חציצה בטבילת כלים
מקור דין חציצה באדם ובכלים
כתוב בתורה ביחס לטבילת אדם (ויקרא פרק טו פסוק טז): וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ולמדו מזה חז"ל (עירובין ד ב): שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים.
מבואר שחציצה בטבילת אדם פוסלת את הטבילה.
וכל זה נאמר בטבילת אדם. אמנם גם בטבילת כלים חציצה פוסלת, ומקור הדין למדוהו בתורת כהנים (מצורע – פרשת זבים פרשה ג פרק ה אות ז): וכבס בגדיו ורחץ בשרו, היקיש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו, מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדיו בנקיות, הא למדנו חוצצים בכלים.
ואמנם זה ביחס לטבילה מטומאה, אך גם ביחס לטבילת כלים חדשים הניקחים מן הנכרי מבואר שחציצה מעכבת בטבילה, ובספרי זוטא (במדבר לא, כב) למדו מן הפסוק: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת.
ואמרו בספרי זוטא שם: אמר אך לחלוק חלודה שלהן.
וכן הביא המרדכי (עבודה זרה סימן תתנט). אבל בחדושי הריטב"א (עבודה זרה דף עה עמוד ב) בשם הראב"ד, והרשב"א (תורת הבית הארוך בית ד שער ד לב, ב) כתבו: ומכל מקום צריך ליזהר מכל דבר החוצץ שהתורה הקישה לטבילת הנדה שנאמר אך במי נדה יתחטא.
וכן מבואר במשנה (מקוואות פרק ט משנה ה) שגם בכלים יש דין חציצה.
חציצה במיעוט המקפיד
והנה אמרו (עירובין ד, ב. בסוכה ו, ב. ובנדה סז, א): אמר רב יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד אי נמי משום רובו שאינו מקפיד.
ודין זה מבואר בגמרא לגבי טבילת אדם. אך כן מבואר גם לגבי טבילת כלים (מקוואות פרק ט משנה ז) שהכל תלוי בהקפדה: זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ.
ושם בדברי הר"ש (על משנה ה שם) ובדברי הרא"ש (משנה ז) הביאו גם לדין זה שאם מקפיד אפילו במיעוטו המקפיד חוצץ, ובאינו מקפיד חוצץ ברובו. וכן מבואר בדברי המשנה שם שבגדי הבנאים גם חציצה מצד אחד חוצץ, אף שצד אחד אינו רובו של בגד. וגם הרמב"ם (מקוואות פרק ג הלכה י) העתיק דין זה שרובו שאינו מקפיד ומיעוט המקפיד חוצץ, נאמר גם בכלים.
רוב בני אדם מקפידים ובעל הכלי אינו מקפיד
והנה בפשטות דעת בעל הבית קובעת. ותלוי בדעתו אם מקפיד או לא. אבל מן המשנה לכאורה מבואר לא כן שכן במשנה משנה (מקוואות פרק ט משנה ה) יש הלכות מפורטות מתי נחשב הדבר חוצץ ומתי אינו חוצץ: אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ על השלחן ועל הטבלה ועל הדרגש על הנקיים חוצצין על הבלוסין אינן חוצצין על מטות בעל הבית חוצץ ועל של עני אינו חוצץ על איכוף של בעל הבית חוצץ ועל של זקקין אינו חוצץ ועל המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי.
והנה אם הדבר תלוי בכל אדם ואדם, מדוע כתבו בזה כללים, וכי כל אדם מקפיד על כלי נקי שלו, וכן בכלי שאינו נקי [בלוסין] וכי כל אחד לא מקפיד, ומה לי בכל כללים אלו. מוכח לכאורה שאין הדבר תלוי בדעת האדם. [וראה בבית יוסף שהביא שנחלקו הראשונים בכלי זכוכית אם החידוש שמקפידים בהם יותר משאר כלים או להיפך שהיה צד שבכלי זכוכית זפת לא תחצוץ. ואם אין הדבר תלוי אלא בקפידת האדם מה לי בכל כללים אלו]. וכן כתב הערוך השולחן (סימן רב סעיף ג) לגבי טבילת כלים.
והדברים מפורשים בהלכות טבילת אדם (שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצח סעיף א): צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת; לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא, אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ.
מבואר בדברי השולחן ערוך, שאפילו אם אינה מקפדת עליו לעולם, אם דרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ. ומקור דברי השולחן ערוך מדברי הרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז שער ז לב, א) ורבינו ירוחם (נתיב כו חלק ה רכד, עמודה ג) וכן כתב הטור (יו"ד סימן קצח) וביאר הבית יוסף דהיינו משום שבטלה דעתה אצל כל אדם[1]. ובבית יוסף (שם) כתב שבדברי הרמב"ם (מקוואות פרק ב הלכה טו) נראה שהכל תלוי בקפידת האדם בין לקולא ובין לחומרא, שכתב: שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן, ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע כזה הורו הגאונים, ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו, ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער.
מבואר שאף אם מקפיד על שערה אחת הוי קפידא, אף שכפי הנראה אין דרך בני אדם להקפיד בזה, וכן מבואר שאף אם כל שערותיו קשורות אם אינו מקפיד על זה אין זה חציצה, והרי ודאי שדרכו של אדם להקפיד אם כל שערותיו קשורות, אלא משמע מדברי הרמב"ם שהכל תלוי בדעת האדם בין לקולא ובין לחומרא[2]. אבל השולחן ערוך כאמור פסק שאם רוב בני אדם מקפידים הוי חציצה גם אם אדם זה אינו מקפיד.
אמנם ראיתי בספר מסורת משה (חלק א יו"ד אות מה) ששאלו את מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל אם צריך להסיר מדבקה שרוצה להשאירה על הכלי לנוי הכלי או לסיבה אחרת, ואמר שאין צריך להסיר את המדבקה ואין זה תלוי בדעת רוב בני אדם אלא בדעת בעל הכלי. ולכאורה צריך לבאר פסק זה שזה לכאורה שלא כמבואר בדברי השולחן ערוך.
אמנם נראה כוונתו ברורה, שכל זה שתלוי בדעת בני אדם היינו כאשר גם לדעת מי שאינו מקפיד אינו רוצה בחציצה. ורק שאינו מקפיד על החציצה, וכיון שרוב בני אדם מקפידים הרי שבטלה דעתו וחשיב מקפיד. אבל כשרוצה במדבקה לנוי הכלי או מטעם אחר, אין זה בכלל "אינו מקפיד" אלא שמקפיד שתישאר רוצה בקיומה של החציצה ולא רק שלא מקפיד עליה, ולבעל הכלי הוא חלק מן הכלי, וזה ודאי הופך את המדבקה לחלק מן הכלי ואין זו חציצה. וזה דומה לצבע שצובעות הנשים שערותיהן שכתבו הראשונים (ראש הלכות מקוואות סימן כז) והרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז שער ז לב, א) ורבינו ירוחם (נתיב כ"ו חלק ה, רכה, א) שאינו חוצץ כיון שהוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוון, ולכך אינו חוצץ אפילו בכולו ולא רק במיעוטו. מבואר שאינה חציצה כלל, ואף שהראשונים שם כתבו עוד טעם שכיון שאין ממש בצבע אינו חוצץ, נראה בדבריהם שבטעם אחד סגי, וכן משמע בדברי הביאור הלכה (סימן קסא סעיף ב) שלא הביא אלא טעם זה. ומבואר שיש חילוק בין דבר שאינו מקפיד עליו לדבר שרוצה בו. ואם כן מדבקה שרוצה בה אינה חציצה. וכן יש להביא ראיה מצבע שידיו צבועות שאין זה חציצה אף שלרוב בני אדם הוי חציצה, מבואר שכל שאין זה רק בגדר אינו מקפיד אלא שממש מבטל את הדבר בהדיא אין זה חציצה. ואם כן הכא נמי בדבר שרובם מקפידים עליו אם הוא רוצה בו ולא רק אינו מקפיד עליו שאין זה חוצץ.
רובם לא מקפידים ובעל הכלי מקפיד
והנה הבית יוסף (יו"ד סימן קצח) הסתפק כשרובן אינן מקפידות וזו מקפדת, וכתב שלדעת הרמב"ם חוצץ וכנ"ל שלדעת הרמב"ם הכל תלוי בדעתו, וכתב שאף בדעת הטור מוכח שאם מקפיד לא בטלה דעתו אצל כל אדם שכתב הטור לגבי צואה ובצק שתחת הציפורן "ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הילכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ", משמע מדבריו בהדיא שמי שמקפיד עליו חוצץ ואף על פי שאין דרך בני אדם להקפיד בכך. וכתב הבית יוסף שמדברי הרשב"א אינו נראה כן שכתב (תורת הבית הקצר שער ז פרק ז לא, ב) "היו שערות ראשה קשורות זו בזו אם הן קשורות אחת אל אחת ויש בהם הרבה קשורים כן עד שדרך האשה להקפיד בכך הרי אלו חוצצין", הרי שתלה הדבר בדרך האשה להקפיד ולא תלה הדבר בקפידתה של זו. ובדרכי משה (יו"ד קצח אות א) כתב בשם המרדכי (שבועות הלכות מקוואות סימן תשמח) שאם הוא מקפיד חוצץ אף שרוב בני אדם אינם מקפידים. שכתב המרדכי שם: כתב הרא"ם בספרו הא דתנן הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין מטעם הקפדה הוא שעל יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לחין אין מקפידין אבל אי מקפיד אפי' לח חוצץ.
הרי שדבר לח אף שדרך לא להקפיד עליו למי שמקפיד עליו הוי חציצה. וכן כתב הב"ח וכן הכריע הט"ז (יו"ד סימן קצח ס"ק ג) וכן נראה הכרעת הש"ך (שם ס"ק ב).
רוב פעמים מקפיד ובפעם זו אינו מקפיד
והנה לשון השולחן ערוך: אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ.
וכתב הט"ז (שם ס"ק ב): אם דרך בני אדם כו'. נראה ביאור לשון זה דרך בני אדם להקפיד על זה אף על פי שאין רוב בני אדם מקפידין רק קצתן, וזו האשה רגילה להקפיד ג"כ על זה בפעמים אחרים, רק שעכשיו אינה מקפדת, או אפילו אינה מקפדת בשום פעם ורוב בני אדם מקפידים על זה חוצץ, אבל אם מקצת בני אדם מקפידין וזו אינה מקפדת לעולם לא הוה חציצה.
והש"ך (שם ס"ק א) כתב יותר מזה, שאם יש זמן שמקפיד חוצץ לעולם אף על פי דרוב פעמים אינו מקפיד. אמנם אין הכוונה שמקפיד לעתים נדירות אלא לעתים מזומנות וכמו שכתב הפתחי תשובה (יו"ד סימן קצח ס"ק א) בשם הזכרון יוסף (יו"ד סימן י).
ולפי זה במקרה שמקפיד לעתים מזומנות, ורק בפעם זו אינו מקפיד, ורוב בני אדם אינם מקפידים, גם בזה צריך להסיר את החציצה. וזה נפקא מינה בכלי שאם היה משתמש בו באופן קבוע היה מקפיד עליו אלא שקנה כלי לשימוש ארעי ובפעם זו אינו מקפיד, ולדעת הט"ז בכהאי גוונא הוי קפידא. וכתב הסדרי טהרה (סימן קצח שיורי טהרה ס"ק ד) שכיון שקיימא לן כהרמב"ם לחומרא שאם דרכו של אדם להקפיד אף אם כולי עלמא לא מקפידים הוי חציצה, אם כן כל שדרכה להקפיד לפעמים, אף שכעת אינה מקפדת, ואף שרוב בני אדם אינם מקפידים כיון שהעיקר תלוי בה, הוי חציצה. ואם כן בהנ"ל בטובל כלי שפעמים מקפיד על חציצה כעין זו ורק במקרה זה אינו מקפיד, אף אם רוב בני אדם לא מקפידים על חציה זו וגם הוא כעת לא מקפיד, הוי חציצה.
אם יש להקפיד לכתחילה שלא יהיה אפילו מיעוט המקפיד
והנה לגבי טבילת נדה כתב הרמ"א (יו"ד סימן קצח סעיף א): ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים.
ודין זה נאמר בטבילת נדה וצ"ע אם דין זה נאמר גם בטבילת כלים או רק בטבילת נדה החמורה. ומצאתי שכן מפורש גם לגבי טבילת כלים בספר איסור והיתר הארוך (שער נח סימן צג) שכתב וזה לשונו: הבא להטביל כלי צריך לנקותו תחילה מכל טנוף ולכלוך וחלודה שעליו שלא יחוץ בפני הטבילה כדאיתא לעיל מאך את הזהב אך חלק. וכתב במרדכי פ"ב דעבודה זרה שאם אין עליו כי אם מעט הוה ליה מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ עכ"ל. והיינו אפילו לכתחילה היכא דאי אפשר להעבירו, אבל היכא דאפשר יזהר אפילו במיעוט. אך מיעוט המקפיד ורובו אפי' שאינו מקפיד חוצץ כדין טבילת אדם וצריך טבילה אחרת אפי' בברכה אם הסיח דעתו. וכן פירש ה"ר אלחנן בשם אביו שאותם כלי מתכת שהעלה חלודה ואין יכולין להעביר החלודה ע"י שפשוף גחלים או בורית או מלח שלא ישאר בהן מעט ה"ל מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ בטביל' ויכול לטובלו לכתחילה עכ"ל.
ובאמת כן נראה לשון השולחן ערוך (יו"ד סימן קכ סעיף יג): צריך להעביר החלודה קודם טבילה, ואם לא העביר, אם מקפיד עליו, חוצץ. ואם שפשף ונתן בגחלים ונשאר עדיין מעט של חלודה שלא יכול לעבור על ידי כך, הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו, ואינו חוצץ.
משמע שרק כיון שאינו יכול להסיר לא צריך להסיר. [אמנם יש לומר שזה ההסבר מדוע לא אכפת לו מן החלודה שאם היה יכול להסירה ודאי היה מקפיד עליה]. ובדברי האליה רבה (או"ח סימן קסא ס"ק י) משמע שאפילו בנטילת ידים יש להחמיר לכתחילה במיעוט שאינו מקפיד, ואף שבשאר פוסקים לא משמע כן היינו דווקא בנטילת ידים אבל בטבילת כלים.
[1] ומקור לזה לכאורה מדברי הגמרא (סוכה ד, א) שאדם המבטל בקרקעית הסוכה כרים וכסתות אין ביטולו ביטול כי בטלה דעתו אצל כל אדם, ולכן זה לא מועיל להפחית את גובה הסוכה לפחות מעשרים אמה. וגם כאן לא מועיל ביטול החציצה כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם. שו"ר שהבית יוסף כתב "שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין" וצריך עיון מדוע צריך לזה ומדוע לא די בזה שבטלה דעתו אצל כל אדם.
[2] וראה סדרי טהרה (סימן קצח שיורי טהרה ס"ק ה) שכתב שגם לדעת הרמב"ם אם רוב בני אדם מקפידים בטלה דעתו אצל כל אדם. ורק אם רוב לא מקפידים והוא מקפיד חוצץ לדעת הרמב"ם.