עירוב תבשילין
יום טוב שחל להיות בערב שבת, אסור להכין מן החג לצורך השבת, אלא רק לצורך החג. אמנם את מה שנשאר לו ממה שהכין לצורך החג, יכול לאכול בשבת.
ולכך עושים עירוב, שהעירוב מתיר את ההכנה מן החג לשבת. וענין העירוב הוא, שמבשל ואופה קודם יום טוב לצורך השבת, ונחשב בזה כאילו התחיל להכין כבר מערב יום טוב לצורך השבת, ואחר כך כשמבשל ואופה מיום טוב לשבת נחשב כאילו ממשיך להכין לשבת את מה שבישל ואפה כבר מערב יום טוב, נמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב אלא רק סיים אותה.
סדר העירוב
א. לוקח שני מאכלים אחד אפוי ואחד מבושל, כגון ביצה ולחם[1].
ב. אם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר, ומכל מקום אם נזכר קודם שחשיכה, צריך להוסיף ולהניח פת ויאמר גם את הנוסח של העירוב אבל לא יברך שנית. ואם עשה מפת לחוד, אינו מועיל[2].
ג. צריך שיהיה בתבשיל כזית, ובפת לכתחילה כביצה[3].
ד. עדיף שיהא הלחם שלם, בכדי שיוכל להשתמש בו גם למצוות לחם משנה[4].
ה. עדיף שיהא התבשיל חשוב, כגון חתיכת בשר או דגים חשובה, משום הידור מצוה[5].
ו. ראוי לכתחילה להחזיק ביד את שני התבשילין בשעת הברכה[6].
ז. אומר הברכה והנוסח הנמצא בסידורים. וצריך להבין מה שאומר. ולכך אם לא מבין ארמית יאמר בלשון שמבין[7].
ח. אם לא אמר את הנוסח, יש אומרים שלא מועיל העירוב. ולכך אם נזכר קודם יום טוב שלא אמר הנוסח, יחזור ויטלו לעירוב ויאמר הנוסח. ובדיעבד אם יש לו למי להקנות קמחו יקנה והם יבשלו ויתנו לו, ואם אין לו למי להקנות יכול לסמוך להקל[8].
ט. מצוה מן המובחר שהנשים ישמעו את ברכת העירוב והנחתו[9].
י. לאחר הברכה מניח את התבשילין במקום שמור, כדי שלא יאכלוהו עד השבת.
מה מתיר העירוב ולמתי
א. לכתחילה גם כשעשה עירוב תבשילין, לא יגמור את הכנת התבשילין סמוך לחשיכה ממש, אלא צריך לגמור את הכנת התבשילים ביום טוב בזמן שעוד היום גדול ויש שהות לאכול את התבשילין. ובשעת הדחק יש מקום להקל עד סמוך לחשיכה ממש.
וביום ב' של ראש השנה, או בחוץ לארץ ביום טוב שני, יש יותר מקום להקל להכין אוכל עד סמוך לחשיכה ממש[10].
ב. מי שיודע בבירור שלא יהיה צריך להכין שום תבשיל או הכנה אחרת מיום טוב לשבת, צריך להניח עירוב תבשילין בשביל שיוכל להדליק נר של שבת. ונראה שבכהאי גוונא רק יאמר הנוסח ולא יברך[11].
ג. העירוב מועיל רק מיום טוב שני לשבת, אבל אסור להכין על ידי העירוב תבשילין מיום טוב ראשון לשבת, וכגון ראש השנה הסמוך לשבת אינו יכול להכין מיום ראשון של ראש השנה לשבת אלא רק מיום השני לשבת[12]. ואם עבר ובישל בשוגג ביום טוב ראשון, יכול לאכול המאכלים אם אין לו מאכלים אחרים[13].
ד. העירוב מועיל להכין רק מיום טוב שני לשבת. אך אין להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני[14].
סוג התבשילין
א. לכתחילה יניח פת ותבשיל, ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר[15]. אמנם אם נזכר קודם שחשכה, צריך להוסיף להניח גם פת ויאמר בהדין עירובא כו', אבל לא יברך שנית[16].
ב. אם יודע שלא צריך לאפות אלא רק לבשל, אף לכתחילה סגי שיניח תבשיל לחוד[17]. אבל אם יודע שלא צריך לבשל אלא לאפות, לא סגי שיניח פת לחוד, ואינו יכול לאפות[18].
ג. התבשיל יכול להיות צלי או שלוק או כבוש או מעושן, אבל לא מליח[19].
ד. צריך שיהא התבשיל מסוג כזה שראוי ללפת בו את הפת, כגון ביצה, ולא דבר שאין דרך לאוכלו עם פת, כגון לפתן פירות וכדומה[20].
ה. אם אין לו תבשיל אחר, יכול להניח לעירוב תבשילין גם תבשיל בזוי, כמו עדשים שבשולי הקדירה או שמנונית שנדבק בסכין וגרר ממנו כזית[21].
זמן הכנת התבשילין
א. מצוה מן המובחר לבשל את התבשילין במיוחד לצורך העירוב[22].
ב. מצוה מן המובחר לבשל את התבשילין בערב יום טוב ממש ולא קודם לכן[23].
ג. לכתחילה צריך להניח את העירוב תבשילין בערב יום טוב ממש, ולא קודם לכן. ובדיעבד אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים אפילו ליום טוב אחר, יכול לסמוך עליו[24].
נאכל או נאבד העירוב
א. נאכל העירוב [התבשיל שהוא עיקר העירוב ולא הפת] או שנתקלקל קודם שבישל לשבת, אינו יכול לבשל לשבת, אלא אם כן נשתייר ממנו כזית[25]. אבל לאחר שהכין צורכי שבת יכול לאוכלו אפילו הוא עדיין ביום טוב.
E ולכתחילה נכון שישתמש בפת ללחם משנה בליל שבת ובשבת בבוקר, ובסעודה שלישית יאכלנו, דכיון דנעשה בפת מצווה אחת יעשה עליה עוד מצוות[26].
ב. אם התחיל ללוש פת והתחיל לחתוך המאכל בשביל לבשלו, ואחר כך נאכל העירוב, יכול להמשיך לאפות ולבשל את הפת והתבשיל שהתחיל[27].
ג. בישל צורכי יום טוב ואחר כך נאכל העירוב, יכול להשאיר את מה שבישל ליום טוב לשבת, ויכין מאכלי יום טוב חדשים[28].
עירוב לאחרים
א. מצוה על כל אדם לערב. ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד, או מי שאינו יודע לערב. אבל מי שאפשר לו לערב ולא מערב, לא מועיל לו עירובו של גדול העיר. וכן מי ששכח פעם שניה, אינו יכול לסמוך יותר על עירובו של גדול העיר, כיון שהוא כפושע, ובדיעבד משום שמחת יום טוב, גם בזה יכול לסמוך על עירובו של גדול העיר[29] [30].
ב. גם כשסומך על עירוב של אחר, היינו דוקא על עירובו של בן עירו, אבל מי שבא מחוץ לתחום [וכגון הבאים ללידת נשותיהם מחוץ לעיר], או מי שהניח עירוב תחומין, אינם יכולים לסמוך על עירוב התבשילין[31].
ג. כשמערב לאחר צריך לזכות העירוב על ידי אחר, והזוכה יגביה את העירוב טפח, ואינו יכול לזכות על ידי אשתו או בנו הגדול הסמוך על שולחנו, ובדיעבד יכול להקנות על ידי אשתו או על ידי בנו גדול הסמוך על שולחנו[32]. ולכך אם אומר בנוסח העירוב 'לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת' צריך להקנות על ידי אחר, ואם לא מקנה על ידי אחר לא יאמר לשון זה[33]. ואחר שזכה האחר עבור אחרים נוטל מידו ומברך ואומר הנוסח[34].
מי שלא עירב
א. מי שלא הניח עירוב תבשילין, ואינו יכול לסמוך על רב העיר כיון ששכח כבר פעם אחת, אינו יכול להדליק נרות ביום טוב לצורך שבת, ויש מקילין להדליק נר אחד, ויותר טוב שיקנה את הנרות לאחרים שהניחו עירוב תבשילין והם ידליקו בשבילו[35].
ב. מי שלא הניח עירוב תבשילין וגם אינו יכול לסמוך על רב העיר כיון שפשע שלא הניח, כשם שאסור לו לבשל לעצמו כך אסור לו לבשל לאחרים, אפילו בביתם. וגם אחרים אסורים לבשל לו בקמחו, ותקנתו שיקנה לו את הקמח והמאכל שרוצה לבשל, ואז מותרים לאפות ולבשל אפילו בביתו[36].
ג. אם נזכר קודם סעודת שחרית יכול לבשל הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת. ויש מקילים לבשל כמה קדירות ויאכל מכל אחד ואחד מעט, ואם לא אכל אין להתיר התבשיל[37].
ד. בחוץ לארץ בכל יום טוב שחל ביום חמישי, אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב לשבת, יכול לערב ביום טוב ראשון על תנאי ולומר אם היום קודש אין צריך לערב ואם היום חול בעירוב זה יהא שרא לן לאפויי ולבשולי וכו', ולא יברך בכהאי גוונא על העירוב[38].
ה. מי שלא הניח עירוב ונזכר אחר שקיבל עליו תוספת שבת [ולא חשכה], אם לא התפלל ערבית יכול לערב, ואם התפלל או הציבור כבר התפללו אינו יכול לערב[39].
ו. מי שלא הניח עירוב ובא לבית הכנסת להתפלל מנחה, ואם יחזור לביתו יאחר זמן מנחה, אם יכול יעשה שליח שיעשה לו עירוב תבשילין, ואם אין לו שליח, יתפלל מנחה ולא יעשה עירוב ויקנה קמחו לאחרים[40].
ז. העושה עירוב על ידי שליח, והתבשיל הוא של המשלח, אין השליח יכול לברך[41].
אורחים
אשתו ובניו ובנותיו של אדם טפלים אליו, ואינם צריכים להניח עירוב תבשילין. אבל אורחים ובני אדם הדרים בביתו שאינם מבני ביתו, הרי הם בספק אם צריכים לערב, ולכך צריך המארחם לזכות להם מעירובו[42].
עירוב תבשילין לשבת הסמוכה לשביעי של פסח
נחלקו האחרונים אם מועיל העירוב תבשילין לבשל ביום טוב מאכל שאינו נאכל ביום טוב, וכגון לבשל בפסח מאכל העשוי מקטניות, או למי שאינו אוכל שרויה לבשל דבר שיש בו מצה שרויה,
ונראה שאם יש בסביבתו כאלו האוכלים מאותו מאכל כגון שיש לו שכנים האוכלים קטניות או שרויה, יכול לבשל[43].
–
[1] תקכז שו"ע סעיף ב.
[2] תקכז שו"ע סעיף ב ומשנ"ב ס"ק ז.
[3] תקכז שו"ע ורמ"א סעיף ג.
[4] תקכז משנ"ב ס"ק ח, יא.
[5] תקכז משנ"ב ס"ק ח.
[6] ערוך השולחן תקכז סעיף כב.
[7] תקכז רמ"א סעיף יב ומשנ"ב ס"ק מ.
[8] תקכז משנ"ב ס"ק סג. ובשער הציון ס"ק צג כתב שאם נזכר ביום טוב ראשון שחל ביום ה' יניח עירוב ביום טוב ויתנה, וכדלהלן לגבי מי ששכח להניח בערב יום טוב בחו"ל שחל ביום חמישי.
[9] ערוך השולחן תקכז סעיף כב.
[10] תקכז משנ"ב ס"ק ד. וזה לשונו; 'ועיין ביאור הלכה דבשעת הדחק יש להקל ביום טוב שני שחל בערב שבת אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת, ואף ביום טוב ראשון אפשר דיש להקל בשעת הדחק, ולכתחילה בודאי צריך ליזהר בזה, ובפרט ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא'.
[11] על פי שו"ע סעיף יט ומשנ"ב ס"ק נה.
[12] תקכז שו"ע סעיף יג.
[13] תקכז משנ"ב ס"ק מב.
[14] תקג שו"ע סעיף א.
[15] תקכז שו"ע סעיף ב.
[16] תקכז משנ"ב ס"ק ו.
[17] תקכז משנ"ב ס"ק ו. ונראה שמה שנוהגים כולם ליקח גם תבשיל וגם פת, הוא משום שנהגו שכולם מערבים גם בשביל אחרים, וכמבואר להלן, שבנוסח המודפס בסידורים כתוב 'לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת'.
[18] תקכז משנ"ב ס"ק ו.
[19] תקכז שו"ע סעיף ה ומשנ"ב ס"ק יג.
[20] תקכז שו"ע סעיף ד ומשנ"ב ס"ק יב. ובשער הציון (ס"ק כב) כתב בזה הלשון, 'ונראה דתפוחי אדמה שהסיר קליפתן ובשלן יבשים, הוא מדברים שדרכן לאוכלן בפני עצמן כדי לשבוע, ולא ללפת בהן את הפת, ואין מערבין בהן. וכן קטניות מבושלין יבשים שקורין ארבעס או פולין שקורין באב'. עכ"ל. ומזה יש להקיש למאכלים המצוים בינינו.
[21] תקכז שו"ע סעיף ו ומשנ"ב ס"ק כ.
[22] תקכז סעיף ו ביאור הלכה ד"ה עדשים. ושם הסתפק אם צריך דוקא שבושל לשם עירוב או שסגי בכך שבושל בשביל שבת.
[23] תקכז סעיף יד ביאור הלכה ד"ה לכתחילה.
[24] תקכז שו"ע סעיף יד.
[25] תקכז שו"ע סעיף טו, טז.
[26] תקכז משנ"ב ס"ק יא, מח. וכל זה כמובן לא כשמניח גם עבור אחרים שאינו יודע אם גמרו להכין צרכיהם.
[27] תקכז שו"ע סעיף יז.
[28] תקכז שו"ע סעיף יח.
[29] תקכז שו"ע סעיף ז ומשנ"ב ס"ק כב, כו. וראה בשער הציון (ס"ק לא) שכתב, דלאו דוקא גדול אלא כל אדם יכול להקנות עירובו ומי שיאנס יכול לסמוך על זה. וכן מנהג העולם שאומרים בנוסח העירוב לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת.
[30] וראוי להדגיש שכיון שלא היקל המשנ"ב אלא משום שמחת יום טוב, אין להקל בכהאי גוונא אלא מה שצריך לו ממש לשמחת יום טוב.
[31] תקכז שו"ע סעיף ח.
[32] תקכז שו"ע סעיפים י, יא, ומשנ"ב ס"ק לד.
[33] פשוט. וראה תקכז משנ"ב ס"ק לב.
[34] תקכז שו"ע סעיף יב.
[35] תקכז משנ"ב ס"ק נה.
[36] תקכז שו"ע סעיף כ.
[37] תקכז שו"ע סעיף כא.
[38] תקכז שו"ע סעיף כב ומשנ"ב ס"ק עד. דספק ברכות להקל. ולכך אם יש לו אפשרות לצאת בברכה על ידי אחר, ראוי שיעשה כן.
[39] תקכז משנ"ב ס"ק ד.
[40] תקכז משנ"ב ס"ק ד.
[41] תקכז שו"ע סעיף יב ביאור הלכה ד"ה ומברך.
[42] ראה ביאור הלכה (סעיף כ ד"ה מי), שהסתפק במשרתיו שיש להם יד בפני עצמם אבל אוכלים מתבשיליו, אם צריכים עירוב. ולכאורה ספק זה הוא כלפי כל מי שמתארח בבית אחרים ואינו מבני ביתו.
[43] ראה שו"ת חתם סופר (או"ח א סימן עט). מנחת שלמה (תנינא ב- ג סימן יז). מנחת יצחק (ח"ז סימן לג).