אמירה לנכרי -חלק ב- רמיזה לנכרי

אמירה לנכרי ברמז ולא בפירוש – דברי הראשונים

כתב בספר אור זרוע (חלק ב – הלכות שבת סימן פה): וכשם שאמירה לעכו"ם בשבת שבות, כך רמיזה לעכו"ם בשבת נמי שבות, כדפרישית בהלכות ערב שבת גבי ההיא דאמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והא דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה, דאמר מותר לאדם לומר לחבירו נראה שתעמוד עמי לערב, ופירש"י זצ"ל, עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבוא אלי לכשתחשך, ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו בפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא מפרש בהדיא שרי. עכ"ל. התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל רמיזה לעכו"ם כדי לעשות בשבת, ודאי אסיר.

וכן כתב בריקאנטי (סימן צט): כשם שאמירה לעכו"ם שבות, כך רמיזה אסור. והא דקיימא לן כר' יהושע בן קרחה דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ושניהם יודעים שמזכירו להשכירו בפעולתו, התם הויא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל לעשות מלאכה בשבת ודאי אסירא רמיזה. ואמירה לעכו"ם מערב שבת כדי שיעשה בשבת, אסר בספר התרומה, אבל התיר לומר מדוע לא עשית כן, ואף על פי שירגיש לשבת הבאה.

המגן אברהם (סימן שז ס"ק לא) מביא את דברי הריקנאטי. ומוסיף ראיה לדבריו:  אסור לרמוז. והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה (פסקי ריקנאטי סימן צט). ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ז, אבל כשעושה בשבת אסור, דהא אפילו העכו"ם עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו, כמו שכתוב סימן שכ"ה, כל שכן לרמוז לו. דלא כהב"ח ע"ש. ועמ"ש סעיף יד' בשם רמ"מ דהתם אין אוסר משום ציווי לעכו"ם, רק שאמר לו שאינו יכול לקרותו.

המגן אברהם מוכיח את האיסור לרמוז לנכרי לעשות מלאכה, שהרי גם כשהעכו"ם עשה מלאכה אסורה מעצמו למען הישראל, אסור לישראל ליהנות ממנה, אם כן ודאי הוא שאסור לרמוז לנכרי לעשותה, שהרי אם יבין הרמז, ודאי הוא שעושה את המלאכה למען הישראל.

אמירה לנכרי ברמז ולא בפירוש – דברי הפוסקים

בעקבות כך פסק הרמ"א (או"ח שז כב): הגה: כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, אסור לרמוז לו לעשותו.

וכתב המשנה ברורה (שז ס"ק עו): דגם זה הוא בכלל אמירה לאינו יהודי, כיון שעל ידי רמיזתו עושה בשבת. והוא הדין שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה. ועל כן אסור לומר לאינו יהודי שיקנח חוטמו, כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר.

נמצאנו למדים, כי כל דבר שאסור לומר לנכרי, יש איסור גם לרמוז לו לעשות כן, כגון לומר לו קנח את החוטם, וכוונתו להסיר את הפחם מראש הנר[1].

אמירה לנכרי ברמז שלא בלשון ציווי – דברי הפוסקים

אמנם, מפתיע המשנה ברורה, בהיתר מעניין וחדש. המשנה ברורה מתיר לרמוז לנכרי, רמיזה שלא בדרך ציווי, דהיינו שאומר לנכרי איני יכול לקרא ספר זה, והנכרי מבין ומדליק את הנר.

ראה משנה ברורה (סימן שז ס"ק עו): … אך כשאומר הרמיזה לאינו יהודי שלא בלשון צווי, כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם, ושומע האינו יהודי ומתקנו, שרי, דאין זה בכלל אמירה. ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה האינו יהודי בשבילו, דאין זה הנאה כל כך, דגם מקודם היה יכול על פי הדחק לקרות לאורו.

המשנה ברורה מתיר לרמוז לנכרי רמז שלא בלשון ציווי. דהיינו שאינו רומז לו לעשות, אלא רק רומז על הקושי, והנכרי מבין לבד שצריך לפתור את הבעיה[2].

מקורו של המשנה ברורה הוא מדברי שירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן שז): ב שמעתי בשם מורי הרב ז"ל, שלפעמים היה צריך בליל שבת לראות איזה דבר בספר, והנר לא היה מאיר יפה מחמת ריבוי הפתילה, היה אומר הנר הזה אינו מאיר, והיתה השפחה מבנת וחותכת ראש הפתילה, והיה רואה בספר מה שרוצה. ובשם הראנ"ח שמעתי, כשהיה רוצה איזה ספר, והיה עומד הספר ההוא במקום שאין שם נר, היה אומר לשפחתו שיביא לו דבר פלוני שהיה יודע הוא שהיה שם הספר, והשפחה היתה מדלקת נר ללכת לאותו בית להביא אותו דבר, והיה הרב הולך אחריה באותו חדר, והיה נוטל הספר שהיה רוצה.

חשוב לציין, כי המשנה ברורה מסייג את ההיתר הזה, רק למקום שבו ההנאה ממעשה הנכרי אינה גדולה כל כך, וגם בלעדי הנכרי יכול היה הישראל להסתדר, רק שהנכרי מקל עליו בכך שעושה את המלאכה.

מקור הסיוג הזה הוא מדברי הפרי מגדים (אשל אברהם סימן שז ס"ק לא): לא אסור. עיין מ"א. ועיין ט"ז (ס"ק ב). ופחם בלא כלי, איסור דרבנן, ואין נהנה כל כך, דבלאו הכי ראוי להנות לאורו. ומה שכתב המ"א דשם איני יכול לקרותו, באות כ', אבל לרמוז לו בדיבור הוי כאמירה. ומכל מקום קשה, דעכו"ם שעשה מלאכה בשביל ישראל מעצמו גם כן אסור אפילו בדרבנן למי שעשה בשבילו, עיין סימן שכ"ה במגן אברהם (ס"ק כג) יע"ש, ובסימן רע"ו (סעיף א). ודוחק לומר דאחר קוראו. ואפשר יש בו קצת פיקוח נפש, שאינו יודע מה כתוב בו. ומיהו לומר איני יכול לקרות לאור הנר שיש בו פחם ושפחה מבינה, דשרי, דלאו הנאה כל כך, דמכל מקום יוכל קצת לקרות, ואין אומר דבר. עיין מה שכתבתי לעיל (אות ד). יע"ש.

נמצא אם כן, שעל פי המשנה ברורה, במקום שההנאה אינה גדולה, והישראל יוכל לקרות בלעדי מלאכת הנכרי, מותר לרמוז לנכרי שלא בדרך ציווי, מה שיגרום לנכרי לעשות מלאכה אסורה בשביל הישראל.

נשאלת השאלה, איך יהנה הישראל ממלאכה זו, הרי אסור ליהנות ממלאכת נכרי בשבת, אם עשה זאת למען הישראל.

התשובה על כך היא, שכיון שגם בלא מלאכת הגוי, יכול היה הישראל להסתדר, ומלאכת הגוי רק מסייעת לעשות זאת ברווחה, הדבר מותר בהנאה לישראל.

קשה לדעת מה נחשבת מלאכה שיכול היה הישראל להסתדר בלעדיה ומה לא. אך חשוב לראות בהקשר זה את תשובת הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה יו"ד חלק ג סימן מז): ב' ובדבר כשנעשה יום חם מאד בשבת, אם מותר לספר להנכרי שהוא חם מאד בחדר זה כדי שהנכרי שרוצה בטובתו יפתח את מזגן האויר (עירקאנדישענער) בעצמו, כמו שמותר לומר לנכרי שהנר אינו מאיר יפה כדי שהנכרי הרוצה בטובתו יסיר הפחם שבראש הנר, כדאיתא במשנה ברורה (סימן שז ס"ק עו), ומסיק דאין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הנכרי בשבילו משום דאין זה הנאה כל כך דגם מקודם היה יכול על פי הדחק לקרות לאורו. דהרי גם הכא אפשר לו לישב בשעת הדחק גם כשהוא חם. פשוט וברור שאסור, דהא בכל הנאה ממעשה הנכרי אפשר לו גם בלא זה, אף כשמבשל עבורו, דודאי יכול להיות גם בלא אכילת דבר שבישל בעדו, וכן יכול האדם להיות איזה שעות בחדר קר, ומכל מקום היה אסור, אי לאו דהכל חולים אצל צנה, והטעם דעל כל פנים הא הנאה זו דאכילת דבר המבושל והנאת החמום הא לא היה לו אף בשעת הדחק, אי לאו מלאכת הנכרי בשבת עבורו שזה אסור, וכמו כן הנאה זו דלא יסבול החום הרי לא יהיה לו אף בשעת הדחק הנאה זו שלכן אסור. ול"ד לקריאה, שדבר זה דקריאה היה יכול גם בלא מלאכת הנכרי, אף שהיה בדוחק ובקושי, שלכן נמצא שלא היה לו כלום ממעשה הנכרי בתועלת הקריאה שהיה להישראל.

דברי הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל מאירי עיניים. שאין להשתמש בהיתר זה כמעט, אלא רק בדברים שיכול הישראל לעשותם בעצמו בהיתר, ולהנות גם בלא הנכרי, רק שרוצה לעשותן פחות בדוחק ובקושי ויותר ברווחה, ולכן מבקש מהנכרי לעשותם[3].

ולכן אם יש לו אוכל קר, ורוצה שהנכרי יחממו, אסור לרמוז לנכרי לחממם את האוכל, אע"פ שהוא יכול לאכול את האוכל גם כשהוא קר. משום שההיתר נאמר רק אם יכול לעשות לעשות את המלאכה בדוחק, ולא אם יכול לוותר על המלאכה.

רק אם קורא ספר, והאור חלש, והוא רוצה לקרא באור חזק יותר, בכהאי גוונא מותר לרמוז לנכרי שלא בדרך ציווי ולומר 'הנר חלש מאוד בחדר', והנכרי מבין ומיטיב את האור שבחדר.

אמירה לנכרי – האם קריאה לגוי לביתו כאמירה

אחר שהגענו לכך שבכהאי גוונא שעושה דבר בדוחק ורוצה לעשותו ברווחה, מותר לרמוז לנכרי שלא בלשון ציווי. יש לדון בדבר נוסף שיתכן ומפיל היתר זה בבירה.

אחרוני זמנינו התחבטו מאוד, האם קריאה לנכרי לביתו הויא כאמירה מפורשת. יתכן לומר וכך מסתבר, שכל ההיתר של רמיזה לנכרי שלא בדרך ציווי זה רק היכא שהנכרי גר עימו בביתו יחד, או הזדמן לביתו, והוא אומר לו האור חשוך והנכרי מדליקו, אך בכהאי גוונא שאין לו נכרי בבית, והוא הולך וקורא לו לביתו והנכרי מבין שהוא זקוק לו כדי לעשות מלאכה, אין להתיר לעשות זאת, משום שהקריאה הויא כאמירה מפורשת שאסורה בכהאי גוונא.

בדבר זה נחלקו גדולי האחרונים רצוא ושוב[4]. יש שסמכו לאיסור ודקדקו כן מלשון הרא"ש (שבת פרק טז סימן י): אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אין מפסיד. כתב בעל ה"ג דהוא הדין נמי לבידקא דמיא וכן נראה דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד. ויראה שיכול לקרות הנכרי וכשיבא הנכרי ממילא יכבה דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא.

ודקדקו, דנראה מדברי הרא"ש שרק בדליקה התיר הרא"ש לקרא לגוי, והוכיח מכך שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, אך בכל מצב אחר שאינו דליקה, קריאה לגוי הויא כאמירה.

כאמור, ישנם דעות אחרונים בזה לכאן ולכאן. ויש לעיין בזה.

אמירה לנכרי – העולה לדינא

כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשות בשבת, אסור גם לרמוז לו לעשותו בשבת.

אם המלאכה אינה נצרכת לישראל ביותר, ויכול לעשות בהיתר, כגון שקורא ספר ורואה בו, רק שהחדר מעט חשוך, והוא מעדיף לקרא באור גדול יותר – יכול לרמוז לנכרי שלא בדרך ציווי, דהיינו שאומר לנכרי, אני מתקשה לקרא את הספר, והנכרי מבין ומדליק את האור, והדבר מותר.

יש שהחמירו גם בכהאי גוונא כשקורא לנכרי לביתו מבחוץ. והתירו רק אם הנכרי גר עימו או נזדמן לביתו באקראי.

—

[1] יש אחרונים חשובים שחולקים על פסקו של הרמ"א, וסוברים שגם מלאכה שאסור לומר לנכרי לעשותה, מותר לרמוז לו לעשותה.

ראה טור (או"ח שבת סימן שז): אסור לשכור לו פועלים ולא לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו. ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת. ובספר המצות התיר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, ואף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. וכן כתב בעל התרומה. ומסתברא קצת לאיסור.

וראה ב"ח: ב ומ"ש רבינו ומסתברא קצת לאיסור. לפע"ד נראה, דהעיקר כספר המצות, שהרי בסמוך יתבאר דמותר לומר לחברו בשבת, הנראה שתעמוד עמי לערב, דאף על פי דשניהם יודעים שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו, כיון דלא מפרש בהדיא הוה ליה הרהור ולא דבור, כל שכן לענין אמירה לגוי, כיון דלא מפרש בהדיא לעשות כך וכך בשבת, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה כן בשבת הבאה, אין זה אמירה לגוי שבות דאסור, ואפילו בשבת גופיה, אם לא מפרש בהדיא לעשות כך וכך, אלא אומר לו דבר אחר והגוי מבין שרצונו שיעשה כך וכך, אין בזה איסור אמירה לגוי שבות. וכן נוהגים לומר לגוי שיקנח חוטמו והגוי מבין שרצונו שיסיר הפחם שבראש הנר כדי שיהא מאיר. ומנהג ישראל תורה היא, על פי גדול שהורה כן על פי ספר המצות. ודלא כרבינו.

ראה גם בט"ז (ס"ק ב): (ב)  אף על פי שמבין כו'. והטור כתב על זה, ומסתבר קצת לאיסור. והוא תמוה מאד מ"ש מאמירת כל המכבה אינו מפסיד דשרי בסימן של"ד, וזהו אפילו בשבת גופיה. וכן כתב מו"ח ז"ל, דאפילו בשבת גופיה מותר לדבר בלשון רמז שיבין לעשות איזה דבר. וראיה, מהא דמותר לומר לישראל הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב. ולקמן סימן זה בסופו כתב רמ"א דאסור לרמוז לעכו"ם כל מה שאסור לומר לו. וכן עיקר.

עוד ראה באליה רבה (סימן שז): (כ) שמתוך כך מבין וכו'. הב"ח (שם) הקשה מזה על דין רמיזה בסוף סימן זה, ולכן מתיר לומר לנכרי שיקנח חוטמו שיבין שיסיר הפחם מנר עי"ש. ואשתמיטתיה פסקי רקנט"י (סימן צט) דמחלק, דהכא הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל לעשות מלאכה בשבת אסור רמיזה. וכן כתב בשלטי גיבורים פרק השואל (סד ע"א אות א).

עוד ראה מאמר מרדכי (סימן שז ס"ק ד): למה לא עשית – הטור ז"ל כתב דמסתבר קצת לאיסור. ותמה הרב ט"ז מ"ש מאמירת כל המכבה אינו מפסיד בסי' של"ד וכו' י"עוש. ולק"מ דהא לא התירו התם אלא משום פסידא. וכן כתב הא"ר. גם מה שהביא בשם הב"ח מהא דלקמן ס"ז, יש לדחות, דאשני הכא שאינו מזכיר שום מלאכה ואיסור. עוד יש לדקדק על מ"ש הרב ז"ל בסוף דבריו וז"ל ולקמן סי' זה בסופו כתב רמ"א דאסור לרמוז וכו' וכן עיקר ע"כ דקשו דבריו אהדדי דהא דברי רמ"א ז"ל שהזכיר הם היפך דברי הב"ח שנסתייע מהם י"עוש ולא מצאתי הערה בזה ולבי אומר לי דגם כאן נפל טעות סופר בדבריו.

[2] וכן פסק במגן אברהם (סימן שז ס"ק לא):  אסור לרמוז. והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה (פסקי ריקנאטי סימן צט). ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ז, אבל כשעושה בשבת אסור, דהא אפילו העכו"ם עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו, כמו שכתוב סימן שכ"ה, כל שכן לרמוז לו. דלא כהב"ח ע"ש. ועמ"ש סעיף יד' בשם רמ"מ דהתם אין אוסר משום ציווי לעכו"ם, רק שאמר לו שאינו יכול לקרותו.

[3] לא כולם סוברים כך. ראה לדוגמא את לשונו של שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן שז סעיף ז): ואם אינו אומר לו שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת הרי זה מותר כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה והנכרי פותחה מעצמו שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן (ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו ולכך אין צריך למחות בידו).

כך סובר שולחן ערוך הרב. אך הדברים מסתברים כדברי הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, דאם כן, כל מלאכות שבת יהיו מותרות לעשותן על ידי נכרי, ברמז שלא בלשון ציווי.

[4] ראה על כך בדברי הפרי מגדים (אשל אברהם סימן שז ס"ק כז): ויש. עיין מ"א בשם לבוש דהמיקל כסברא ראשונה לא הפסיד. וכן משמע דעת המחבר, סברא ראשונה בסתם. ולומר לעכו"ם שיבוא, בלי דיבור רק שיבין מעצמו, דוקא בהפסד הבא פתאום, דומיא דדליקה, הא בלא הפסד אסור לרמוז כלל, עיין מ"א [ס"ק] ל"א ואי"ה שם יבואר עוד בזה.

וראה עוד בספרי המחברים שהביאו דעותיהם של הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הגר"נ קרליץ זצ"ל, ועוד.