרוא בספר תורה אין ראיה שחייבים מן התורה לקרוא בציבור. אבל בדברי הרא"ש מבואר שחיוב קריאתה בציבור מן הספר מן התורה שככתב על דברי הגמרא (ברכות מז ב): מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, שחרר אין לא שחרר לא, תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד, והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעלם בהם תעבדו, לדבר מצוה שאני, מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני.

וכתב הרא"ש (שם סימן כ): תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, מצוה דרבים שאני דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים, ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפילו הכי דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה, דמשמע דבכל ענין איירי[2].

וכן מבואר בדברי התוספות (ברכות יג, א ד"ה בלשון) שכתב על האמור בגמרא שם שכל התורה בלשון הקודש נאמרה: בלשון הקדש נאמרה – פירש רש"י פרק שני דמגילה (ד' יז: ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי. וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן אעפ"כ בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מתחלק לשבעים לשון.

וראה ספר חרדים (מצוות עשה פרק ד אות כא) שהביא מחלוקת הראשונים בזה וזה לשונו: מצות עשה לזכור תמיד מה שעשה לנו עמלק שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק ודרשו בספרי יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה וכתב סמ"ק דבשבת שלפני פורים שאנו קורין ברבים בספר תורה בפרשת זכור אנו מקיימים מצוה זו אבל מלשון רמב"ם וסמ"ג משמע שמצות זכירה בכל יום ומצאתי בת"ז דכשש"ץ אומר קדיש אומרים הצבור ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק ואח"כ עונין אמן יהא שמיה רבא וכן העידו הזקנים שהיה מנהג זה בקאשטילייא בזמן הרבנים הגדולים הרב הגדול ר' יצחק אבוהב והרב הגדול ר' יצחק דילאון זצ"ל וכן המנהג גם היום במקומות הרבה ושבת שלפני פורים שקורין פרשת זכור היינו כדי לקיים המצוה בזמן מפלת המן שהיה מזרע עמלק בפומבי זכר לנס, ממנין תרי"ג.

ולפי זה הנה לשיטת הרמב"ם היא חומרה גדולה שיש לזכור זאת בכל יום ויום. אך מאידך הוא לקולא שאין צריך לקרוא בפה ובספר ובציבור. ולשיטת התוספות והרא"ש חיובה מן התורה פעם אחת בשנה מתוך ספר ובציבור[3].

הטעם לחייב רק פעם אחת בשנה

ובטעם הדבר שאין חיוב אלא פעם אחת בשנה, כתב בספר מיני תרגומא להגאון רבי ישעיה פיק ברלין (ליקוטים בסוף הספר) על פי דברי הגמרא ברכות (נח, ב): אמר רבי יהושע בן לוי הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לאחר שנים עשר חדש אומר ברוך מחיה המתים אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד.

ופירש רש"י: ככלי אובד – וסתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חדש בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כח א): מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו שנים עשר חדש, ושוב אין צריך להכריז.

והיינו זכור אל תשכח, שהזכירה תהא בגוונא שלא תשכח דהיינו כל שנים עשר חודש.

וראה חתם סופר (אהע"ז א סימן קיט) שכתב: ונ"ל אדאוריית' סמך דבתי ערי חומה גאולתו עד תום שנה תמימה וכ' רמב"ן שם וז"ל בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו ויבוש כי ימכרנו יצתה תורה שיגאלנו בתוך שנה ראשונ' וכו' אבל הבית לאחר היאוש משנה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו ע"ש הרי זה מבואר נגלה בתורה כי אחר שנה לא יוסיף עצב עמו וכבר נשכחו חפצו ומעותיו ולפ"ז דינו בתי ערי חומה שנה תמימה עם עיבורה.  ונ"ל מזה מה שאנו קורין פרשת זכור פ"א בשנה ולרוב הפוסקים הוא דאוריית' או סמך מן התורה דכתיב לא תשכח ושיעור שכחה היא שנה וא"כ במערבא דמסקו לאורייתא בתלתא נמצא שנה האמצעי' אין בו לא פ' עמלק בבשלח ולא פ' עמלק שבכי תצא רק מה שקורין פ' זכור ונמצא אם הוא שנה מעוברת עוברים על לא תשכח אע"כ ילפינן מערי חומה שכך הוא שיעור שכחה[4].

אמנם כבר כתב על זה בשו"ת תורת חסד (לובלין – סימן לז): ומיהו דבריו אלו אינם רק סמך בעלמא דמאי שיאטיה הכא לשיעור שכחה דאבל על המת דהוי לאחר יב"ח. (וגם שם היינו רק יב"ח אחר המיתה ממש. אבל לא מצינו שמה שמזכירים אותו אח"כ יהיה ג"כ ע"ז שיעור השכחה יב"ח מעת ההזכרה בזה). ועוד דגם התם לענין שישתכח אבילות של המת ג"כ יש חילוקים בזה. דהא בפ"ק דמ"ק (ד"ח רע"ב) גבי הא דאין מספידין קודם לרגל ל' יום אמר שמואל התם דטעמא לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום. ולכאורה זהו קצת סתירה להך דברכות הנ"ל דאין המת משתכח מן הלב עד לאחר יב"ח. והיה י"ל לפי מ"ש בירושלמי והובא ברא"ש שם הדא דתימא במת ישן כו'. א"כ י"ל דבחדש אינו משתכח עד אחר יב"ח. מ"מ ל"נ לומר כן דבגמ' דידן לא נזכר כלל ממת ישן. וע' בשעה"מ סוף הלכות יום טוב שכתב דגמרא דידן פליג אהירושלמי בזה. (ודוחק לומר במ"ק שם דרב לטעמיה דאיהו אמר בברכות דאין המת משתכח עד אחר יב"ח. ומש"ה במ"ק שם ג"כ פליג רב על שמואל ואמר התם טעמא אחרינא בהא דאין מספידין קודם לרגל ל' יום. דז"א. דאין סברא שיחלקו רב ושמואל במציאות כזו). וע"כ לחלק בזה דאף דאחר ל' יום ג"כ משתכח אבילות מן הלב מ"מ אינו משתכח לגמרי עד לאחר יב"ח. ומ"מ לא פסיקא הך מילתא למילף מכאן לעלמא למינקט זה לכללא דגדר השכחה הוא יב"ח. (ולענין שכחת לימודו תניא באדר"נ פכ"ד ישב ששה חדשים ואינו חוזר כו' אומר על טמא טהור כו'. ישב יב"ח ולא חזר נמצא מחליף חכמים כו'. י"ח חדש ולא חזר נמצא משכח ראשי פרקים). ועכ"פ לא מצינו שיהיה גבול השכחה בהחלט בזמן יב"ח עד שנאמר בכאן שנתפרש בכתוב השיעור יב"ח כנ"ל. וזה אינו. ומחוורתא כמ"ש לעיל שהכתוב מסר זה לחכמים והמה שיערו שצריך להזכיר בכל שנה כנ"ל. (מהשמטות: וכעת ראיתי בתשו' ח"ס חלק אה"ע סי' קי"ט מ"ש דילפינן מבתי ערי חומה דשיעור שכחה הוא שנה עפ"ד הרמב"ן פ' בהר. והרואה יראה שזה ג"כ אינו רק אסמכתא קלושה).

גם אם חיובה מן התורה אין חיובה דווקא בשבת זו

אמנם גם אם חיוב קריאתה מן התורה אין חיוב לקרוא דווקא בשבת זו אלא מדרבנן וכמבואר בדברי הלבוש (סימן תרפה סעיף ב): בשבת שנייה הוא פרשת זכור בשבת שקודם פורים כדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה דכתיב [אסתר ט, כח] נזכרים ונעשים, וצריך זכירה בפה, שכך אמרו חז"ל [מגילה יח ע"א] זכור יכול בלב, תלמוד לומר לא תשכח הרי זכירת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, הוי אומר בפה, והרי מכאן שפרשת זכור היא דאורייתא לפי דעת קצת פוסקים אחרונים, אף על פי שאם היא דאורייתא אין בה טעם למה קבעה בשבת זו, ואדרבה בחדש אייר היה לנו לקובעה שכן היתה מלחמת עמלק בהיותם ברפידים, ואפשר שמן התורה לא נצטווינו לעשות בשבת זו, אלא מצות עשה היתה לעשותה באחד מן שבתות השנה באיזה שירצו ומסרה ליד ב"ד, אלא שבימי מרדכי ובית דינו קבעוה לסמכה בכל שנה למעשה המן שהיה מזרעו.

ובאמת כן מבואר גם בלשון החינוך (מצוה תרג) אלא שבדבריו מבואר שגם אין חיוב כל שנה אלא כל שנים או שלוש שנים וזה לשונו: ואל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספרי, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגן של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה תורה היא ומפני מצוה זו היא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים לפי שהוא מענינו של יום כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה במקומות סמכו ענין לו.

קיום מצות זכור בלימוד הלכות מגילה

כתב הר"ש משאנץ על התו"כ (פר' בחקותי) וז"ל:  דזכור את יום השבת שתהא שונה בפיך הלכות שבת וזכור את אשר הקצפת במעשה עגל שתהא שונה בפיך הלכות ע"ז. וזכור את אשר עשה ה"א למרים שתהא שונה בפיך הלכות נגעים. וזכור את אשר עשה לך עמלק שתהא שונה בפיך הלכות מגילה וכו'.

ובאבני נזר (אבהע"ז סימן רכא ס"ק טז) הביא דברי הר"ש משאנץ הנ"ל ע"ש. וע"ע באבני נזר (או"ח סימן תקי"ז ס"ק טז) שהביא הדברים להלכה ע"ש.

אם עדיף לבוא לקריאת פרשת זכור או למקרא מגילה

וראה תרומת הדשן (סימן קח) שכתב: שאלה: בני היישובים שאין להם מנין בעיר, ורצונם ללכת אל הקהילות הסמוכות להם לימי הפורים, כדי לשמוע מקרא מגילה בציבור. צריכין ליזהר שיקדימם /שמא צ"ל: שיקדימו/ ביאתם גם לשבת פרשת זכור שהוא סמוך לפורים או לאו?      תשובה: יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אף על גב דמקרא מגילה עדיפא וכל מצות נידחות מפניה, מ"מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ' שלשה שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל"ת דלעולם בהם תעבודו. להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו, כדי להשלימו לעשרה. ע"ש פ' שלשה שאכלו באשירי, ובתוס' שנ"ץ שכתבו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פרשת זכור. ובתוס' הקצרות מברכות פ' שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה. וכן בסמ"ק חלק למצות עשה זכור אשר עשה, וזה שאנו קורין פרשת זכור קודם פורים. וא"כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי.

ודברי התרומת הדשן מיירי על כרחך בגוונא שלא היה להם קריאת התורה כל עיקר, ולכן לא סמך על הקריאה בפרשת כי תצא. אבל מקום שקוראים בו לכאורה ברור שעדיף שיבואו למקרא מגילה ולא לקריאת פרשת זכור. אמנם צ"ע למעשה אם אפשר לדחות אנשים לזמן רב כל כך[5].

קיום מצות זכור בשמיעת פרשת ויבא עמלק

אמנם כתב המגן אברהם מגן אברהם (סימן תרפה):  וכן בסמ"ק כתב מ"ע זכור את אשר עשה ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי' ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ"ל ול"נ ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה"כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן כמ"ש הלבוש וא"כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח וכ"ה ברא"ם סי' ב'.

וכתב המשנה ברורה (סימן תרפה ס"ק טז): אבל המ"א מצדד דטוב יותר שיבוא למקום שקורין המגילה בצבור ופרשת זכור יוצא ע"פ הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת ויבוא עמלק דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח ור"ל דיוצא מדאורייתא והנה למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה יהיה צריך בעת שמיעת פרשה זו לכוין לצאת בזה מ"ע של זכור אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צ"ע דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו' והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו כמו שכתב הרמב"ן בביאורו וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק:

והנה המגן אברהם לא עוסק במקרה שעסק בו התרומת הדשן היינו בבני הכפרים שאין להם ספר תורה אלא רק במה שבזמנו לא הקפידו לבוא לקריאת זכור יותר משאר קריאות ועל כך כתב שסומכים על קריאת ויבא עמלק. ואין להקשות מדוע לא כתב שסומכים על פרשת כי תצא כי גם בפרשת כי תצא לא מקפידים יותר מכל שבתות ורק ויבא עמלק שהוא זמן קהילה לכל סמך על זה.

חיוב נשים בשמיעת פרשת זכור

וכתב החינוך (מצוה תרג): ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים.

וכתב המנחת חינוך שם: וצריך ראיה לפטור נשים ממ"ע שאין הזמ"ג ובפרט במקום לאו ג"כ ומ"ש כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' כלה מחופתה כמבואר בש"ס (סוטה מד ב), ובר"מ פ"ז כאן גם מי עמד בסוד ד' ית' אם הטעם מחמת הנקמה דאפשר גזה"כ שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין יודעים ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל ולא יהי' זכר להם מ"מ הזכירה יהי' תמיד מ"ע לזכור ולא לשכוח ע"כ צ"ע דפוטר נשים ממ"ע זו. ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מ"ע שאין הזמ"ג כ"נ.

והיינו שיש לדון בעיקר דברי החינוך אם חיוב הזכירה שייך למלחמה או שאין לזה שייכות למלחמה.

ועיקר הדבר ודאי לא חשיב זמן גרמא אף שזמנה פעם אחת בשנה, אך כיון שלא קבוע לזה זמן אלא יכול לקיימה כל זמן שירצה אינו זמן גרמא. אבל אם חיוב קריאתה אינו אלא מדרבנן וחייבו קריאתה קודם פורים הרי חיובה מדרבנן.

והנה אם חיוב קריאתה מן התורה אך לא בכל שנה, אלא כל כמה שנים, ורק חכמים חייבו לקרוא זכור כל שנה, יש לדון אם נשים חייבות במצוה שחיובה מן התורה אין הזמן גרמא ורק רבנן תקנו לקיימה באופן שהזמן גרמא אם הוי מצות עשה שהזמן גרמא. ובשו"ת תורת חסד (סימן לז) הוכיח ממצות תפלה שאף שמצות תפלה מן התורה ורק חכמים חייבו לקיים חיובה שלש פעמים ביום, אפילו הכי לולי זאת שתפה רחמי היא מבואר בגמרא שנשים היו צריכות להפטר מצד מצות עשה שהזמן גרמא הא קמן דמצות עשה שמן התורה אין הזמן גרמא וצורת חיובה מדרבנן זמן גרמא נשים פטורות.

אלא שלפי זה נשים צריכות לשמוע קריאת זכור כל כמה שנים. ואשה ששנה אחת לא יכולה לשמוע פטורה.

ובשו"ת תורת חסד העיד שנשים שלנו לא נוהגות לשמוע קריאת פרשת זכור. וכתב וזה לשונו: ואין מהראוי להחמיר בזה ולהצריכן לשמוע קריאת התורה של פ' זכור בציבור. כי היא חומרא דאתי לידי קולא. שאין זה דרך ישר כלל שיבואו הנשים על האנשים לבהכ"נ דאנשים לשמוע קריאת פ' זכור בשבת זו. וכן אין לטלטל הס"ת לתוך הע"נ ולהשמיען שם קריאת התורה בשבת זו. מאחר שמעיקר הדין אין הנשים חייבות לשמוע קריאת פ' זכור בס"ת כלל. ומנהגן של ישראל תורה היא. ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שהצריך את הנשים לשמוע הקריאה בס"ת בציבור פ' זכור, ואף שמעלתו שמועה שמע על גדול אחד שהיה מצריך ומהדר שישמעו הנשים פ' זכור בשעה שקוראים בס"ת. מי יודע אם נאמנה שמועתו. ואף אם יתבררו כי כנים הדברים. דעת יחידאה היא. ואין לבטל עי"ז מנהגי ישראל. ועצתי אמונה שמעלתו ישבות מריב בזה. והנח להם לישראל מנהגם תמיד כדת וכהלכה. אשרי העם שלו ככה. ומה' ישא ברכה:

אמנם בשו"ת בנין ציון (החדשות סימן ח) כתב בזה וזה לשונו: קבלתי מאדמו"ר הגאון ר' אברהם בינג זצ"ל הגאב"ד דק"ק ווירצבורג בשם רבו החסיד שבכהונה הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל שהנשים חייבות ושהקפיד שאפילו משרתת שלו הוצרכה לשמוע פרשת זכור וכן נהגתי אחריו.

ובשו"ת דגל ראובן (חלק א סימן ו) אחר שהאריך להמליץ על המנהג שאין נשים שומעות פרשת זכור, כתב וזה לשונו: וכל מה שכתבנו לעיל להמליץ על בנות ישראל שאינן הולכות לשמוע קריאת פרשת זכור הוא רק להמליץ טוב עליהן אבל למעשה שמעתי שגאונים וחסידים קמאי הקפידו על נשותיהן ובנותיהן שישמעו קריאת פרשת זכור, וצ"ע בזה.

והנה עיקר ענין הזכיר כתב הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קפט): והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה (שם) זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב [על"ת נט]. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא (ר"פ בחקתי) זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואחרי כן צוה להרגם והוא אמרו יתעלה (ש"א טו) פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים:

והנה בפשטות כיון שהמצוה לזכור בשביל המחייה בכדי שישנאוהו. ולכאורה לפי זה מי שלא נלחם אינו חייב בזה. אמנם נראה שעיקר הכוונה בזה שיזכרו העם וממילא ילחמו ואין זה רק חיוב זכירה למי שנלחם. אלא שבכדי ששנאת עמלק תישאר בכלל ישראל עד סוף כל הדורות יש להעביר מדור לדור את השנאה ושתקוים בכל כלל ישראל. ולפי זה אין זה דווקא למי שחייב במלחמה וגם נשים יתכן שחייבות בזה.

ולפי זה יש להעיר גם בדברי המרחשת (חלק א סימן כב) שכתב: ויש עוד להוסיף על טעם החינוך שכ' שנשים אינן במצוות זכירה ומחיי' מפני שאינן בנות מלחמה, לפמש"כ רש"י ז"ל במגילה (ג א) ד"ה איש שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, וע"כ צריך לומר שאין הכוונה משום שאין רגילות ללחום בלילה, חדא דמצינו באברהם ויחלק עליהם לילה הרי דלילה ג"כ זמן מלחמה היא, ועוד מה טענה היא זו אם נשתהה במארב העיר גם בלילה שהרי מלחמת יהושע היא מלחמת חובה ועוסק במצוה פטור מן המצוה וע"כ פטורין היו מתמיד של ביה"ע, אלא ודאי דמה שכ' רש"י שאין זמן מלחמה בלילה היינו שאין חיוב ללחום מלחמת מצוה זו כי אין זמנה אלא ביום, והיינו שהמלחמה היתה כדי להחרים שבעה עממים שהיו מצווין עליה במצות החרם תחרימם, ויש בזה כמה פרטים ותנאים ידועים כמו שכ' הרמב"ן בפ' שופטים, והר"ז כמו דיני נפשות שאין דנים בלילה משום שנאמר והוקע אותם כנגד השמש כדאיתא בסנהדרין (לה א), וכיון שאין חיוב מלחמה אלא ביום הר"ז מצו"ע שהז"ג שנשים פטורות מהן וע"כ אינן ג"כ במצוות זכירה משום שאינן בנות מלחמה משום דהוי מצ"ע שהז"ג: ולפ"ד בטעם הבה"ג ולפ"מ שכתבנו שאין זמן מלחמה בלילה ולפי דברי החינוך דמצות זכירה תלי' במצות מלחמה, לפ"ז בלילה שאינו זמן מלחמה מצות זכירה ג"כ אינה בלילה, מעתה גם קריאת המגילה שמצותה ביום ובלילה כמו שאמר ריב"ל (ד א) חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום, מ"מ יש בזה הבדל בין חיוב היום ובין חיוב הלילה, דביום מצוותה ג"כ משום זכירת מחיית עמלק, אבל בלילה אין מצות קריאתה אלא משום פרסום הנס אבל לא משום מצוות זכירה, ולפ"ז בלילה חיוב קריאת האנשים והנשים שוה, דבשניהם אין מצותה אלא משום פרסום הנס. מעתה בלילה גם לדעת בה"ג נשים מוציאות אנשים שבזה חיובן שוה. ולפ"ז יש לישב קושית התוס' בערכין (ג א) מהא דאמרינן שם הכל כשרין לקרות המגילה לרבות הנשים משמע דנשים מוציאות אנשים ג"כ, דלהוציא נשים פשיטא, ולפי האמור י"ל דמשנתנו דמרבה נשים להוציא אנשים הוא בלילה, שבזה נשים דמיין לאנשים, אבל ביום דמצות אנשים הוא ג"כ משום חיוב מצות זכירה נשים אין מוציאות אנשים וכמו שנתבאר, וזהו דעת בה"ג: ועיין (שמואל א' ל, יז) ויכם דוד מהנשף עד הערב ובברכות (ג ב) מפרש היינו מצפרא ועד אורתא, ויש להטעים זה לפ"ד משום דמלחמת דוד היתה שם בעמלק שהיא מלחמת מצוה וע"כ כיוון ללחום בעמלק מלחמת ה' ביום ולא בלילה שאין זמן מצוותה וכנ"ל:

ולהנתבאר זה אינו שאין הענין בשעת זכירה לשנוא, אלא לעורר ולחזק השנאה לדורות, וכמבואר. ואם כן מאי שנא שבלילה לא עת מלחמה, סוף סוף הוא זמן זכירה המשליך על שנאת העם העמלקי לדורות.

ברכת התורה בקריאה לנשים

והנה יש מקומות שקוראים לנשים אחר התפלה וצריך להזהיר את הנשים שיברכו ברכות התורה לפני הקריאה שמא לא בירכו בבוקר. וראה פרי מגדים (סימן תרפה משבצות זהב ס"ק ב): ודע שאם לא ברכו ברכת התורה בבוקר, ואירע שקראו בתורה בעשרה פרשת זכור בלא ברכה, יש לומר שצריך לחזור ולקרות אם נאמר ברכה מן התורה דמעכב.

וזה על פי שיטת התוספות הרא"ש (ברכות טו א) שכתב דהיכא דברכות מן התורה הברכה מעכבת. וראה דבר אברהם (סימן טז) אריכות דברים בזה.

ואמנם הקורא בירך ברכת התורה, אבל יש לדון שהשומעות לא יצאו אם לא ברכו. אמנם כל זה לא לעיכובא וברור שאין לברך במיוחד כאשר קוראים קריאת התורה לנשים. וגם יחיד שלא שמע קריאת זכור בציבור לא יברך על קריאת זכור אם קורא אחר כך לנשים או לעצמו מספר תורה. שעיקר הדין שקריאת פרשת זכור בצבור מספר אינה מן התורה כמבואר בדברי המשנה ברורה הנ"ל וחכמים לא חייבו קריאת הפרשה אלא בצבור בזמנה.

קריאה מתוך חומש

והנה כתב בספר בנין שלמה (סימן נד) שמי שלא יכול לשמוע קריאת פרשת זכור יקרא ביחיד מתוך חומש. ואם כן מי שלא יכול לבוא לבית הכנסת יקרא על כל פנים מחומש. ולמעשה כן ברור לשיטת הרמב"ם והרמב"ן שחיוב מצות זכור אינו אלא סיפור דברים בעלמא ולא קריאה בציבור כלל.

דינים העולים

א. מי שלא שמע פרשת זכור בשבת זכור – ישמע ביום הפורים פרשת "ויבא עמלק", ויכוון לצאת ידי חובת קריאת זכור.

ב. אם לא שמע גם ביום הפורים, יכווין בקריאת פרשת זכור כשיקראוה בפרשת כי תצא בחודש אלול. גם אם שמע ביום הפורים פרשת ויבא עמלק, ראוי לו לכתחילה שיכוון לצאת גם בפרשת כי תצא בחודש אלול.

ג. אנשים שיודעים שלא יוכלו לשמוע אלא קריאה אחת, ישמעו ביום הפורים קריאת המגילה וקריאת פרשת ויבא עמלק. וודאי יעשו כן אם יודעים שישמעו קריאת פרשת כי תצא.

ד. גם בשנה מעוברת, אין צריך לכוון לצאת ידי חובת קריאת זכור בפרשת כי תצא.

ה. נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות בקריאת זכור. ומנהג רוב המקומות בעבר היה שלא לשמוע. בזמנינו רבות נוהגות לשמוע.

ו. אישה ששומעת בכל שנה ושנה. ובשנה אחת אינה יכולה לשמוע, מסתבר מאד שאינה צריכה לשמוע, כי הגם שחייבת בזה, אינה חייבת לשמוע כל שנה אלא אחת לכמה שנים.

ז. נשים ששומעות פרשת זכור – צריכות להקפיד לברך קודם השמיעה ברכות התורה.

–

[1] ויש גירסאות ולשנוא אותו בכל עת ועת, ראה רמב"ם מהדורת רבי חיים העליר, ומהדורת רבי שבתי פרנקל.

[2] ובמשנה ברורה (סימן תרפה ס"ק טז) ובשער הציון (שם ס"ק ה) האריך דאין הכוונה דחיוב קריאתה בציבור בעשרה דאורייתא אלא רק דכיון דעיקרה דאורייתא שחרר אותו וזה חידוש גדול בדעת הרא"ש.

[3] וראה עמודי אור (סימן קכב אות כז) שזה ביאור המקרא 'כתוב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושע' שכיון שלא ניתנה התורה בשלימותה אלא בסוף ארבעים שנה וכמבואר בסוף פרק ראשון בבבא בתרא ממילא בשביל שיוכלו לקרא פרשת זכור כל ארבעים שנה היה צריך לכותבה מיד, ומזה יקראו כל ארבעים שנה שאם לא כן הרי בציבור אסור לקרוא על פה, וכיון שאצל יהושע הוא למעשה שהוא יצא למלחמה ממילא שים באוזני יהושע כי מוסרים תורה למי שאצלו למעשה קודם מי שאינו אלא ללימוד בעלמא וכמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמו סעיף יד).

[4] וראה מה שכתב שם: ולענין חקירתו של שבו"י וכי בשנה פשוטה ישכח אחר יב"ח ובשנה מעוברת בעי' י"ג חדשים אם מחוייבים אנחנו לדרוש טעמא דקרא נאמר כמ"ש הראשוני' הפשטני' דבשנה יש היקף של כל הימים ימי שמחה וימי צומות ושארי ענינים שיש לכל יום ביומו שמעוררה לזכור ענין ואם עבר שנה בהיקף כל זמנים כבר הוציא מדעתו ואם כן כיון שלא כלו המועדים ושינוי הזמנים עד י"ג חדשים אינו מוציאו מלבו ע"ד משל אם כלתה לו יב"ח ר"ח אדר שני מ"מ כשיגיע פורים הראשון יזכור ויתעצב וכדומה וכן בכל ענין ולק"מ קו' שבו"י ואולי יש טעם אחר ומסתיין דמוכח מספר אורייתא דמשה. עכ"ל. וזה שלא כידוע בשמו שבשנה מעוברת יש לכווין בפרשת כי תצא.

[5] והנה בזמן מגיפת הקורונה היו כמה אנשים שלא יכלו לשמוע קריאת פרשת זכור, כי היו צריכים לשהות בבידוד בביתם בשבת זו כיון שחלו בקורונה. וכששאלו אותי אמרתי להם שיזכרו לצאת ידי חובה בפרשת כי תצא, אמנם בחודש אלול השתדלתי לדבר עם אותם אנשים ולהזכירם לכוין לצאת בפרשת כי תצא ידי חובת זכור וכשהזכרתי להם אמרו לי שאילו לא הזכרתים היו שוכחים, ומינה יש ללמוד שאסור לדחות לזמן רב כל כך.