התרת נדרים בערב ר"ה ובכניסת יוה"כ

מקור מנהג התרת נדרים בתחילת שנה – הפרת נדרי העבר ומודעה על נדרי העתיד – מנהג ישראל ודברי הגמרא

נהגו בכל תפוצות ישראל להתיר נדרים בערב ראש השנה. גם אנשים שאינם יודעים על נדרים שנדרו במהלך השנה, מתירים נדריהם בערב ראש השנה, שמא נדרו נדרים, ולא שמו ליבם לכך[1].

לבד מהתרת הנדרים על נדרי העבר, נהגו ישראל, שכל אחד ואחד מוסר מודעה לעתיד, שכל נדריו שינדור במשך השנה הבאה לא יחולו. מסירת מודעה זו מועילה אך ורק לנדרים שנדר ולא זכר בשעת הנדר שמסר מודעה על ביטול הנדרים. אך אם זכר בשעת הנדר את מסירת המודעה, ובכל זאת נדר נדר, נדרו קיים.

המקור למסירת המודעה הוא מדברי הגמרא (נדרים כג ב): והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה, אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר, אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה ממשא, לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.

מבואר בדברי הגמרא, שיש אפשרות למסור מודעה בתחילת השנה על כל נדרים שהוא עתיד לידור באותה שנה שלא יחולו[2].

מודעה על נדרי העתיד – דברי הראשונים

וכתבו הר"ן (שם) הרא"ש (נדרים פרק ג סימן ה) והרשב"א (שו"ת חלק ה סימן רנז), שבין לרבא ובין לאביי מועילה מסירת המודעה שלא יחולו נדריו, כל שלא זכר למסירת המודעה בשעה שנדר. וכתבו הגהות מיימוניות (נדרים פרק ב אות א) שכן פסק רבינו תם (ספר הישר חידושים סימן עח, ק) וכן כתב סמ"ג (לאוין רמב דף עא עמודה ד).

אמנם הריב"ם והראבי"ה פירשו, דרבא פליג אאביי, והלכה כרבא, שלא מועילה מסירת מודעה שלא יחולו נדריו. והרמב"ם (נדרים פרק ב הלכה ד) הביאם בשם יש אומרים.

מודעה על נדרי העתיד – דברי הפוסקים

בשולחן ערוך הביא את דעות הראשנים, וחשש להם (יורה דעה ריא ב): מי שהתנה ואמר, כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר, נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר. ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל. ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר, אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי. ויש לחוש לדבריהם.

מודעה על נדרי העתיד – אין לפרסם, כדי שלא תהא קלות ראש נוהגת

עוד מבואר בסוף דברי הגמרא הנ"ל (נדרים כג ב): רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא. אמר ליה רבא, תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת ליה בפירקא.

ומבואר בגמרא, שגם לשיטת האומרים שמועילה מסירת מודעה זו, אין לפרסם היתר זה, בכדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ולכן אמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא שלא ידרוש כן בפירקא.

מקור מנהג אמירת כל נדרי בערב יום הכיפורים

כתבו הראשונים (ר"ן ושאר הראשונים), שמקור מנהג אמירת 'כל נדרי' טרם כניסת יום כיפור מקורו מגמרא זו. ואף שלשון הגמרא היא 'ראש השנה', מצינו שקורא הכתוב ליום הכיפורים 'ראש השנה', ככתוב (יחזקאל מ א),'בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ..'.

והטעם שאומרים אותו ביום הכיפורים, כתב הרא"ש (יומא פרק ח סימן כח): ובשביל שביום הכפורים מתקבצים כל העיר בבית הכנסת נהגו לומר ביום הכפורים. וכפי הנראה הכוונה היא, שכיון שזהו זמן מיוחד בו גם נשים מגיעות לבית הכנסת, וגם חולים וזקנים שקשה להם להגיע לבית הכנסת, מתקבצים בתפלת ערבית של יום הכיפורים, לכן נמצא זמן זה מתאים למסירת המודעה. וראה עוד בדברי הראשונים, שנשאו ונתנו הרבה במנהג זה, והעירו עליו רבות. ראה רא"ש (יומא פרק ח סימן כח) ובדברי הר"ן (נדרים כג ב) ושאר הראשונים שם. ולכאורה אף שכאמור להלכה מסירת המודעה מועילה רק בשעת הדחק, מהיות טוב אל תהי רע, וכיון שיש צד שעל ידי מסירת מודעה זו נמלטים מאיסור נדרים החמור, ראו לנכון לקבוע לאומרו.

מקור מנהג אמירת כל נדרי – מקומות שנהגו בהפרת נדרי העבר ולא במודעה על נדרי העתיד, וטעם הדבר

מבואר בדברי הראשונים, שישנם מקומות שבהם לא נהגו מסירת מודעה על נדרי העתיד, אלא נהגו רק להתיר את נדרי העבר.

ובטעם הדבר כתב הראב"ן (עירובין פרק ג): ותיקון אמירת כל נדרי בערב יום הכיפורים יש אומרים משום דאמרינן בנדרים (כג ב) הרוצה שלא יתקיים נדריו של כל השנה יעמוד בראש השנה ואומר כל נדרין שאדור מכאן ועד ראש השנה הבאה לא יהו קיימין. וליתה, דאם כן הוה להו לתקוני לומר בראש השנה וגם להפר להבא, והם תיקנו ביום הכיפורים ולהפר לשעבר. ונראה לי דמשום הכי תקינו לשעבר וגם ערב יום הכיפורים, משום דאמר בנדרים (כב א), 'כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות ואם נדר מה תקנתו ילך אצל חכם ויתיר לו נדרו ולא יקיימנו, והשב מרשעו יום הכיפורים מכפרת לו'. ובשאר עבירות אדם שב מרשעו שהרי יודע עבירות שבידו, אבל בעבירת נדר אין הכל בקיאין שהיא עבירה ואין שב שילך אצל חכם להתיר לו, והתקינו לש"ץ לומר והרי הוא כאילו לכל אחד ואחד מתחרט לפני חכם שהרי כולם יושבין שם ואין מוחין והוא שלוחם עד כולהון איתחרטנא בהון (הוא שלוחים עד כולהון יתחרטנא בהון) הוא שליח המתחרטים, עם שליח החכמים להתיר הנדרים כשאומר כולהון יהון שרן ונידרנא לא נידרי ושבועתנא לא שבועה וכולל ש"ץ את עצמו בכלל. ומה שתיקנו לומר קודם התפילה כדי שתהא התשובה קודם יום הכיפורים שאז הוא מכפר, ועוד שאין מתירין נדרים בשבת ויום טוב. ומה שתיקנו לומר ג' פעמים, ואי איכא שלא היה בראשונה היה בשנייה ואי לא היה בשנייה הוי בשלישית, ולפיכך תיקנו להאריך בו שלוחי ציבור. ואחר שאמרו ג' פעמים יאמרו כל הקהל בקול רם ונסלח לכל עדת וגו' כלומר עשינו את שלנו ושבנו אליך ואתה תעשה כמה שהבטחתנו לסלוח עונותינו ביום הזה, וכן נוהגין בכל קהילות ארץ כנען לומר באחרונה וכשר הדבר.

מקור מנהג אמירת כל נדרי – מנהגינו אנו

אנו מנהגינו כשתי השיטות גם יחד. ובנוסח 'כל נדרי' הנאמר כיום בתפוצות ישראל נמצא גם התרת נדרי העבר של השנה האחרונה, וגם מסירת מודעה על נדרי העתיד של השנה הבאה. והיינו כאמור, בכדי שנכנס לשנה החדשה בלא עוון נדרים עלינו[3].

ומה שאין אנו חוששים לדברי הגמרא (נדרים כג ב), שלא לדרוש ברבים מודעה על נדרי העתיד. כתבו התוספות (ד"ה תנא סתומי): וא"ת, לפי מה דפרישית לעיל דכל נדרי דביטול נדרים הוא היאך אמרינן בבית הכנסת בכנופיא בפני כל והאמר הכא דלא דרשינן בפירקא. וי"ל, דהכא היינו דוקא משום עמי הארץ דאתו לפרקא. ועוד, כשהיו דורשין ללועזות בלעז ואתי לזלזולי בנדרים, ולכך קאמר דלא דרשינן ליה בפירקא בפירוש, אבל כל נדרי שהוא כתרגומו אין כל העם מבינים וגם אין לומר להם מותרין אתם.

מקור מנהג אמירת כל נדרי – מהיות טוב אל תקרא רע

והנה כמבואר לעיל, אנו נוהגים כן, רק משום מהיות טוב, שמא ינדרו נדרים ולא ידעו מהם. אך לכתחילה אין מסירת מודעה זו מועילה, וכפי שכתב השולחן ערוך (ריא ב), ויש לחוש לשניהם. ולא לסמוך על מסירת המודעה. ומזה כתב המהר"י ווייל (סימן ב) והעתיקו הרמ"א (יו"ד ריא א), שאין לסמוך על מסירת המודעה שבליל יום הכיפורים אלא לצורך גדול.

גם התרת הנדרים ללא פתח וללא חרטה דנו בו הראשונים רבות, וכתב הרא"ש (יומא פרק ח סימן כח): אנן סהדי כל מי שעבר נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש. והיינו, שאף שלעולם צריך לפרט את הנדר וצריך חרטה מיוחדת היינו דווקא בשאר השנה, אבל כאן שמתירים משום תשובה לקראת ימי הדין, בזה אין צריך חרטה.

ועל פי זה, אולי יש להמתיק טעם למנהג שנהגו לומר 'כל נדרי' בניגון מרטיט לב, ובאווירה מרוממת. אף שאין זו תפלה אלא התרת נדר ומסירת מודעה. ולפי המבואר יש לומר, שהמעמד המיוחד של כל נדרי נקבע, בכדי לגרום ללבבות הנוכחים לחוש את יראת הדין, ולגרום להחלטיות של אנן סהדי שהציבור מתחרטים על נדריהם. נמצא שמעמד זה גורם להתעוררות הלב לתשובה בכניסת יום הדין.

מקור מנהג הקדמת התרת הנדרים בערב ראש השנה

נהגו ישראל להקדים ולהוסיף להתיר נדרים גם בערב ראש השנה. בטעם הדבר, כתב השל"ה (מסכת יומא פרק נר מצוה אות א), שזריזין מקדימין למצוות. וז"ל: אבל זריזין מקדימין למצוה (פסחים ד א). וראוי להקדים קודם ראש השנה ממש לעשות שני ענינים. ענין אחד, שיתקן מה שקלקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נידוי, ינהג בעצמו שעה אחת נידוי, ואחר כך יבקש מהחכמים שיתירו לו. ענין שני, הוא מסירת מודעא אלהבא, שכל מה שיתקשר את עצמו מהיום, בשבועה או בחרם או בנידוי וכיוצא בזה, שהוא עתה מוסר מודעא ועוקר מעיקרו ומבטל. וכך הוא המנהג בארץ ישראל, מתאספין בערב ראש השנה בבתי מדרשות עדה קדושה מתלמידי חכמים ויראי שמים, ואם אין פנאי בערב ראש השנה מתאספין בין כסה לעשור. ועושין שני הענינים האלה.

והובא מנהג זה להלכה בספר חיי אדם (כלל קלח סעיף ח): נוהגין לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה, כדי להנצל מעונש נדרים. ואמנם ראוי לכל אדם שילמוד הלכות נדרים (ומבוארים בחכמת אדם), כי יש הרבה נדרים שאי אפשר להתיר אותם ונכשלין בהם. גם צריך כל אדם שיהיה נזהר שיבין מה שהוא אומר, ולא כמו שחושבין העמי ארצות שהוא איזה תחינה. וראיתי מהיראים שאינם מבינים בלשון הקודש שאומרים הנוסח של התרת נדרים בלשון לע"ז.

הקדמונים מצאו מקור למנהג זה מן הכתוב (במדבר ל ג), 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל' סופי תיבות אלול. 'לומר שבאלול קודם ראש השנה יעשה התרה לנדריו'. וראה ספר שפתי כהן על התורה (פרשת מטות)[4]. והביא רמז זה בקיצור שולחן ערוך (קכח טז).

–

[1] ראה להלן מקור לכך.

[2] בדברי הרמב"ם (נדרים פרק ב הלכה ד) מבואר, שמודעה מועילה אף לזמן רב יותר, שכתב: 'מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים'.

[3] וראה טור ובית יוסף (סימן תריט) השיטות בזה.

[4] רבי מרדכי הכהן חי זצ"ל תלמיד הבית יוסף.