לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי התורה ומדרשי הלכה
בשני מקומות מצוה התורה על האדם שלא לעשות מלאכה בשבת – אתה ובנך ובתך.
ראה בחומש שמות (כ ח – יא): זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.
ופעם נוספת בחומש דברים (ה יב – יד): שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.
יש להבין, מה מונח באיסור התורה, 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך', הלא אם מדובר בקטנים שאינם בני חינוך, מה לי לשמור עליהם שלא יעשו מלאכה. ואם מדובר בקטנים בני חינוך, הלא כבר מופקד אני על חינוכם, ומה משמעות יש לו לתוספת איסור עשיית מלאכה על ידי קטן שהגיע לגיל חינוך. ואם מדובר בגדולים, הלא כלולים הם באיסור הכללי של 'לא תעשה כל מלאכה'.
ראה במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ז): אתה ובנך ובתך – אלו הקטנים או אלו הגדולים. אמרת, והלא כבר מוזהרים הם, הא מה ת"ל אתה ובנך ובתך, אלו קטנים.
עוד ראה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות כ י פרשת יתרו): אתה ובנך ובתך – אלו הקטנים, מלמד שהגדולים מוזהרים על הקטנים.
וראה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד שמות פרק כ פסוק י פרשת יתרו): אתה ובניך ובתך – יכול בנו ובתו הגדולים, כשהוא אומר אתה, הרי בנו ובתו הגדולים אמורין. מה תלמוד לומר בנך ובתך, אלו בנו ובתו קטנים, שלא יאמר לבנו קטן הכניס לי כלי זה מן השוק, הכניס לי כלכלה זו מן השוק. יכול יחזר אחריהן שלא ישברו חרסים, שלא ינתזו צרורות, תלמוד לומר אתה, מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך, אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן.
נראה, שאיסור התורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, אינו נועד לאסור על הקטן לחלל שבת, משום שהקטן, מעצם היותו חסר דעה ופטור מן המצוות, רשאי לעשות מלאכה, הן לצורך עצמו הן לצורך אחרים, והדבר אינו נחשב חילול שבת. אלא איסור התורה נועד למנוע מצב שבו האב משתמש בקטן להיות כעין שליח לביצוע מלאכות בשבת קודש. ופירוש הכתוב, לא תעשה כל מלאכה – אתה, בעצמך. וכן לא על ידי בנך ובתך. ולכן אסור לאב לומר לבנו עשה לי כך וכך בשבת.
להלן נראה, שנגזר מכך, שאף אם עושה הבן מלאכה שניכר שעושה אותה הקטן לצורך אביו, גם היא תהיה אסורה, והאב חייב להפריש את בנו מכך, כדי שלא יעבור האב על איסור על ידי בנו, משום שכשעושה הקטן דבר שיודע הקטן שנוח לאביו, הרי זה כאילו אביו ציווהו על כך. וכפי שנראה להלן לגבי כיבוי שריפה על ידי קטן[1].
ראה כזאת בפירוש הרמב"ן על התורה (שמות כ י): אתה ובנך ובתך – הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו.
וכן ראה בחדושי הרשב"א (שבת קנג ב): ולעיל (קכא א) נמי תנינא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא, בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך.
ובאמת המתבונן היטב בלשון הכתוב – לא תעשה כל מלאכה – אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך – נוכח לראות שלבד מאיסור שבת, לא מצינו שתאמר התורה בכל איסור אחר – לא תעשה, ותוסיף אחריו, אתה ובנך ובתך. ורק באיסור מלאכות שבת מצינו לשון זו. דבר זה ככל הנראה היווה מקור לדברי המדרש, הרמב"ן ועוד ראשונים, ללמוד מכך איסור עשיית מלאכה על ידי קטן.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – רעיון הדברים
סיבת הדבר היא, שכשמדובר בשביתה ומנוחת השבת, הרי שהיא חלה על האדם עצמו, וכן על כל הסובבים אותו, ואפילו על הבהמות. שביתה מליאה צריכה להקיף את האדם ואת כל ביתו ומשק ביתו. לא יעלה על הדעת, שהאדם יהיה מצווה במנוחה מוחלטת ממלאכה ויצירה, אך במקום שיעשה הוא את המלאכות, יעשו זאת במקומו בנו וביתו הקטנים, עבדו ואמתו, בהמתו ושורו, וכל אשר לו.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי המשנה
מבואר במשנה (שבת קכא א): נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן.
וראה את דברי הגמרא (שם): אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. שמעת מינה: קטן אוכל נבלות, בית דין מצווין עליו להפרישו. אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו [בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו, ועושה בשבילו. רש"י[2]]. דכוותה גבי נכרי – דקא עביד לדעתיה דישראל, מי שרי. נכרי לדעתיה דנפשיה עביד.
מבואר במסקנת[3] הגמרא, שפירוש דברי המשנה 'קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן', אינו שייך לציווי בית דין להפריש קטנים מאיסור[4]. אלא המשנה מדברת בסוגיית איסור האב בעשיית מלאכה, מן הפסוק, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך[5]. וסוברת המשנה, שהסיבה שקטן אסור לכבות את הדליקה היא משום (או בכהאי גוונא), שקטן דרכו לעשות את הכיבוי על דעת אביו, דהיינו לצורך אביו. וכאשר עושה זאת לצורך אביו, הדבר אסור על אביו משום 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך'. כלומר חל איסור על האבא להשתמש בבנו כדי להציל מן הדליקה, דבר שאסור לו עצמו[6].
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – קטן שלא הגיע לגיל חינוך
ראה בדברי התוספות (ד"ה שמע מינה) שכתבו: ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, דבהגיע לחינוך, כיון שחייב לחנכו, כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה. ומבואר בדברי התוספות, שכל סוגייתנו מדברת בקטן שלא הגיע לגיל חינוך. אך בקטן שהגיע לגיל חינוך, כיון שמצווה האב לחנכו, ודאי שיש למונעו מכל איסור שהוא מדין מצוות חינוך על הבן בעצמו שיתרגל לעשות מצוות ולא לעבור איסורים, ולא משום שעושה זאת על דעת אביו.
מלאכת אב על ידי בנו קטן, אסורה גם כשהקטן הינו פחות מגיל חינוך[7], זאת כיון שהאיסור מונח על האב שלא להשתמש בבנו כדי לחלל את השבת, ומשכך אם הקטן מהווה פתרון לאיסור מלאכת האב, הדבר אסור בכל גיל[8]. לא תעשה כל מלאכה אתה עצמך, וכן על ידי בנך ובתך[9].
אמנם – יש להעיר ולסייג את הדברים בפשט דברי הגמרא, כיון שישנם ראשונים שנראה מדבריהם שלא למדו את דברי הגמרא באופן הזה.
ראה את לשונו של הנמוקי יוסף (יבמות מב א): ופירש רש"י ז"ל, כי כשעומד שם אביו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאילו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו שאין מצווין להפרישו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה.
משמע מדבריו בפירוש, שתירוץ דברי הגמרא אינו בא לומר איסור חדש בקטן שעושה על דעת אביו שאסור מצד אתה ובנך, אלא שתירוץ דברי הגמרא רק בא לסייג את ראיית הגמרא שקטן שאוכל נבילות בית דין אין מצווין להפרישו, שכל זה הוא רק בעושה על דעת עצמו, אך אם עושה על דעת אביו, בית דין מצווין להפריש קטן שאוכל נבילות, ואינו איסור מיוחד בשבת כלפי אתה ובנך.
וכן משמע מדברי הרבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב א חלק א דף יג טור ג): קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו. והוא הדין לשאר איסורין. ודוקא כשעושה על דעת עצמו. אבל אם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך, אסור ומצווין עליו להפרישו. ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן, אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו.
נראה, שאכן יש מה להסתפק בפשט דברי הגמרא ובכוונתה, כפי שנראה מלשונות הראשונים. אך גם אם נאמר שפשט דברי הגמרא אינו בא לחדש כאן בסוגיא איסור אתה ובנך, מכל מקום אין מדברי הגמרא סתירה לכך שקיים איסור כזה, והוא ככל הנראה נלמד מלשון הכתוב המיוחדת לענין שבת 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו', ומבואר בדברי המדרשים השונים, והראשונים, שהבאנו לעיל בענין זה[10].
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי הירושלמי
ראה את דברי תלמוד ירושלמי (שבת פרק טז הלכה ז): משנה. עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. ובגמרא, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו. תמן אין לו צורך בעשבים. ברם הכא יש לו צורך כיבוי.
בירושלמי הביא את מסקנת הבבלי[11], שקטן העושה לדעת עצמו, מותר הדבר. אך אם יודע שלאביו נחת רוח מכך, הדבר אסור.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי הגמרא
כאמור, אם עושה הקטן את האיסור למען עצמו בלבד, ואינו עושהו על דעת אביו, ואינו יודע שאביו רוצה בכך, אין מפרישים את הקטן מלעשות איסור שבת, ואביו אף יכול ליהנות מאיסור זה לאחר מכן.
ראה את דברי הגמרא (יבמות קיג ב): רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה, זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו.
מבואר בדברי הגמרא הללו, שרבי פדת התיר, ואף שלח את הקטנים לטייל ברשות הרבים, אולי ימצאו את המפתחות בשעת טיולם, ויביאום לביתם, בלא שיעשו זאת על דעת אביהם כלל.
וראה מה שכתב לבאר זאת הבית יוסף (סימן שלד) באריכות רבה: ובפרק חרש (יבמות קיד א) גבי הא דאיתא התם רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבת אמר ליה רבי פדת זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ומתיב מדתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו ומשני רבי יוחנן בעושה על דעת אביו. ופירש רש"י שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצווהו לעשות. אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיעו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו. ולכאורה משמע שדעת רש"י לומר שכל שאין בו דעת להבחין אם נוח לאביו בכיבוי זה אף על פי שאביו עומד עליו ומראה לו שנוח לו בכך שרי דכיון דאין בו דעת להבחין אינו כמצווהו. וזהו מה שכתוב בפרק כל כתבי. וסובר עוד שאם אין אביו מראה שנוח לו בכך וגם אינו עומד עליו אף על פי שיש בו דעת להבחין שרי דשוב אינו כמצווהו וזהו מה שכתוב בפרק חרש. ויותר נכון לומר דבדליקה מסתמא מרגיש הקטן שעושה נחת רוח לאביו בכיבוי הילכך אף על פי שלא הראה לו אביו דניחא ליה בכיבוי מסתמא לעשות נחת רוח לאביו הוא עושה וצריך למחות בידו אלא אם כן אין בקטן דעת להבחין אי ניחא ליה בהכי אבל בדבר שאין היזקו ברור אם לא הרגיש הקטן בהיזק אף על פי שאם היה יודע בהיזק יש בו דעת להבחין דניחא לאבוה בתיקונו השתא דלא הרגיש בהיזק הוי כמו שאין בו דעת להבחין ושרי ולכן בפרק כל כתבי דמיירי בדליקה שהוא היזק הנראה לעינים לא חילק אלא בין יש בו דעת להבחין לאין בו דעת להבחין דכל שיש בו דעת להבחין אפילו לא יראה לו אביו דניחא ליה אסור אבל בפרק חרש שההיזק הוא אבידת מפתחות שהוא דבר שאינו נראה לעיניים כתב בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך כלומר לא דמיא דליקה לאבידת מפתחות דהתם בדליקה מאחר שיש בו דעת להבחין ודאי מן הסתם צופה ויודע שנוח לאביו בכך וכיון שאביו שם ואינו מוחה בידו הוי כמצווהו לעשות וזהו שכתב ואביו עומד עליו כאילו הוא מצווהו לעשות אבל מפתחות שנאבדו כיון שלא הודיעו שנאבדו לא הוי עושה על דעת אביו ואף על פי שכשמוצאם מביאם לאביו מכל מקום לא הוי כאילו צווהו אביו להביאם מאחר שלא הודיעו קודם לכן וגם עכשיו כשמביאם לו לא הכיר בדעתו שנוח לו שהביאם בשבת. כנ"ל.
מבואר בדברי הבית יוסף באריכות, שחילוק מהותי ישנו בין אם עושה הבן לדעת עצמו, ואף שאביו נהנה מזה, שמותר, כיון שבכהאי גוונא האב לא עושה מלאכה על ידי בנו. מה שאין כן בדליקה, שכיון שהבן יודע שנוח לאביו שיציל, חשיב הדבר שעושה האב מלאכה על ידי הבן, ואסור משום לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי הגמרא
מבואר במשנה (שבת קנג א): מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין בשבת מתיר החבלים והשקין נופלין מאיליהם.
וראה את דברי הגמרא (שם): מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים… אין עמו נכרי. טעמא דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה. מאי טעמא, חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. חמור וחרש שוטה וקטן, אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מאי טעמא, הני אדם [ויש במינו שחייב במצות, ואתי לאיחלופי. רש"י], האי לאו אדם.
בתוספות (שם ד"ה מי שהחשיך) הקשו על גמרא זו: אף על גב דאמר לעיל בפרק כל כתבי (קכא א) גבי קטן שבא לכבות דקטן העושה לדעת אביו אסור, מיהו הכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה, אלא כדאמרינן לקמן גבי חמור כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטל הימנה, מ"ר.
מבואר בדברי התוספות, וכן תירצו ברמב"ן ברשב"א ובעוד ראשונים, שמשנה זו מדברת רק באיסור דרבנן, שהקטן אינו עושה עקירה והנחה, ולא באיסור דאורייתא. ולכך התירו בקטן לעשות על דעת אביו, כשם שהתירו איסור מחמר בבהמה באיסור דרבנן[12].
ראה עוד מה שכתב בזה בביאור הלכה (סימן רסו סעיף ו): ומכל מקום אכתי קשה אמאי מותר מבעוד יום הא תנן (שבת קכא) קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך והיינו מפני שיודע שניחא לאביו בכך והוא עושה דבר זה לרצונו לכך אסור ואם כן בענייננו שנותן לקטן הכיס כשהוא מהלך מאי הוי אמאי מותר לו להניחו אח"כ לעקור הכיס כשעמד משחשכה מי עדיף מאלו בא הקטן מעצמו משחשכה ליטול הכיס ולהביאו למקום המשתמר היה צריך אביו למחות בידו כשיודע שניחא לאביו בכך, וכל שכן בעניננו שנתן לו על דעת זה מבעוד יום [ואולי יש לומר דמה שאמרו שאסור בקטן העושה על דעת אביו הוא רק מדברי סופרים כיון שאינו מצוהו בפירוש לזה והכא מפני הפסד התירו. ואחר כך מצאתי שכן כתב בשלטי הגיבורים בשם ריא"ז, אך הוא יש לו בענין זה שיטה אחריתא[13]. ע"ש] ואולי דזהו טעם האוסרים שהוא במ"א.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי הראשונים
הלכה למעשה, כדברים הללו לחלק בין קטן שעושה מלאכה על דעת אביו שאסור, לבין קטן שעשה על דעת עצמו שמותר, כן פסק הרמב"ם (שבת פרק יב הלכה ז): קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו. אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו.
וכן פסק בספר מצוות גדול (לאוין סימן סה).
וכן פסק ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב א חלק א דף יג טור ג): קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו. והוא הדין לשאר איסורין. ודוקא כשעושה על דעת עצמו. אבל אם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך, אסור ומצווין עליו להפרישו. ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן, אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו[14].
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – דברי הפוסקים
כתב השולחן ערוך (שלד כה): אינו יהודי שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו.
ופירש במשנה ברורה (ס"ק סד): אבל קטן שבא לכבות – אפילו קטן שלא הגיע לחינוך. צריך למחות – דקטן אין לו שקול הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ואסור דמצווה על שביתתו. בידו – עיין בבית יוסף דאפילו אם בא לכבות דליקה שבבית אחרים גם כן צריך למחות בידו כיון שעושה בשביל גדול.
וכתב בשער הציון (ס"ק נד): ולעניות דעתי דבדליקת אביו מחוייב אביו מן התורה למחות בידו כיון שהוא עושה לדעתו, כדי שלא יעבור אמה דכתיב לא תעשה וגו' ובנך ובתך, ובדליקת אחרים מחוייב האחר על כל פנים מדרבנן למחות בידו, דהא הגמרא שקיל וטרי אמאי התירו באינו יהודי, ומשני אינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד, מה שאין כן בקטן זה, וכמו שכתב בבית יוסף.
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עשיית מלאכה על ידי קטן – סיכום הדברים והעולה לדינא
פשטות הפסוקים 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך', משמע שאיסור מיוחד ישנו לגבי שבת קודש, שלא יעשה האדם מלאכה, לא על ידי עצמו, ולא על ידי השתמשות בקטן שיעשה על דעתו וברצונו. והוא אפילו בקטן פחות מגיל חינוך. וזה הנאמר בפסוק – לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך.
וכן מצינו במדרשי חז"ל, ובראשונים. ויש שאף למדו דין זה מדברי הגמרא במסכת שבת (קכא א), המעמידה את דברי המשנה בנוגע לאיסור כיבוי דליקה בשבת על ידי קטן, בקטן העושה לדעת אביו, שהדבר אסור משום 'אתה ובנך'.
על פי זה, אין לבקש או לרמוז לקטן לעשות מלאכה בשבת, ואפילו אם הקטן פחות מגיל חינוך.
גם קטן שאין מבקשים ממנו, והוא עושה את המלאכה כשהוא יודע וחש שנוח לו לאב שתיעשה מלאכה זו על ידו – הדבר אסור, ויש למנוע מן הקטן לעשות זאת.
רק אם הקטנים עושים את המלאכה לפי תומם ועל דעת עצמם בלבד – מותר לגדול להנות מכך.
אם מדובר בילד קטן מאוד, שאין בו דעה כלל, לא לעשות לדעת עצמו ולא לעשות לדעת אביו, ומעמידים אותו קרוב למתג החשמל, וממתינים שיכבה את האור בתנועות ידיו. – לכאורה יש לאסור, מכיוון שלדברינו מהות האיסור אתה ובנך, אינה איסור על הקטן, אלא איסור על האב להשתמש בקטן, ואם כך, גם בקטן ממש שאין בו דעה כלל, יש איסור להשתמש בו כדי לחלל את השבת. והדבר הוא כל שכן, אם קטן בר דעה שעושה מלאכה על דעת אביו בלא שאביו יצווהו, האב עובר באיסור אתה ובנך, כאן שהאב עצמו לוקח את בנו ומקרבו לעשיית המלאכה, ודאי שהדבר יהא אסור על האב.
עוד יש לדון לאסור מטעם נוסף, שהבן הקטן אין בו דעת למעשים כלל וכלל, והוא משמש כאן כמקל של אביו. והדבר יהיה דומה לאדם שמניח בובה מסתובבת ליד מתג החשמל, בתקוה שבאחת מתנועותיה היא תכבה את המתג. וצ"ע.
אציין, שכל דברינו עד עתה בנידון, הם רק מצד איסור מלאכות שבת, מן הפסוק לא תעשה כל מלאכה. ולא מדין איסור ספיית איסורים לקטן.
–
[1] כאשר הבן אינו עושה את המלאכה על דעת האב ולמענו, אלא למען עצמו, מותר לאב להנות מכך, כן מוכח בגמרא ביבמות שתובא להלן. והטעם הוא, משום שהאיסור 'אתה ובנך' אינו חל על 'הנאת האב ממלאכות שעשה בנו בשבת באיסור', אלא על 'איסור עשיית מלאכה של האב, באופן של השתמשות בקטן'. ולכך, בכהאי גוונא שהבן עושה על דעת עצמו, אין לאב שום קשר ל'עשיית' המלאכה של הבן.
יתרה מכך, ראה להלן שהבאנו מדברי הגמרא ביבמות, שם התיר רבי פדת לשלוח קטנים לרשות הרבים לטייל, למען ימצאו אולי בלא דעת את המפתחות שאבדו ויביאום להוריהם מרשות הרבים. שם אנו רואים שעל אף שההורה שולח את הבן למטרת איסור, כיון שהבן אינו עושה איסור למען אביו, מותר הדבר לאביו. ודו"ק. וקצת צ"ע.
כמובן שכל זה מדובר בגיל קטן. אך בגיל מסוים כאשר מגיע הבן לגיל חינוך, מוטלת על האב אחריות על בנו הקטן, לחנך את בנו ולהרגילו בשמירת התורה וקיום המצוות, וכן למונעו מלעבור איסורים.
[2] ובמסכת יבמות (קיד א) פירש רש"י: בעושה על דעת אביו – שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות.
[3] רק במסקנת הגמרא שמדובר בקטן העושה על דעת אביו, מדובר על איסור 'אתה ובנך', אך בתחילה סברה הגמרא, שהמשנה מדברת על סוגיוית קטן אוכל נבילות אם בית דין מצווין להפרישו או לא. ראה את דברי השפת אמת (שבת קכא א) שכותב שדין זה התחדש במסקנת הגמרא כאן: בגמרא. שמעת מינה קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו. לכאורה קשה, דהא יש לפרש קטן דמתניתין היינו בבנו דצריך האב להפרישו מחילול שבת משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך דהיינו להזהיר גדולים על הקטנים כדפירש רש"י בחומש וזה שאמרו קטן הבא לכבות כו' ע"ש [וכדאיתא במכילתא פרשת יתרו], אבל בקטן אוכל נבלות שפיר יש לומר דאין מצווין להפרישו. ומ"ש רש"י דש"מ דאין צריך להפרישו מהא דאמרינן ביבמות ליתי טליא וטליתא דמיירי גם כן באיסורי שבת, יש לומר דלא הוי הני טליא וטליתא בניו ובנותיו.
לכן נראה לפרש, דהא דמשני הגמרא בקטן העושה על דעת אביו היינו כנ"ל דמתניתין מיירי בבן אצל אביו ואסור משום דכתיב ובנך [וכן כתב הרשב"א לקמן (קנג ב) וכן משמע ברמב"ן פרשת יתרו]. ולפי זה, הא דאמרינן דכוותה גבי נכרי אין לפרש דכוותה ממש דהא בנכרי ליכא איסור תורה אלא הכי קאמר בנכרי כשעושה על דעת ישראל כמו בן דמסתמא עושה על דעת אביו אסור עכ"פ מדרבנן [אכן בטוש"ע או"ח (סי' שמג) מבואר דגם בשבת אין האב מוזהר להפריש בנו הקטן אלא מדרבנן משום חינוך כמו בשאר איסורין. וכ"מ בנמוק"י ביבמות סו"פ חרש, דליכא לאו מיוחד בשבת ובקטן העושה על דעת אביו דאסור הטעם משום דהוי כמאכילו איסור בידים דבשאר איסורין נמי אסור מה"ת. אך לפ"ז קשה דא"כ אמאי איצטריך לכתוב ובנך גבי שבת. וצ"ע. ועי' בשו"ת הרי"מ (סימן ג) מ"ש בביאור דברי המכילתא הנ"ל].
[4] הוא מדין אחריות בית הדין על הקהילה ועל הקטנים שבה. בענין 'קטן אוכל נבילות אם בית דין מצווין להפרישו או לא' נייחד תשובה נפרדת בעז"ה.
[5] יש לעיין קצת בלשון המשנה 'מפני ששביתתו עליהן'. וראיתי שיש גורסים 'מפני ששביתתו עליך'. וגם זה קצת צ"ע.
יתכן שאף אמנם שהאיסור הינו על מלאכת האב. טעם האיסור להשתמש בקטן וכן בבהמה, על אף שמותרים הם במלאכה, הוא מפני שהתורה החילה עליך את שביתתם כדי שאתה לא תעשה מלאכה. שהרי מסברא בודאי אין כל מצוה לדאוג שהבהמה תנוח ותשמור שבת, אם לא ביחס ישיר לאיסור האדם. וכן בקטן. ודו"ק.
[6] אך אם נדע בבירור שהבן מציל מן הדליקה לצורך עצמו ולא לצורך אביו, אין בכך איסור מלאכה של האב.
[7] ראה שו"ת משכנות יעקב (אורח חיים סימן קיח) מה שכתב: ומצאתי הדבר מפורש לרמב"ן בפירוש על התורה פסוק זה. וז"ל, ובנך ובתך הקטנים. הזהירם הכתוב שלא יעשו בנים הקטנים מלאכה לדעתינו וכרצונינו. עכ"ל. והוא מבואר כמ"ש. רק בפירוש עבדך ואמתך כתב שם דקאי על עבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל מצות כנשים והן מוזהרין בעצמן גם כן, רק שהזהירה תורה על האדון גם כן מפני שהוא ברשותו. אבל בפירוש וינפש בן אמתך כו' כתב דקאי אגר תושב ערל ומוזהרין עליו שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים ובהמה. והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה. ועושה מלאכה לעצמו בשבת. הרי על כל פנים מבואר מדבריו דקטן העושה על דעת אביו איכא לאו מפורש ולא משום דהוי כספי ליה בידים. ולפי זה וודאי אין לחלק כלל בין קטן לקטן מאחר שמפורש בקרא בנך ובתך הקטנים איך נוציא מכלל זה קטנים שאין בהן דעת שלימה וקרא סתמא אסר בכל קטן. וכפירוש הבית יוסף בשיטת הרי"ף והרא"ש כמ"ש לעיל.
[8] יתכן בהחלט לומר על פי זה, שגם קטן מאוד כבן שנה, שמניחים אותו על יד מתג החשמל במטרה שיכבה את האור, גם זה אסור, כיון שהדבר בפירוש מהווה עשיית מלאכה והשתמשות בקטן על ידי אביו.
[9] יודעים אנו שהמשך הכתוב בא לאסור עשיית מלאכה על ידי עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.
כידוע שישנם שני איסורים על איסור מלאכה בבהמה. א. איסור 'שביתת בהמתו' הנלמד מן הפסוק (שמות כג יב): ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר. ב. איסור 'מחמר' הנלמד מן הפסוק (שמות כ י. וכן דברים ה יד):: לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך.
וראה את ביאורו של הר"ן (עבודה זרה ד ב מדפי הרי"ף) להבדל מהותי בין שני איסורים אלו: אבל מכל מקום איסור מחמר יש כאן, דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה, אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו, שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו, שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו אם הבהמה היא שלו אפילו לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו אם אינה שלו אפילו שמעה ליה לקליה אין כאן איסור כלל. אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמתו דידיה בין שאינה שלו הוה ליה מחמר לפי שבשבילו נעשית מלאכה זו.
לומד הר"ן שאיסור מחמר הנלמד מפסוק זה גם הוא משמעותו איסור מלאכה על ידי הבהמה ולצורך הבעלים, כשהבעלים מעורב במעשה הבהמה, ודומה באיסורו לאיסור מלאכה על ידי קטן, כפי שכתבנו. [ראה שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן פג].
[10] עוד יש לדון בדברי הגמרא, שהלא הגמרא מנסה להוכיח שבית דין מצווין להפריש ולדאוג לקטן שעושה איסור לדעת עצמו. והגמרא דוחה, שמיירי בקטן שעושה את האיסור לדעת אביו. ומה בכך, וכי על קטן שעושה על דעת אביו היה פשוט לה להגמרא שבית דין מצווין להפרישו?
יותר נראה, שבקטן שעושה על דעת אביו, או בקטן שאביו מצוהו לעשות, אין זה שייך כלל לסוגיא של בית דין מצווין להפרישו, כי יש כאן אב שמצווה או שהדברים נעשים על פיו, והדבר אינו שייך להפרשת בית דין, אלא לאיסור אחר, או איסור אתה ובנך, או איסור ספיה בידיים. ומה שנקטו הראשונים שבכהאי גוונא בית דין מצווין להפרישו, אין כוונתם לדין קטן אוכל נבילות שבית דין מצווין להפרישו מכח אחריותם על הקטן, אלא החיוב להפרישו הוא מסיבה אחרת, או שהוא חיוב בית דין לצוות על האב להפריש את הבן ולא לעבור על איסור אתה ובנך החל על האב, או שהוא מדין חיוב בית דין לצוות על האב להפריש את הבן ולא לעבור על איסור ספיה בידיים. אך לדין קטן אוכל נבילות אין זה שייך כלל. ודו"ק.
וראה בלשונות הראשונים שכתבו שכשהבן עושה על דעת אביו 'הוא אסור', ופשוט שאין איסור על הבן שהרי קטן הוא, ודאי שמדובר על איסור הגדול, שבגין כך בית דין מצווין להפרישו.
[11] בלא שהקשה מקטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו.
[12] לעומת זאת, ראה מה שכתב בפסקי ריא"ז (מסכת שבת פרק כד הלכה א): ומז"ה אומר כשנותנו לקטן לא יאמר לו להוליכו, שהגדול מוזהר על הקטן מן התורה ולא התירו לו איסורי תורה, אלא נותנו לו סתם והקטן מוליכו מאליו, ואף על פי שהקטן עושה על דעת אביו שרואה שנוח לו לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו, אין איסורו אלא מדברי סופרים והתירו איסור של סופרים אצל הכיס. מדבריו משמע, שכל עושה על דעת אביו אסור רק מדרבנן.
[13] וכן כתב בפסקי ריא"ז (מסכת שבת פרק כד הלכה א) בשם רבנו יוסף: ורבינו יוסף בר' משה אומר שלא התירו לתתו לקטן אלא בשעה שהוא מהלך, וכשהוא רוצה לעמוד נוטלו ממנו ומודיעו לקטן שיעשה בעניין זה כדי שלא יעשה עקירה והנחה, וכן נראה לי עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אתה אומר בחרש ושוטה.
[14] ראה בבית יוסף שדקדק מלשונו של הרבנו ירוחם שכתב 'גדול' ולא כתב אביו, דבעושה על דעת גדול אף על פי שאינו אביו אסור.