אמירה לנכרי -חלק א- מקור הדין וטעמו

אמירה לנכרי בשבת – איסור חכמים ואסמכתא מן הכתוב

נאמר בתורה בפרשת חג הפסח (שמות פרשת בא יב טז): וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.

מדקדק רש"י מן הכתוב, לא יֵעָשֶׂה בהם – אפילו על ידי אחרים.

וראה את דברי הרמב"ן על דברי רש"י: כל מלאכה לא יעשה בהם – פירש רש"י אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה[1], שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באסור, מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ א), וזה דבר מבואר בגמרא.

הרמב"ן סובר כפשטות הגמרא בכמה מקומות[2] שגורסת, אמירה לנכרי שבות. משמע שאמירה לנכרי אסרו חכמים, וממילא הכתוב אינו יכול להתפרש על גויים. אך מיד מביא הרמב"ן את דברי המכילתא: אבל מצאתי במכילתא (כאן)[3] כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך. אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג), הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, אבל יעשה גוי מלאכתו. דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (להלן כ ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. ע"כ בברייתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש"י בגמרא בבא מציעא (צ א). ושם (במכילתא) עוד, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מניין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (פסוק יז), להביא דברים שהן משום שבות. וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בע"ה (בויקרא כג כד).

הרמב"ן מסיק שהפסוק הינו אסמכתא בעלמא, והאיסור הוא מדברי חכמים.

כדברים הללו שאיסור אמירה לנכרי הוא מדברי חכמים, כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ו הלכה א):  אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

אמירה לנכרי בשבת – איסור מן התורה

לרמב"ן והרמב"ם היה פשוט שאיסור אמירה לנכרי הוא מדברי חכמים, ולימוד המכילתא הוא אסמכתא בעלמא לאיסור זה. אך ישנם כמה מן הפוסקים שהתחבטו בדבר זה ללא פסיקה מפורשת.

ראה ספר מצוות גדול (לאוין סימן עה. הובא בבית יוסף סוף סימן רמד) שמסתפק בהבנתה של המכילתא אם היא אסמכתא בעלמא או שהיא דרשה גמורה: ותניא במכילתיה (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהן, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא, אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר (יראים סימן דש דף קסח א) ובלבד שיהא בביתו של גוי כאשר בארנו בהלכות שבת (יט ג). אמנם יש לומר שהיא אסמכתא בעלמא (על פי יראים שם ע"ב) שאם היתה מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של גוי, ואף מסרה מערב שבת, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה[4].

וכמו כן ראה בדברי הלבוש (אורח חיים סימן רמג סעיף א): אמרו רז"ל (מכילתא פרשת בא ט) שאסור לישראל להניח אפילו לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב ובין בשבת, ואסמכוה אקרא, דכתיב (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם בצירי, משמע כל מלאכה לא תהיה נעשית לך, לא ע"י עצמך ולא ע"י אחרים בין ע"י ישראל בין ע"י גוים. ויש אומרים שהוא לימוד גמור ולא אסמכתא אלא איסור דאורייתא הוא, וכן הוא משמע פשטיה דקרא, לפיכך יש להחמיר בו מאד משום חומרא דשבת. מיהו אפילו לפי היש אומרים אינו אסור אלא כשמוסר לו הישראל המלאכה לגוי בשבת, אבל אם מסרה לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר ובלבד שיעשה אותה הגוי בביתו, אבל בבית ישראל אסור מפני מראית העין, שיאמרו היום מסרה לו. ומטעם זה אסרו הרבה דברים ע"י גוי מפני מראית עין כמו שיתבארו לפנינו בעזרת השם אחת לאחת, דהילכתא רברבתא לשבת[5].

בפוסקים הללו נראה שהתחבטו בדבר, ולא העלו פסק בעניין זה.

אמירה לנכרי בשבת – איסור מדברי חכמים

המשנה שאיסור אמירה לנכרי מוזכר בה בפירוש, היא המשנה במסכת שבת (קכא א): נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה [רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות. רש"י] ואל תכבה [אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה. רש"י], מפני שאין שביתתו עליהן [של נכרי עליהן, דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו. רש"י].

מפורש בה במשנה, שאין אומרים לנכרי כבה, מפני איסור אמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת.

ראה את דברי השולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן רמג סעיף א) שלדידו פשוט שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא: אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר ואף על פי שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל. ואף על פי שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל שנאמר בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא. ויש רמז לאיסור זה בשבת ויום טוב מן התורה שנאמר ביום טוב כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו על ידי אחרים שאין מצווים על השביתה ביום טוב וקל וחומר לשבת ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא מדבריהם כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן וכן ביום טוב ואפילו בחולו של מועד וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמו שיתבארו במקומן.

וכן ראה משנה ברורה (סימן רמג ס"ק ה): בשליחותו של ישראל – וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לאינו יהודי שבות, ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה, לרמז דאפילו על ידי אחרים לא יעשה. ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו גם כן צריך למחות בידו.

וכתב בשער הציון (ז): עיין בית יוסף בסוף סימן רמ"ד מה שכתב על המכילתא בשם הסמ"ג, דספוקי מספקא לה אולי הוא דרשא גמורה, ועיין לבוש, אבל מכל הפוסקים משמע דהוא רק מדרבנן. ועיין ברמב"ן שכתב גם כן דנוסחא מוטעית היא במכילתא, וכן הסכים הגר"א בהגהותיו על המכילתא דנוסחא העיקרית היא כמו שהועתק בילקוט, וממילא מפורש בהדיא דאין בו איסור דאורייתא.

נמצא אם כן, שאיסור אמירה לנכרי ככל הנראה הוא מדרבנן.

–

אמירה לנכרי בשבת – טעם האיסור

מצינו בראשונים טעמים שונים לאיסור אמירה לנכרי בשבת. ונביאם להלן:

א] זילות השבת – כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ו הלכה א):  אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

ברמב"ם נוקט טעם מסתבר ביותר, שאמירה לנכרי נאסרה על ידי חכמים, כדי שלא תיזל השבת בעיני האנשים, שכל איסור אפשר לעשותו על ידי אינו יהודי.

ב] ממצא חפצך ודבר דבר – כתב רש"י (עבודה זרה טו א): כיון דזבנה – אבל על השבת לא נצטוו בני נח. ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך, זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח יג), דבור אסור.

בפסוק כתוב: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר”  ממנו למדו חכמים ”שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר”.

מכח איסור 'ודבר דבר' שלא לדבר דברי חול בשבת המביאים לידי מלאכות האסורות בשבת, ישנן דיבורים רבים שאין לדברם בשבת, כגון, מקח וממכר, דברים בטלים, דיבורים של צער, חשבונות. וכל הדומה לדברים הללו.

רש"י נוקט שגם הטעם של איסור אמירה לנכרי לעשות דבר איסור, גם הוא נגזר מן האיסור לדבר דיבורים של חול בשבת.

האם הכוונה היא שהאיסור הוא דווקא לדבר ממש דברי חול, ולכן רמיזה אולי תהיה מותרת. וכמו כן לפי זה לומר לגוי לפני שבת לעשות למענו כל מלאכות שבת יהיה מותר, והלא זה בודאי יהיה אסור, שהרי כל מה שגוי עושה בשביל ישראל, הדבר אסור ממשנה מפורשת.

ככל הנראה, אין זה אלא משורש של ממצא חפציך ודבר דבר, שאין להתעסק בדברי חול כלל, לא על ידו ולא על ידי נכרי. ואכתי צ"ע.

ג] שליחות – ראה במשנה (שבת קנג א): מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי, מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה – נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת – מתיר החבלים, והשקין נופלין מאיליהם. 

ובגמרא: מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי [והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת. רש"י], קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה, אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

ברש"י כאן מבואר טעם נוסף, שהנכרי נחשב כשלוחו לעשות את המלאכה, ולכך הדבר אסור.

ואף שאין שליחות לנכרי, שהרי שליחות ילפינן מתרומה, ומיירי בשולח ושליח ישראל. – ראה מה שכתב רש"י (בבא מציעא עא ב): בשלמא סיפא – דקתני, אם העמידו אצל ישראל אסור, דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל, חומרא דרבנן הוא למיסר, דהא דקיימא לן דשלוחו של אדם כמותו, בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר, דמתרומה גמרינן, בפרק שני דקדושין (מא ב), אתם גם אתם, לרבות שלוחכם, מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.

כלומר, למרות שבעלמא אין שליחות לנכרי, רבנן החמירו לענין שבת, והחשיבו את הנכרי כשלוחו לדבר האיסור.

כדברים הללו כתב בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק ו הלכה א): [ב] אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא.

אמירה לנכרי משום שליחות – דברי האחרונים לדחות טעם זה

ראה באחרונים כדוגמת החתם סופר (שו"ת חתם סופר או"ח סימן פד. חו"מ סימן קפה). והבית מאיר (אבן העזר סימן ה סעיף יד), ששללו את ההסבר שאמירה לנכרי אסורה משום שליחות.

ראה בחתם סופר (שו"ת או"ח סימן פד): והנה הגאון בתשובה (פרק י) הנ"ל הקשה למ"ד בב"מ (י ב) דלאו בר חיובא מחייב שולחו אי ס"ד יש שליחות לנכרי מדרבנן מה יענה הך מ"ד בכולי תלמודא דאמרינן אמירה לנכרי בשבת שבות תיפוק ליה משום שליחות, ולא תירץ כלום. ומאז כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה. והסברתי זה בטוב ולא אאריך עתה כי כעת מצאתי הגאון בית מאיר כתב ס"ס ה' והסביר זה התירוץ בעצמו…

עוד ראה בחתם סופר (שו"ת חו"מ סימן קפה): אך עומד לעיני מה שהקשה הגאון פני יהושע בתשובה הנ"ל תיפוק ליה משום שליחות לנכרי להחמיר למ"ד אי אינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה. ויפה כתב בית מאיר דלענין שבת לק"מ קושיה זו, דלא שייך שליחות במאי דתליא בגוף איברי אדם כשם שאי אפשר לומר שיניח ראובן תפילין על ראשו עבור שמעון, הכי נמי התורה אמרה למען ינוח וישבות איברי ישראל לא שייך באיברי גוי שלוחו כמותו. ואמת נכון הדבר.

בפשטות נראה שאין כוונת רש"י לדין שליחות כפשוטו, אלא לכך שהנכרי עושה זאת בציוויו ולמענו, והדבר הזה אסור מן הטעם שכתב הרמב"ם שלא תהא שבת קלה ויבואו לעשות זאת בעצמם. וזה גופא שורש וטעם איסור דבר חול בשבת, כדי שלא תהא שבת קלה אלא מכובדת ומיוחדת.

ראה את דברי השולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן רמג סעיף א) שבאורח פלא מחבר בין שני טעמים. טעמו של הרמב"ם על ביזוי וזילות השבת, יחד עם טעמו של רש"י על איסור שליחות: אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר, ואף על פי שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת, שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל. ואף על פי שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל שנאמר בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא. ויש רמז לאיסור זה בשבת ויום טוב מן התורה, שנאמר ביום טוב כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו על ידי אחרים שאין מצווים על השביתה ביום טוב וקל וחומר לשבת. ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא מדבריהם כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן. וכן ביום טוב ואפילו בחולו של מועד וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמו שיתבארו במקומן.

כלומר, אסרו על ישראל לשלוח את הנכרי ולצוות עליו לעשות בשליחותו כל דבר איסור, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם, ויבואו לעשות דבר איסור בעצמם.

מדבריו גם נראה, שאין הכוונה לדין שליחות כפשוטו, אלא לכך שהנכרי עושה זאת בציוויו ולמענו, והדבר הזה אסור מן הטעם שכתב הרמב"ם שלא תהא שבת קלה ויבואו לעשות זאת בעצמם. וזה גופא שורש וטעם איסור דבר חול בשבת, כדי שלא תהא שבת קלה אלא מכובדת ומיוחדת.

אמירה לנכרי – דברי האחרונים לשלב טעם שליחות עם טעם ודבר דבר

באחרונים נוספים אנו מוצאים שהטילו על איסור אמירה לנכרי את שני הטעמים של רש"י והרמב"ם יחד , ואף הביאו נפקא מינה בין הטעמים.

ראה את דברי האבני נזר (שו"ת אורח חיים סימן מג): ו) ולולא שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים היה נראה לי לפרש. דהנה באמירה לגוי יש שני איסורים. הא') משום ודבר דבר כמ"ש רש"י ע"ז (טו א), וזה לשונו, ומה שישראל אסור לומר לגוי עשה לי כך הוא משום ודבר דבר אפילו דיבור אסור. הב') משום שהגוי נעשה שלוחו של ישראל. וכמ"ש רש"י ריש מי שהחשיך (קנג א). והנה לטעם הראשון אפילו אומר לו בשבת לעשות אחר השבת אסור. אך כשאומר לו בערב שבת לעשות בשבת אזיל טעם הראשון. אך משום טעם השני אסור בזה. וכשאומר בשבת לעשות לאחר השבת אסור רק מטעם הראשון. וכשאומר בשבת לעשות בשבת יש שני הטעמים.

בדברי האבני נזר מבוארת נפקא מינה בין הטעמים, אם הוא מטעם שליחות, או שהוא מטעם ודבר דבר. אם אומר לנכרי קודם השבת לעשות בשבת, הרי אינו עובר על ודבר דבר, אך עושהו שלוחו לעשות איסור בשבת. ואם אומר לו בשבת לעשות מלאכה אחר השבת, הרי עובר על ודבר דבר, ומאידך אינו נעשה שלוחו לעשות איסור בשבת.

בדומה כתב בקובץ שעורים (ביצה אות מט) והוא מצא אף מקום לנפקא מינה הלכתית הלכה למעשה להקל כשיש רק טעם אחד מתוך שני הטעמים של איסור אמירה לנכרי: [דף יז ע"א] והא דניחיימו ליה אגב אימיה, כתב שם הר"ן. דע"כ על ידי נכרי קאמר, דעל ידי ישראל אסור מדאורייתא, והקשה הגרעק"א, אם כן, מה תועלת יש בהא דניחיימו ליה אגב אימיה, כיון דעל ידי ישראל אסור מדאורייתא, ואי נימא דאמירה לנכרי מותרת משום מצות מילה, נחיימו ליה על ידי נכרי גם בלא אגב אימיה. ונראה דבאמירה לנכרי יש שני איסורין: א) דמדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא, והמלאכה שעושה הנכרי, נחשבת על הישראל מטעם שליחות, ומהאי טעמא, אפילו אמר לנכרי בחול שיעשה לו מלאכה בשבת, גם כן אסור. ב) האמירה עצמה אסורה. ומשום הכי אם יצוה לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה בחול, גם כן אסור. ואם מצוהו בשבת לעשות בשבת, יש בזה שני איסורין, והא דאסור משום רבויי בשיעורא, הוא על המלאכה, שנתבשלו מים יותר מצורך היולדת, אבל באמירה עצמה ליכא בה רבויי בשיעורא כלל, דכשמצוהו להעמיד הקדירה על האש, האמירה מותרת, וזהו החילוק, בין אגב אימיה או לא, דבלא אגב אימיה, יש בזה שני איסורין, איסור האמירה ואיסור המלאכה, אבל אגב אימיה, אין בו אלא איסור המלאכה ולא איסור האמירה, ומשום הכי מאכילין לו הקל, וצריך לעשות באופן שיתמעט האיסור, משני איסורין לאיסור אחד.

ככל הנראה, אפשר להעלות מכל הדברים יחד, שאיסור אמירה לנכרי לעשות מלאכת איסור בשבת יסודו בכך שאסרו חז"ל לומר ולהטיל על נכרי לעשות מלאכות אסורות למען ישראל, מכיון שאין זה מכבוד שבת, הדיבור וההתעסקות בדיבור על עשיית איסור, גם אם היא על ידי נכרי, אינו מכבד את השבת, שנאמר "ממצא חפציך ודבר דבר – שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול". וכמו כן, הטלת (שליחות) עשיית איסור על נכרי, יכולה להביא להביא לידי זילות השבת ועשיית האיסורים גם על ידי ישראל עצמו.

–

[1] ראה רבי חיים פלטיאל שהקשה כך (שמות פרשת בא פרק יב פסוק טז): כל מלאכה. פרש"י אפילו על ידי גוי. וקשה דבשבת אמרינן אמירה לגוי שבות והכא משמע דמן התורה הוא. וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא, א"נ על ידי אחרים דפרש"י ר"ל על ידי בנו ובתו הקטנים, ואף על גב דק"ל דאדם מוזהר על שביתת בנו ובתו הקטנים מולא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתיך, מ"מ הייתי אומר שבת דחמירי איסורי אבל יום טוב לא. קמ"ל.

עוד ראה רא"ש (שמות פרשת בא פרק יב פסוק טז): כל מלאכה לא יעשה לכם. פרש"י ע"י אחרים. ור"ל גוים. ואני הקשיתי למורי הרב ז"ל, אם כן מצינו אמירה לגוי שבות מן התורה. ותירץ אחרים קטנים שכן גבי שבת הם מוזהרים בפסוק האבות על הבנים.

[2] שבת קנ א. עירובין סז ב. גיטין ח ב. בבא קמא פ ב. בבא מציעא צ א.

[3] זה לשונה המלא של המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ט): כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (שמות לה ב) הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך דברי רבי יאשיה. ר' יונתן אומר אין צריך והלא כבר נאמר זכור את יום השבת לקדשו והלא דברים ק"ו ומה אם שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך ת"ל כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך שבת מנין ק"ו ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך.

[4] ראה עוד בספר היראים (סימן שד): תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה העובד כוכבים מלאכתך למדנו מכאן שאסור לישראל להניח העובד כוכבים לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת מדאורייתא אבל אם מסר לו ישראל מע"ש המלאכה מותר דתנן בשבת פ"א [י"ז ב'] בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס עובד כוכבים אלא א"כ יעשו מבעוד יום וב"ה מתירין וטעמא כיון שימסרם לו מבע"י נקנית לו המלאכה ומקריא מלאכת העובד כוכבים ולא מלאכת ישראל וכי שרינן במסירה לעובד כוכבים מע"ש דוקא בביתו של עובד כוכבים ובקיבולת ובתלוש מן הקרקע אבל בביתו של ישראל או שכיר או מחובר לקרקע אפי' ברשות עובד כוכבים כגון שדה או אילן או שהקרקע של עובד כוכבים ופירות של ישראל אסור דתניא בשבת בירושלמי פ"א אומנים עובדי כוכבים עושין עם ישראל בביתו אסור בבתיהם מותר אמר רשב"א בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת ר"ש בן ביסנא בשם ר' אחא בשבת באבל ובע"ז הלכה כרשב"א והיינו דאמר שמואל במוע"ק פ"ב [י"ב א'] מקבלין קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר פי' במחובר קאמר ואי איכא מתא דמקרבא להתם אפי' חוץ לתחום אסור וטעמא דמחובר דמיתסר דמפרסמא אי נמי משום דאינה ניקנית מקבלה במסירה, למדנו שאסורה מן התורה שיעשה העובד כוכבים האש לצורך ישראל בשבת ולא לכבד את הבית אפי' בכליו של עובד כוכבים ולא להוציא קדירות ישראל חוץ מן הגחלים דכל זה מלאכת ישראל מיקרי ותן לחכם ויחכם עוד. והא דתנן [שבת קכ"א א'] עובד כוכבים שבא לכבות פי' דליקת ישראל אין אומרים לו כבה ואל תכבה פי' אין צריך לומר לו אל תכבה התם היינו טעמא דההוא כבוי אינה מלאכה מן התורה שהיא מלאכה שא"צ לגופה לא חייב עליה כבוי זה בגחלים שאינם ראוים לשימוש קאמר כגון כבוי דליקת בגדים ואוכלים. והא דאמרינן לעיל (סימן רעד) אמירה לעובד כוכבים שבות באיסורא דאורייתא בשאינה מלאכת ישראל קאמר כגון אומרים לעובד כוכבים תעשה אש שלך לצורכי. אי נמי יש לומר קרא דמייתינן הכא אסמכתא בעלמא הוא.

[5] וכתב האליה רבה על דברי הלבוש אלו (סימן רמג): (א) איסור דאורייתא וכו'. כן כתב ב"י סוף סימן רמ"ד בשם סמ"ג [לאוין עה כד ע"ד]. ועיין בחזקוני פרשת בא [שמות יב, טז] בפסוק לא יעשה מלאכה מה שהקשה על רש"י, דאשתמיטתיה דברי סמ"ג ולבוש אלו. גם מצאתי בספר יראים (סימן קי"ג סימן דש) וזה לשונו, הא דאמרינן אמירה לנכרי שבות כשאינו מלאכת ישראל, כגון שאומרים לנכרי עשה האש שלך לצרכי, אבל להוציא קדרות של ישראל מן הגחלים דישראל אסור מדאורייתא ע"כ. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי (בסק"ח) על הסמ"ג. מכל מקום מפוסקים משמע דלעולם דרבנן.