שימוש בשעון חול בשבת לצורך משחק

מקור דין מדידה בשבת

במשנה (שבת דף קנז עמוד א) תנן: ומודדין את המטלית, ומודדין את המקוה, ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו, ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.

ובגמרא שם (עמוד ב): ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה, אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא.

מבואר בדברי הגמרא שמותר למדוד רק לצורך מצוה, או כמתעסק. אבל מדידה לצורך אסורה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שו סעיף ז): מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי מדידה של מצוה.

דין זה מבואר גם בדברי הגמרא (שבת קמט ב) ביחס למדידת דברי מאכל: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביום טוב.

וכן מבואר במשנה (ביצה כט א) לגבי יום טוב ביחס למדידת מאכלים: אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו.

ובגמרא: מאי אבל לא במדה אמר רב יהודה אמר שמואל אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו ואתא רבי יהודה למימר אפילו כלי העומד למדה לא ימלאנו.

ומדברי המשנה היה אפשר ללמוד שזה רק למדוד לאחר שנראה כמוכר לו, אבל בהמשך דברי הגמרא שם מבואר שגם למדוד בתוך ביתו לעצמו אסור, אלא אם כן עושה כן לצורך מצות הפרשת חלה: אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טובף אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש. והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדרתו כדי שלא יקדיח תבשילו. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה, ושמואל אמר אסור.  

טעם איסור מדידה וההיתר לצורך מצוה

וטעם האיסור למדוד לאחרים מבואר בגמרא שם בביצה שהוא משום עובדין דחול. וביחס למודד לצורך עצמו פירש רש"י שם (ד"ה לא ימדוד): אפילו ליתן לבהמתו שנראה כמודד למכור.

והתוספות (שבת קכו ב) כתב ביחס למה שאמרו שאסור למדוד אלא לצורך מצוה, שאיסור המדידה משום דהוי כעובדין דחול. וכתב שמטעם זה התירו מדידה לצורך מצוה בשונה מאיסורים אחרים שם שלא התירו לצורך מצוה[1].

והמגן אברהם (סימן שו ס"ק טז) כתב שההיתר למדוד לצורך מצוה אינו כשאר היתרים שהתירו לפעמים לצורך מצוה. אלא שכאשר מודד לצורך מצוה אין זה עובדין דחול, וכלשונו "והוא הדין למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם אף על גב דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול", וכוונתו לכאורה שהמצווה מאפיינת את המדידה, כחלק מעיסוק של מצוה ולכן אינו נראה כעובדין דחול. ומזה מבואר שגזירת חז"ל בזה אינה אלא כאשר הדבר נראה כמעשה חול ולא כאשר הדבר ניכר שאינו כעובדין דחול, ולא אומרים בזה "לא פלוג רבנן". ובאמת כן מבואר גם מהמעשה המובא בגמרא, שרבה בר רב הונא מדד גיגית בשבת ולא חשש משום עובדין דחול, וביאר מעשיו "מתעסק בעלמא אנא".

מדידת חום בשבת

ובשו"ת אגרות משה (חלק א סימן קכח) נשאל אם מותר למדוד חום בשבת. וכתב שכיון שאינו דומה למדידה של איסור הוא חומרא בעלמא שיש מעלה להחמיר, והרוצה להקל אין למחות בו. ולכאורה כן יש לדמות גם שעון חול בימינו שאמנם בזמן המהרי"ל השתמשו בו למדידת זמן, וכדלהלן, אבל בזמנינו אינו משמש אלא למשחק ואין בו שימוש אסור כלל וממילא אינו בכלל מדידות האסורות.

מדידה שלא לצורך

והנה מדידה זו שמודד על ידי שעון חול למשחק יש עוד טעם לדון להתיר דהנה כאמור לעיל מבואר בגמרא שמודד כמתתעסק מותר. וצריך ביאור מהו "מתעסק" שהרי בגמרא משמע שמדד בהדיא אלא שלא מדד לצורך מסוים, וצריך לדחוק שאין הכוונה למתעסק ממש [ואמנם ראה רבינו נסים על דברי הגמרא שם], אלא כל שלא לצורך נחשב כמתעסק לענין זה, וכן כתב בשולחן ערוך הגר"ז (סימן שו סעיף יט): אף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזה צורך אבל אם מודד שלא לצורך כלל אלא כמתעסק בעלמא מותר.

ויש לדון אם כשמודד לשם משחק וגם לא אכפת לו מאד מן הזמן המדוד, שאין כוונת המשחקים לדעת זמן מסוים ממש, אלא רק להשוות את השמחקים כל אחד בתורו זה לזה, ואם כן יש לומר דכהאי גוונא נחשב מתעסק. ויש סימוכין לסברא זו מדברי אבי העזרי המובא בטור דהנה כתב הטור (או"ח סימן שו): ולחש שמלחשים על כאב הראש שלוקחין אזורו ומודדין בו ג' אמות ג' פעמים, ואומר הלחש על המדידה, אבי העזרי התירו דמשום לחש ליכא שמותר ללחוש בשבת, ומשום מדידה נמי ליכא דמתעסק הוא אצל מדידה. וה"ר משה הכהן אסרו, והר"ם מרוטנבורק היה מדמה אותו למדידה של מצוה.

מבואר שכיון שהמדידה אינה עיקר הענין ואין לו צורך ממשי במדידה הזו הרי זה כמתעסק אף כשצריך לדעת ממש גודל ומידה. כל שכן הכא. ואם כן יש לומר שאף שהמהר"ם מרוטנבורג לא התיר מכח זה, והשולחן ערוך (סימן שו סעיף ז) העתיק סברת המהר"ם ולא העתיק את סברת אבי העזרי, יש לומר דבנידון דידן מודה המהר"ם.

מדידה בשעון

ועיקר הדבר יש לדון אם פעולה זו נחשבת מדידה. דהנה השולחן ערוך (סימן שח סעיף נא) כתב: מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר, יש להסתפק אם מותר לטלטלו (וכבר פשט המנהג לאסור).

ומקור דבריו מדברי המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סימן ר במענה לשאלה ט שבסימן קצג) וזה לשונו:

אי שרי לטלטל שעות של חול בשבת ללמוד על ידיה.

טלטול השעות שמעתי כבר שנשאו ונתנו בדבר לפני מה"ר וייפ"ש ז"ל ולא מצאו איסור ברור, ואפילו הכי היתר ברור לא אמר בה, לפי שנתפשט האיסור, ויש לומר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור דלמדידה נעשה. ואף על גב דלמצוה שרי מדידה (שבת קנז א), מאן לימא לן דהא חשיב מדידה של מצוה, דאי משום שלומד על ידו אם כן יתלה לימודו משום איסור ויהא שרי וחלילה, ואף על גב דלאו מדידה גמורה היא מדידת הזמן, מכל מקום יש לדמותה, ואחרי אשר גדול הדור גמגם בו מי יבוא אחרי המלך אשר כבר עשהו, ומה ששמעתי על של חול ואדוני כתב חוליות, ואיני יודע אם רצה לומר שמראות בצל על ידי החוליות ומכל מקום מנא ליה לחלק ואפשר דגרע טפי דמודד הצל ממש.

דעת המתירים להשתמש בשעון חול

ובפשטות היינו שעון חול המצוי בימינו ופשט לאיסור. אמנם בדברי הפרי מגדים (או"ח משבצות זהב סימן רנב ס"ק ז) נראה לא כן, שכתב: וכן אותן זכוכית שמונח בתוכו חול ומורין שעה, מותר להפכו בשבת להוריק מזה לזה, דלאו מידי עביד. ומוקצה לא הוה, דיחדו לכך הוה כלי לצורך גופו ומקומו, עיין סימן ש"ח [סעיף נא] בזה.

הרי שהתיר שימוש בשעון חול בשבת, וזה לכאורה דלא כהשולחן ערוך. ולכאורה צריך לומר שחלוק השעון חול שעליו דיבר השולחן ערוך שהיה בו מדידה עם קווים שעל ידם ידעו כמה זמן עבר בכל זמן נתון, וכמבואר בדברי המשנה ברורה שכתב על דברי השולחן ערוך שם (ס"ק קסה) "של חול – הוא כלי שממלאין בו חול והחול יוצא דרך נקב מתחתיתו ועשויה קוין קוין לשער בו השעות" וזה ממש דומה למדידה, אבל שעון חול המצוי בימינו שאין בו מסי מדידות, אלא רק יודעים כמה זמן עובר כאשר אוזל החול מן החלק העליון של הכלי, אין זה דומה למדידה האסורה כלל.

וכן מבואר בדברי החיד"א (מחזיק ברכה אורח חיים סימן שח ס"ק ג) שכתב: מה שמורה השעות שקורין רילוזייו וכו' בלישבונה עיר גדולה לאלהים היו מניחין בשבת כלי שמשערין השעה בחול לפני הדרשן בתיבה כך הגידו אנשי אמונה.

הנה מבואר שהשתמשו להיתר בכהאי גוונא ולכאורה היינו כיון שאין בו פסים המראים על הזמן ואינו נראה כמדידה. ואולי יש לומר שההיתר המובא בדברי החיד"א היינו שכיון שלא מודד זמן ולא אכפת לו כמה זמן יש, אלא יודע שככלות החול צריך לסיים הדרשה אין זו מדידה כלל. וזה דומה ממש לשימוש המשחקים בשעון החול.

העולה לדינא

נמצא שיש צירופים רבים להתיר שימוש בשעון חול לצורך משחק. שכן אינו דומה למדידה לצורך דבר האסור בשבת ואין מודדים כך אלא למשחק. ולא דומה למדידת איסור וכהאי גוונא לא אסרו חז"ל. וגם יש לומר דחשיב כמתעסק. ועיקר מדידת זמן הוא חידוש שנחשב מדידה ואמנם המהרי"ל אסרו, אבל יש לומר שבצירוף הנ"ל אין כוונתו לאסור. ומצינו סימוכין לזה מדברי הפרי מגדים שממנו משמע שכל דברי השולחן ערוך היינו בשעון חול שיש בו פסים המראים על זמנים, ולא שעון חול ללא מדידת זמן, אלא מדידה אחת הנעשית ככלות החול בכלי. וגם יש לומר שכיון שלא מעוניינים כלל לדעת מידת זמן מסוימת, ומצד המשחקים אין הבדל בין שלוש דקות לארבע, ורק רצונם שזמן המשחק יהיה שווה לכל המשחקים, וגם אם לא ידעו כלל כמה זמן זה מועיל להם למשחק, ממילא המדידה כאן ודאי כמתעסק ובזה לא נאסרה המדיה.

העולה לדינא – מותר להשתמש בשעון חול לצורך משחק בשבת.

–

[1] וראה שולחן ערוך הגר"ז (או"ח סימן שו סעיף יח) שכתב: אסור למדוד שום דבר בשבת בין ביד בין בחבל מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת, עכ"ל.