אכילת קטניות בפסח לחולה

מקור דין קטניות

מדין הגמרא קטניות מותרים באכילה בפסח, וכמבואר במשנה (פסחים לה א): אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל. ובגמרא (שם): תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא, הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן תנג סעיף א): אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל.

אלא שהרמ"א כתב: ויש אוסרים. והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית. וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.

ומקור דדברי הרמ"א מדברי הראשונים ונאמרו בזה שלשה טעמים וכמו שמנאם הגר"א בביאורו, וזה לשונו: ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן, וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי, וגם פעמים תבואה מעורב בהן ואי אפשר לבררו יפה, לכך נהגו לאסור.

מבואר שיש לאסור משלשה טעמים. א. שהם מעשה דגן היינו שהם גרעינים הנאספים כדגן. ב. משום שעושים פת מקטניות אתי לאיחלופי בשאר פת. ג. שיש חשש שמעורב בקטניות תבואה. וטעם זה הובא בטור וכתב שחומרא יתירה היא זו ולא נהגו כן.

מקור הדין לשיטת הפרי חדש והגר"א

בפרי חדש ובביאור הגר"א (שולחן ערוך סימן תנג סעיף א) הערו מקור ברוך לגזירת קטניות, לפירוש התוספות (פסחים מ ב ד"ה רבא) רבא אסר על עבדים להשתמש בקמח של עדשים כיון דאתי לאיחלופי בקמח רגיל. כל שכן בזמן הזה. וכוונתו שבני חורין של ימינו גרועים מעבדי דידהו, ואם רבא גזר על עבדיהם כל שכן שיש לגזור עלינו.

ובערוך השולחן (סימן תנג סעיף ה) כתב בזה הלשון: והנני מביא ראיה ברורה למנהג זה מירושלמי כל שעה (פסחים פ"ב הלכה ד) דהנה ר' יוחנן בן נורי חולק ואומר דאורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת משום דס"ל דגם קמח אורז בא לידי חימוץ ורבנן סברי דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון ופריך הירושלמי ויבדקנה כלומר נעשה עיסה מאורז ונבדוק אם בא לידי חימוץ או לידי סרחון ומתרץ על עיקר בדיקתה הן חולקין ריב"נ סבר שבדקוה ומצאוה שבא לידי חימוץ ורבנן סברי שבדקוה ומצאוה שאינה באה לידי חימוץ ע"ש והשתא ק"ו הדברים דאם בגדולי התנאים נפל מחלוקת בדבר שהחוש מעיד עליו זה אומר כן מעיד החוש וזה אומר ההיפך ק"ו בן בנו של ק"ו שסתם בני אדם אלפי אלפים קטני הדעת שיוכלו לטעות בזה שיאמרו שגם זה בא לידי חימוץ ועכ"ז התירו חכמים וא"כ ה"ה במין תבואה זו או זו שידמו זל"ז וזהו ראיה גמורה לדברי רבותינו הקדושים שגזרו על זה וידעו מאיזה טעם שגזרו ועם כי יש מדינות שלא נהגו בחומרא זו מ"מ כל מדינות אשכנז וצרפת ורוסיא ופלוניא קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם החומרא הטובה הלזו שיש בה טעם כעיקר ופורץ גדר ישכנו נחש.

שיטת הראב"ד

והנה כתב הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ה הלכה א): אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון'. וכתב הראב"ד שם 'אין אסור וכו', א"א אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשא הוי מיהת ואסור. מבואר בדברי הראב"ד שאורז נעשה חמץ נוקשה, אלא שיש שגרסו שהשגת הראב"ד שם היא על דברי הרמב"ם בהלכה ב שם, לגבי מי פירות. וראה בספר הקובץ על הרמב"ם שם ובחק יעקב (סימן תנב ס"ק א) ובחמד משה (סימן תנג ס"ק א) שכתבו לבאר דברי הראב"ד כפשוטם, ובאמת כן מפורש גם בדברי המהר"ם חלאווה (פסחים קיד ב) בשם רבותינו הצרפתים. ולפי זה יש לנו עוד טעם להחמיר בזה, בכל קטניות הנתפחים כאורז. אמנם ראה אגרות משה (או"ח חלק א סימן קנד) שהכריח שהראב"ד לא חלק לאסור קטניות אלא רק מי פירות, וכבר הוכח כשיטתו בדפוס של הוצאת הרב שבתאי פרנקל ששם בדקו הגירסא בספרים מדוקדקים שהשגת הראב"ד אזלא על דברי הרמב"ם בהלכה ב שם לגבי מי פירות, ולא לגבי אורז.     .

שיטת האוסרים

ההגהות מיימוניות (חמץ ומצה פרק ה הלכה א) כתב בשם סמ"ק (סימן רכב, והוא בהגהות רבינו פרץ אות יב שם) ובשם רבי שמואל מאוירא לאסור. וכתב ההגהות מיימוניות: וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור (עי' פסחים נ:) ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפירוש אמרינן בגמרא (לה.) דאינו בא לידי חימוץ אלא חמשה מינים בלבד אלא אסרום משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה גזירה הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדרה אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאיחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן (עי' נדרים נה.) אף על גב דבימיהם היה מותר מכל מקום עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כל כך באיסור והיתר כדורות הראשונים כדפירש רב סעדיה גאון. וכן כתב לאסור במרדכי (פסחים סימן תקפח) בשם הסמ"ק. והדרכי משה כתב שאנו נוהגים לאסור. וכתב הערוך השולחן (סימן תנג סעיף ד): ואיסור זה כיון שקבלו אבותינו משום גדר מדין תורה אסור לנו לבטל והמפקפקים והמקילים בזה מעידין על עצמן שאין בהם יראת שמים ויראת חטא ואין בקיאין בדרכי התורה[1].

חומר האיסור

המהרי"ל (מנהגים הלכות מאכלות אסורות בפסח אות טז) כתב בזה הלשון: ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך.

אכן בחיי אדם (כלל קכז סעיף א) כתב: ולכן נהגו כל תפוצת הגולה האשכנזים וכן במדינות פולין שגם הם נחשבים מבני אשכנזים, לאסור. ואפילו לבשל קטניות ו"רעצקע" ואורז ודוחן שלימים, אסרו הכל מפני הטעות, שכיון שבימיהם וגם עד עכשיו בכמה מקומות עושים מהם קמח ובזה דומה לה' מינים, ויאמרו כשם שמותר לבשל אלו כך מותר לבשל ה' מיני דגן ולא ידעו שאלו באים לידי חימוץ. וכיון שאבותינו נהגו כך, אסור לנו לשנות, משום אל תטוש תורת אמך. אבל מותר לטחון ולאפותה כעין מצות ולאכלה. וכן בכל מנהגי ישראל שנהגו באיזה דבר אף על פי שלא עשו דבר זה לתקנה אלא שנהגו כך מעצמם, איכא איסור לאו מדברי נביאים כמו שכתוב אל תטוש כו'. אבל דבר שתקנו חז"ל או אפילו הגאונים שבזמנינו לעשות סייג וגדר לתורה, אזי אסור לשנות בלאו דאורייתא דכתיב לא תסור כו', אף על פי שאין זה אלא איסור דרבנן לענין ספק, כך תקנו חז"ל שאף על פי שאסור מדאורייתא לעבור עליו, מכל מקום יהיה ספיקו לקולא. ולכן בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול, מותר לבשל קטניות ושאר דברים. ומכל מקום כל מה שאפשר ליזהר מאורז ודוחן ו"רעצקע" (שקורין טאטארקי), יזהר מהם, כי הם דומין יותר לה' מינים. ומשמע בדבריו שאין זה אלא משום אל תטוש תורת אמך ואין העובר עליו עובר משום לא תסור.

אבל בנשמת אדם (פסח סימן כ) כתב שיש לתקנה זו חומר איסור דרבנן, וראה שם שכתב בזה הלשון, ולפי זה הוא הדין המנהג מאכילת קטניות אנחנו שאנו מבני אשכנזים לא מבעיא אם נעשה ע"י הסכמת צבור או גאוני ארץ שהיו בימים ההם דפשיטא דאסורא, אלא אפילו אם לא נעשה בהסכמה כיון שנתפשט מנהג זה לא גרע ממנהג שהחמירו בנות ישראל על עצמן לספור ז' נקיים.

שיטת המתירים

הטור כתב שחומרא יתירה היא זו ולא נהגו כן. גם רבינו ירוחם (נתיב ה חלק ג מא א) כתב: אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושים להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה', עכ"ל. וכן כתב בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה פרק ה הלכה א) בשם רבינו יחיאל ושאר גדולים. והבית יוסף סיים וכתב 'ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים.

ובחידושי הריטב"א (פסחים לה א) כתב: ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגיר אחד נמצא שנאסר הכל בבשולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול, דהא לאו אחזוקי איסורא הוא כיון דמילתא דשכיחא טובא, והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעולה עמהם.

מנהג בני עדות המזרח באכילת אורז

והנה אף שהמחבר התיר, הנה הפרי חדש (סימן תנג סעיף א) כתב אחר שהביא שיטת האוסרים לאכול קטניות 'אבל אין כן מנהגינו, זולתי באורז ששנה אחד אחר שנבדק ג' פעמים יפה נמצא בו גרעין חטה ומאותו היום והלאה לא אכלנוהו בפסח', ומכאן שורש הנוהגים שלא לאכול אורז בפסח אף שאוכלים שאר קטניות. ובברכי יוסף (סימן תנג ס"ק א) כתב בשם ספר שערי ישועה שירא שמים לא יאכל אורז מאחר שנתפשט איסורו בכמה קהלות, וכתב הברכי יוסף שכן נהגו שלימים וגם רבים. וכן כתב רבי חיים פלאג'י בספרו לב חיים (חלק ב סימן צד) שבאיזמיר וכל סביבותיה נהגו איסור שלא לאכול אורז כלל, ולמה שנתבאר הנה יש מקור לזה מדברי הריטב"א להחמיר באורז יותר משאר מינים.

מה הם קטניות

והנה טרם נדון בכמה נידונים שדנו האחרונים באיסור קטניות יש לבאר מה הם הנכללים בכלל קטניות, ובאמת הדברים מבוארים בדברי הרמב"ם שכתב (כלאים פרק א הלכה ח): הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן, והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן, וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה, כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק.

חרדל

הדרכי משה (סימן תסד) הביא בשם ההגהות מיימוני שיש לאסור חרדל משום דהוי מידי דמידגן, וכן מבואר בדברי המרדכי (פסחים סימן תקפח) בשם הסמ"ק ובדבריהם נראה שחרדל אינו ככל קטניות ואפילו הכי אסרוהו כיון דהוי מידי דמידגן, וראה רמב"ם (כלאים פרק א הלכה ט) שמבואר בדבריו שחרדל אינו קטניות והיינו כמבואר בכל הראשונים שחרדל אינו קטניות ואפילו הכי אסרוהו כיון דהוי מידי דמידגן. וכן מבואר בדברי התרומת הדשן (סימן קיג), ופסק כן הרמ"א להלכה. וראה ט"ז (סימן תנג ס"ק א) מה שכתב בטעם הדבר שאסרו חרדל.

בוטנים וקינואה

ויש שכתבו לדון אם בוטנים בכלל קטניות, וראה שו"ת מלמד להועיל (חלק א אורח חיים סימן פח) שכתב בזה שמנהג ירושלים שלא לאוכלו, וכתב שאף שבאמת הוא כקטניות כי הוא זרע הנאכל, אמנם בקצת נשתנה משאר קטניות חדא דאינו מידגן דהיינו דאין אוספין הפירות בגורן כדגן אלא מניחין אותן בשרביטין שלהן והשרביטין מתקשין כמו קליפי שקדים, ויש להן ג"כ מראה שקדים, והפירות אוכלים בארץ ישראל קלויים באש לקינוח סעודה ולמטעמים, ועוד דהפירא דומה ללוזים, והיא רכה כאגוז ואין עושין ממנו קמח כלל רק סוחטין ממנו השמן ומה שנשאר עושין ממנו עמילן, וכן א"א שיתערב בהן גרעיני דגן בשום אופן, כי הם נשארין בשרביטין עד אשר נקלפין לסחיטת שמן.

והנה בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג סימן סג) התיר אכילת בוטנים בפסח במקומות שנוהגים לאוכלו, וטעמו משום שהבוטנים לא היו בזמן התקנה ולא אסרו דברים שהתחדשו אחר זמן התקנה והבאנו דבריו להלן בטעם ההיתר לאכול תפוחי אדמה בפסח אף שעושים מהם קמח. אמנם כתב שבמקום שנהגו לאסור אין לאוכלם, והוא פשוט, שהרי כל עיקרה של גזירה זו לא היתה תקנת בית דין אלא מנהג שנהגו בו ואם כן במקום שנהגו שלא לאוכלו אסור לאוכלו, ככל גזירת קטניות שלא נאסר אלא מחמת המנהג שלא לאוכלו, ולפי זה ברור שבארץ ישראל שהמנהג שלא לאכול בוטנים אין לאכול בוטנים בפסח לנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח.

ובאמת שדברי האגרות משה תמוהים קצת, שהרי כל הפוסקים הזכירו תירס בכלל קטניות אף שתירס לא היה בשעת התקנה. ועל כרחך שנהגו גם בדברים שלא היו בזמן התקנה לאוסרם. וצריך לדחוק כוונת האגרות משה, שדברים שהם ממש בגדר קטניות וכמו 'קינואה' שלא חלק משאר קטניות ודאי שאין להתיר. ורק דברים שהם לא ממש בכלל התקנה אולם טעם התקנה שייך בהם וכמו תפוחי אדמה שעושים מהם קמח וכמו כן בוטנים שיש מקומות שעושים מהם קמח והם גם גדלים באדמה, אבל אינם קטניות ממש שאין הם נאספים כדגן ואינם זרעים אלא אגוזי אדמה, אך לכאורה מה בכך שאינן מין קטניות כיון ששייך בהם הטעמים נימא שגם בהם חלה הגזירה על זה כתב מרן זצ"ל שכיון שלא היו בזמן התקנה ולא גזרו עליהם שוב אנן לא ניקום וניגזור. אבל מה שדומה בכל תנאיו לקטניות אף שלא היה בזמן התקנה יש לאסור. וזה שלא כמו שהבינו לחדש להתיר קינואה בפסח על פי שיטת האגרות משה.

ובלאו הכי נראה שהמנהג כאן בארץ ישראל לאסור כל שהוא ממין קטניות אף אלו שלא היו בכלל התקנה, וכפי שהמנהג שלא להשתמש בשמן קנולה אף שהוא דבר המתחדש, ואם כן הכא נמי יש לאסור לאכול מין הנקרא 'קינואה' כי הוא מין קטנית ולכן אף שלא היה בזמן התקנה אין להתיר אכילתו.

גרעיני דלעת ואבטיח

יש לדון בגרעיני דלעת ואבטיח שהם גרעינים ואינם זרעים ובפשטות אינם בכלל איסור קטניות. ובחוט שני (רבית עניינם סימן טז) כתב לאסור, אלא שכשהם בתוך הפרי לא נאסרו, וכן כתב בהליכות שלמה (פרק ד סעיף טז). ושם כתב ששעועית ירוקה הוי ספק קטניות כיון שאוכלים גם את התרמיל שלו ולא רק את הזרעונים.

קטניות שלימות מבושלות

והנה בחיי אדם (כלל קכז סעיף א) כתב שגם קטניות שלימות מבושלות אסור לאכול וכתב בטעם הדבר 'ואפילו לבשל קטניות ו"רעצקע" ואורז ודוחן שלימים, אסרו הכל מפני הטעות, שכיון שבימיהם וגם עד עכשיו בכמה מקומות עושים מהם קמח ובזה דומה לה' מינים, ויאמרו כשם שמותר לבשל אלו כך מותר לבשל ה' מיני דגן ולא ידעו שאלו באים לידי חימוץ. וכיון שאבותינו נהגו כך, אסור לנו לשנות, משום אל תטוש תורת אמך'. ובמשנה ברורה (סימן תנג ס"ק ו) כתב לדינו של החיי אדם שאסור גם לבשל קטניות שלימות אבל כתב שהוא משום לא פלוג.

מצות מקטניות

והנה בחיי אדם (שם) כתב שיש להתיר לאפות מצות מקטניות. והיינו לכאורה משום דלא גריעי מחיטים גופא שעושים מהן מצות ומה החשש של איחלופי שייך בזה. אבל לכאורה יש לומר שכיון שגזרו שלא לאכול קטניות והטעם משום שאם יתירו הרי לא יחלקו וינהגו היתר אף בדברים שיבואו להחליף מזה לחמץ ולכך משום לא פלוג אסרו לגמרי. ואולי לכך כתב המשנה ברורה טעם לא פלוג מדוע אין לבשל קטניות שלימות ולא הביא את טעמו של החיי אדם גופיה. ובאמת בשו"ת מאמר מרדכי (סימן לב) כתב לאסור לאפות מצה מקטניות. וחשש שמא יאפו גם בפסח מצות מהן. אך בבאר יצחק (סימן יא) נראה שהתיר, וכן נראה מדברי הפרי מגדים (סימן תמד אשל אברהם ס"ק א), וכן נראה בשו"ת חתם סופר (חלק א סימן קכא) אלא שדבריו שם אמורים בימי רעב ואולי הוי היתר של שעת הדחק.

אך בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק א סימן קעה) כתב בזה הלשון, 'והנה גאון אחד כתב בספרו להתיר לאפות מיני קטניות דהיינו רעצקי וקאקריזע אבל אינו כדאי והגון לזה שיתיר דבר שאבותינו ואבות אבותינו נהגו איסור ואדרבא במה שאופים יותר יש לחוש לאחלופי וגם שמא יצא בו ידי חובת מצה וכמ"ש ועיין מהרי"ל הלכות פסח שהחמיר מאד בזה והעידו אלי אנשים רבים שאבותיהם ספרו להם שפ"א נתאספו הרבנים הגאונים והתירו לקנות בוניס לאכול בפסח והיה מכשול גדול שההמון בשלו בוני"ס עם טשיפקליך כמנהג בחול וחזרו בהם הרבנים והיתה שנה קשה אח"כ ורבים מתו בחולאות קשות ורעות ר"ל ותלו הרבנים אז באותו חטא ד' יצילנו משגיאות הוראה ובפרט להקל על סייגי חז"ל'.

קטניות לא מבושלות

והנה לשון רבינו ירוחם (נתיב ה חלק ג מא א) שנהגו שלא לאכול קטניות מבושל. וכן לשון המהרי"ל (מנהגים הלכות מאכלות אסורות בפסח אות טז) 'קטנית כל מיניהן, אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח' וכן הוא לשון הטור, 'ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל', וביותר כתב בשולחן ערוך הגר"ז (סימן תנג סעיף ה) 'ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מים בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין'. ולכאורה לפי זה יש להתיר לאכול קטניות לא מבושלות, אלא שגם בזה יש לאסור משום לא פלוג. וכמבואר לעיל בשם השואל ומשיב אין להתיר בזה, וראה גם מקראי קודש להגאון רבי צבי פסח פרנק (חלק ב עמוד רה) שכתב שהמנהג שלא לאכול בוטנים קלוים בפסח. וראה שולחן ערוך (סימן תסו סעיף א) שמותר ללעוס גרעין של חטה חי ולא יתכן שקטניות גריעי מה' מיני דגן, אלא שגם בזה יש לאסור משום לא פלוג. וראה מרחשת (חלק א סימן ג) שפשיט ליה שמותר לאכול קטניות חיות.

פריכיות

לכאורה יש להתיר פרכיות כי אין בהם שום חשש ששמא יבשלו גם את החטה כן אין לחשוש,שמה בכך אם יעשו כן מחיטה הרי חטה גם כשרה כשהיא קלויה וכמבואר בשולחן ערוך (סימן תעב סעיף טז) שמחלקים לתינוקות קליות והיינו חיטים קלויות, וראה עוד סימן תסג סעיף ג. וכיון שאינו עם מים היה מקום גדול להתיר אלא שגם זה בכלל לא פלוג, וכמו שמצינו שלא התירו שמן קטניות.

להשהות קטניות

הדרכי משה (ס"ק ב) כתב בשם התרומת הדשן (ח"א סימן קיג) שמותר להשהות מיני קטניות דמידגן בביתו, אף על פי שנפל עליהם מים דבהא לא גזרינן משום שאר מיני דגן.

הנאה

הדרכי משה (ס"ק ב) כתב בשם התרומת הדשן (ח"א סימן קיג) שמותר להדליק באותן שמנים הנעשים ממיני קטניות.

שמן קטניות ולציטין

מדברי התרומת הדשן (חלק א סימן קיג) שהובאו לעיל שכתב שמותר להדליק בשמן קטניות כיון שהנאתו מותרת, מבואר שיש לאסור גם שמן העשוי מקטניות, ולא רק תבשיל שלהם. והגרא"י קוק זצ"ל כתב להתיר שמן שומשומין שעשוי באופן שודאי לא באו מים על השומשום. וגאוני הבד"ץ בירושלים באותו זמן חלקו עליו. וכעין היתרו כן התיר בשו"ת באר יצחק (או"ח סימן יא( לגבי יי"ש העשוי מקטניות יבשות. וראה עוד מרחשת (סימן ג), ועיקר ההיתר משום שכל הטעם לאסור הוא רק שמא יחליפו ויעשו כן בחמשת מיני דגן, ואי אתי לאחלופי מה בכך הרי גם בהם יכול לעשות שמן אם לא נותנם במים כלל.

ובשו"ת מלמד להועיל כתב להתיר שמן בוטנים שאף שבירושלים נהגו איסור שלא לאוכלם, 'מאחר דיש ג"כ סברא לומר דמשקה פירות אפילו מאיסורי דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, ומנהגא דא"י אינו אלא בפירא גופא, כי שם אין עושין שמן מפירות אלו, ועיקר גזירות קטניות ב"ס לא היה על פירות כאלה, אשר על כן אני נוטה להתיר השמן אם יסכימו עמי הרב דהאמבורג והרב דפאזען ואין לי פנאי להאריך כעת. ויש להוסיף על זה כי כבר הורה זקן מו"ה שר"ה זצ"ל בפפד"מ להתיר שמן שומשמין, ואף שבשמן שומשמין שפשט המנהג בא"י ובשאר ארצות לאיסור לא מלאני לבי להתיר, מ"מ בנידון דידן דאין כאן הני חששות שבשמן שומשמין אין להחמיר כ"כ. אח"כ שמעתי שהגאון דקאוונא בס' באר יצחק התיר שמן שומשמין'.

ויש שכתבו לדון בשמנים שאין פרים עשוי אלא לשמן, כשמן כותנה [ובזמנינו אוכלים סויה כך שאין להתירו מצד שאינו נאכל] וכשמן קנולה ועוד, שבהם יש לומר שאינם בכלל הגזירה כיון שאינם נאכלים כמו שהם אלא רק עשויים לשמן וגם לא מצוי תבואה המעורבת בהם, אם כן לא שייך בזה הגזירה כלל. ובשמן קנולה יש גם מקום להתיר מצד שלא היה בשעת התקנה, וכהיתרו של האגרות משה כלפי בוטנים, וכמו שכתבנו לעיל המנהג להחמיר בזה.

וביותר יש לדון בזרע פשתן שמפורש בדברי הרמב"ם (כלאים פרק א הלכה ח) שאינו בכלל קטניות. אמנם כתב בשו"ת בית שלמה (יו"ד סימן קעז) שכיון שהוא נאסף כדגן נאסר כקטניות. ויש שנהגו בזה היתר וכן כתב במקראי קודש (חלק ב סימן ס) בשם הגר"ח מבריסק, וכנידון זה יש לדון לגבי שמן כותנה. וכך נהגו בחוץ לארץ להשתמש בשמן כותנה בפסח, אבל בארץ ישראל רובא דעלמא נהגו להחמיר ולא להשתמש בשמן כותנה בפסח.

נידון שמן קנולה הוא גם בחומר הנקרא לציטין המופק מן הלפתית, הלפתית הוא חומר צמיגי המשמש בתעשיית השוקולד, ודינו כדין שמן קנולה, והמנהג בארץ ישראל להחמיר בזה, וראה להלן בדין תערובת חמץ מה שנתבאר בזה.

תערובת

הדרכי משה (ס"ק ב) כתב בשם התרומת הדשן (ח"א סימן קיג): ואם נמצא גרגיר של קטניות בקדרה או בתבשיל לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל דאיסור משהו אינו אלא בחמשת מיני דגן.

אכן המהרי"ל (הלכות מאכלות אסורות בפסח עמוד קל סימן ט) כתב על המדליק בשמן שנעשה ממיני קטניות, צריך ליזהר שלא לתלות במקום שנוטף על השולחן, וגם אם מדליק באותו נר שהדליק בו נרות חמץ צריך ליזהר שלא יטיף ממנו על השולחן, כי הכלי הוא חמץ אף על פי שניקר אותו מבחוץ מכל מקום מבפנים עדיין יש בו חמץ, והוי כלי ראשון, ולכן צריך ליזהר שלא לתלותו במקום שנוטף על השולחן. וכתב על זה הדרכי משה: ואין המנהג כדבריו אלא תולין אותו על השולחן כבשאר ימות השנה ואין לחוש שמא יטיף על האוכל, דאף אם נוטף אין לאסרו, חדא דמיני קטניות אינן חמץ כלל ואינם אסורים אלא משום מנהג ובכהאי גוונא ליכא למיחש. וכן הוא בתשובות מהרי"ל (סימן כה).

ומדקדק החק יעקב (ס"ק ו) בדברי התרומת הדשן שאין בטל אלא בהתערב משהו והיינו דבעינן ששים כדי לבטלו. אבל הביא בשם האחרונים שדי ברוב ואין צריך ששים וכן הכריע. וכן כתב להלכה במשנה ברורה (ס"ק ט).

ובשו"ת באר יצחק (או"ח סימן יא) כתב שאף אם בטלו בכוונה שרי ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה. ואף אם הוי מעמיד בטל ברוב. ולפי זה יש להתיר שוקולד המעורב בו לפתית, אף שהוא מעמיד, וראה לעיל בעיקר דין לפתית. אמנם בדברי האחרונים (סימן תסד) נראה שבעירבו לכתחילה אסור, דהנה כתב הרמ"א שם 'והמנהג שלא לאכול חרדל כלל בפסח, אפילו נתערב קודם פסח, דהוי כמיני קטניות שנוהגין בו איסור'. וקשה דלעיל (סימן תנג סעיף א) פסק הרמ"א שאם נתערב קטניות לא אוסר התבשיל, ותירץ החק יעקב שכאן שנתנו לכתחילה בתבשיל אסור, וכן יישב הגר"ז (שם סעיף ב) וכן מבואר שנקט במשנה ברורה (שם ס"ק ו), ולפי זה אין להתיר שוקולד המעורב בו לפתית אלא אם כן נתיר את הלפתית גופא וכמבואר לעיל השיטות בזה.

חולה ושעת הדחק

כתב המשנה ברורה (סימן תנג ס"ק ז): בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן, ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר, ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה, אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן. וכתב החתם סופר בתשובה (סימן קכב), דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן. וכ"כ הח"א. וראה ערוך השולחן (סימן תנג סעיף ה) שכתב: אך בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת ח"ו שהעניים רעבים ללחם אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח זה ועתה שנתרבו תפוחי אדמה גם זה אין הכרח כידוע. ולפי זה יש לעיין היטב טרם שמתירים ואף הסובלים מצליאק או חולי סוכר ל"ע, אין להתיר להם אלא אם כן יחלו אם לא יוכלו לאכול כל אלו.

תפוחי אדמה

בנשמת אדם (סימן כ) מבואר שאסר לאכול תפוחי אדמה משום שרגילים לעשות מהם קמח. אך כל הפוסקים נקטו להקל וכן נהגו בכל מקום לאוכלו, וכתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן סג) בביאור ההיתר בזה הלשון 'וגם יש ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב'.

בערב פסח

בחק יעקב (סימן תעא ס"ק ב) כתב שיש לאסור לאכול קטניות אף בערב פסח משעה שאסור לאכול חמץ. ומדברי הפרי מגדים (סימן תמד אשל אברהם ס"ק ב) שדן שמותר לאכול בערב פסח מצה מקטניות, אין להוכיח דסבירא ליה שבערב הפסח מותר לאכול קטניות שיש לומר דסבירא ליה שגם בפסח גופא מותר לאכול מצה מקטניות וכדעת החיי אדם ועוד אחרונים.

כלים שבישלו בהם קטניות

כלים שבישלו בהם קטניות לא נאסרים אלא ביומם. אבל לא גזרו בהם אינו בן יומו אטו בן יומו. כן כתב בשו"ת זרע אמת (חלק ג סימן מח), והובא בכף החיים  אמנם בשולחן שלמה (פרק ד סעיף טז בהערה שם) מבואר שלא התיר הגרשז"א אלא במקום הפסד גדול אחת מעת לעת. ויש לדון אם מותר לכתחילה לבשל קטניות בכלים של פסח על דעת שיותרו לאחר מעת לעת, דאיסור ביטול לכתחילה אין בקטניות וכמבואר בפרי חדש (או"ח תנג סעיף א) שדימה קטניות לחלת חוץ לארץ שאין בה איסור לבטלה לכתחילה.

בישלו בדיעבד בכלי של קטניות

ובדיעבד ודאי שרי. דלא הוי אלא כנתערב שהדין שמותר משום ביטול ברוב.

בישול קטניות בשביעי של פסח לכבוד שבת שאחריה

והנה בשנה שחל שביעי של פסח בערב שבת, נשאלה השאלה האם מותר לבשל קטניות ביום טוב בשביל לאוכלם בשבת, יש לדון אם אפשר להכין בשביעי של פסח מאכלים שיש בהם קטניות בשביל לאוכלם בשבת הסמוכה לפסח, וכמו כן יש לדון גם על עצם האכילה בשבת אף לולי הכנת התבשילים בערב ביום טוב, והנידון יפרד לכמה ראשים, וכדלהלן.

אם יש הואיל כשאינו יכול לאכול מן המאכל משום חומרא

ראשית יש לדון אם מותר לבשל ביום טוב קטניות כיון שביום טוב גופא לא יאכל מהם, וכיון שכל ההיתר לבשל ביום טוב לצורך שבת היינו מטעם הואיל ומיקלעי לי' אורחים וחזי להו, ולכאורה בזה לא שייך טעם זה. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן עט) וזה לשונו, "זה לי איזה שנים נשאלתי ממו"ח הגאון מהו' עקיבא איגר נ"י, בפוזנא נוהגים לאכול פירות יבשים רוזאנגיס [צמוקים] ביום טוב אחרון של פסח, והנה אז חל בשבת ורצה שאחוה דעתי אם מותרים להכין בי"ט ז' של פסח תבשילים עם הנ"ל לצורך מחר, דהרי ע"י עירוב תבשילין לא הותר אלא ע"י הואיל ואי מיקלעי אורחים והכא לא שייך זה דהא אסורים ביומי', דז' של פסח נוהגים איסור בפירות יבשים. והיה נ"ל למו"ח הגנ"י להתיר, דמתירים פירות יבשים בפסח לכל חולה שאין בו סכנה ונימא הואיל וחזי לחולה אפילו שאין בו סכנה וזה שכיח. ולא הודיתי לו, נהי חולה שאין בו סכנה שכיח, אבל לא שכיח שאותו חולה יהיה צריך לרוזינגס", עכ"ל. ולפי זה יש שרתו לאסור גם בקטניות.

אמנם ברור שכל זה לדידהו שלא היו במקומם מי שיאכלם אבל בזמנינו שזכינו שנתקבצו מכל תפוצות ישראל למקום אחד ובכל מקום יש מן האוכלים קטניות והואיל וחזי לאורחים שהנוהגים היתר בזה שייך ביה הואיל, ופשוט.

אולם בלוח ארץ ישראל של הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל כתב והמחמירין בחמץ מחמת מוקצה אין אוכלין בשבת קודש זה אורז וקטניות וכו'. וכתב על זה בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן יז ד"ה ויש לדון) 'ולא ידעתי מאי שנא מביצה שנולדה ביו"ט דאסור לאכלה למחרת בשבת רק מפני הכנה ולא משום מוקצה מחמת יום שעבר, וגם כאן הרי יודע ברור שעתיד להיות מותר לאחר בין השמשות'.

וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן נד) שהביא בשם שו"ת בני בנימין בסוה"ס שהוחלט במושב זקנים שמי שנוהג שלא לאכול אורז בפסח מותר לבשל ביום טוב אחרון שחל בע"ש לצורך שבת ע"ש.

—

[1] ויש ליתן את הלב לכך שמימים ימימה כל פורצי גדר הדת ראו לפגוע באיסור זה, וכידוע מזימתם של המשכילים בזיופו של הספר בשמים ראש (סימן שמח) כתב לדחות מנהג זה, ועד ימינו אנו כל פורצי הגדר מנסים להקל בכל מיני קולות באיסור זה.