זמן סעודת פורים כשחל ביום שישי

קביעת סעודה בערב שבת

איתא בגמרא (גיטין דף לח עמוד ב): דאמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבתא, ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו.

ופירש רש"י: ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה.

מבואר בדברי הגמרא שאסור לאכול סעודה בערב שבת. ואמנם זה כנגד דברי הגמרא (פסחים צט, ב): דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך.

ושם (ק, א) פסקו בגמרא כרבי יוסי. ורוב הראשונים פירשו שלדעת רבי יוסי מותר אפילו להתחיל לאכול עד שתחשך, ראה ר"ן שם (יט, א מדפי הרי"ף ד"ה רבי יוסי) שכן פירש דברי הרי"ף. וכן כתב הרא"ש (פסחים פרק ב סימן ב) בשם הרמב"ן (במלחמות שם יט, ב) שכך הוא דעת הרי"ף וכן הסכים הרא"ש, ודלא כבה"ג (סימן ב הלכות קידוש והבדלה) שכתב דאפילו רבי יוסי מודה דמט' שעות ולמעלה אסור להתחיל.

ובאמת כתב הטור (או"ח סימן רמט): אין קובעין סעודה בערב שבת משום כבוד שבת. ומותר לאכול עד שתחשך, ומכל מקום אסור לקבוע בו סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.

וכתב הבית יוסף (שם) שבזה יישב הטור סתירת דברי הגמרא. שדברי רבי יוסי אינם אלא לגבי אכילה בעלמא. אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום. אמנם בדברי הטור לא מפורש חילוק בין סעודה שרגיל בה או שאינו רגיל בה, אלא בין אכילה ושתייה לקביעות סעודה. אבל חילוק זה כתוב בהדיא בדברי הרמב"ם (שבת פרק ל הלכה ד): אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול.

ודברי הרמב"ם לכאורה סותרים שבתחילה כתב "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת" משמע שאסור לקבוע סעודה כל היום. ובסוף דבריו כתב הרמב"ם שמכבוד שבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה. משמע רק מן המנחה ולמעלה. ותירץ המגיד משנה שבתחילה כוונת הרמב"ם לסעודה שאינו רגיל בה בחול, ולכאורה היינו מדכתב "סעודה ומשתה", מה שאין כן בסוף דבריו כוונת הרמב"ם לסעודה שרגיל בה בחול, שגם סעודה זו ראוי שלא לקבוע מן המנחה ולמעלה. והוסיף המגיד משנה שמן המנחה ולמעלה היינו מתשע שעות ולמעלה ולא מחצות, וכתב הכסף משנה שמקורו של הרמב"ם מן המבואר בערבי פסחים שאין איסור אלא מתשע שעות ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון, הרי שדי לזה מתשע שעות.

והיינו שיש שני דינים, סעודה שאינו רגיל בה, אין לאכול כל היום. משום שאין זה כבוד שבת, ולא בכדי שיאכל לתיאבון. ודין שני בכדי שיוכל לאכול לתיאבון לזה די שלא יאכל מתשע שעות ולמעלה[1].

וכן פסק השולחן ערוך (סימן רמט סעיף ב): אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מט' שעות ולמעלה.

והיינו כשיטת הרמב"ם שמפני כבוד שבת אין לקבוע סעודה בערב שבת. אבל מתשע שעות ולמעלה מצוה להימנע אפילו מסעודה שרגיל בה בחול[2].

והוסיף השולחן ערוך שאפילו סעודת אירוסין אין לקבוע בערב שבת. והיינו אף שהיא סעודת מצוה. ומקורו מדברי הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב): אסור לארס אשה ערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס.

סעודת מצוה שזמנה בערב שבת

ואמנם כל זה בסעודת אירוסין שיכול לקבוע סעודה בזמן זה שיכול לקובע בזמן אחר. אבל סעודה שזמנה בערב שבת מותר לאכול וכמבואר בדברי הרמ"א על דברי השולחן ערוך (שם): וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר, כן נ"ל וכן המנהג פשוט.

וכאן לא הגביל הרמ"א את זמן האכילה בערב שבת. ומשמע שסעודת מצוה שזו היא זמנה מותר לאכול כל היום.

ומקור דברי הרמ"א כתב בבאור הגר"א (שם): וסעודה שזמנה. דאפי' סעודת אירוסין אם אירס כבר מותר כמ"ש בפ"ג דפסחים מ"ט א' ואפי' סעודת נשואין כמ"ש בפ"ק דמ"ק וכולם מותרין בערב הרגל.

ומה שציין לדברי הגמרא בפסחים (מט, א) ביאר בדמשק אליעזר שזה ממשנה ערוכה שם: ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו.

מבואר בהדיא שאפשר לעשות סעודת אירוסין בערב פסח אף שהוא חמור מערב שבת מחצות ולמעלה. וכן מבואר לגבי נישואין בגמרא (מועד קטן דף ח עמוד ב): כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל

מבואר מפורש שאם בו ביום אירס או נשא מותר לקבוע סעודה בערב הרגל. ועל כרחך שסעודה שזה זמנה מותר לקבוע בערב הרגל, והוא הדין בערב שבת. ואם כן לכאורה הוא הדין סעודת פורים יכולים לקבוע בערב שבת כיון שזו סעודת מצוה וזה זמנה, ואף שחיובה מדברי סופרים אבל יש חיוב אכילה, וחיוב אכילה בה יותר מסעודת פדיון הבן, וכמבואר בדברי הרמב"ם (נדרים פרק ג הלכה ט): הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו, וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש, פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים.

אם יש דין להקדים סעודת מצוה שזמנה קבוע בערב שבת

והנה כאן לא הגביל הרמ"א את זמן האכילה בערב שבת. ומשמע שסעודת מצוה שזו היא זמנה מותר לאכול כל היום. אמנם בשולחן ערוך לגבי סעודת פורים כתב הרמ"א (סימן תרצה סעיף ב): וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת, ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו.

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק י) דהיינו קודם חצות היום לכתחילה. והיינו מלשון הרמ"א שכתב שיעשו הסעודה בשחרית. ומקורו של הרמ"א כתב בדרכי משה (או"ח תרצה ס"ק ד) שהוא ממנהגי ר"א טירנא.

ואמנם המשנה ברורה ציין לדברי היד אפרים שהביא מדברי המהרי"ל.

וראה יד אפרים שם שכתב: בשחרית משום כבוד שבת כו'. כתב בתשובת מהרי"ל (סימן נו אות ח) דהיינו קודם שעה עשירית, עכ"ל.

והיינו ששיטת המהרי"ל לעשות את הסעודה קודם שעה עשירית ולא לפני חצות. והיד אפרים פירש דברי הרמ"א 'בשחרית' דהיינו קודם שעה עשירית. ודלא כפשט הפשוט בדברי הרמ"א שהביא המשנה ברורה בתחילת דבריו שם [וראה שם בשער הציון שציין לדברי היעב"ץ בסידור שער השמים (שער הדגים מגילה עפה ז, ד).

וזה לשון המהרי"ל (שם אות ח): סעודת פורים ביום ו' מתחילין בהיתר קודם סמוך למנחה דקיימא לן לדברי הכל שרי, ואפילו לבה"ג דפסק כרבי יהודה בע"ש להתחיל היינו סמוך למנחה, אבל קודם ט' שעות אפילו לרבי יהודה שרי כדקתני ושוין שמתחילין.

וראה משנה ברורה (סימן רמט ס"ק יג) על מה שכתב הרמ"א שסעודה שזמנה בערב שבת מותר לקבוע בערב שבת, ולא הגביל הרמ"א את זמן ההיתר: ומ"מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת, וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים ע"ש, ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה:

וכתב בשער הציון (ס"ק יז) על מה שכתב במשנה ברורה שיש להקדימה בשחרית: אף דבב"ח שהובא במגן אברהם נזכר דמצוה להתחילה קודם שעה עשירית, לאו דוקא הוא, דלא עדיפא סעודה זו מסעודת פורים, וכמו שכתבנו, וכן כתב בחיי אדם.

והיינו שאף שהב"ח כתב קודם שעה עשירית למעשה יש להקדים יותר אף בשחרית וכמבואר בדברי הרמ"א לגבי סעודת פורים.

והנה לפי זה האפשרויות לקיים סעודה בערב שבת הם או לכתחילה בבוקר לפני חצות. ואם לא הספיק יש מעלה קודם שעה עשירית כמבואר בדברי המהרי"ל. ובדיעבד יכול לאכול גם אחר כך כל עוד היום גדול.

וביאור הדין שיש להקדימה בערב שבת הוא פשוט, שהרי כמבואר יש שני דינים בערב שבת. א. דין לא לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בערב שבת. ב. מצוה להימנע מסעודה מתשע שעות ולמעלה כדי לאכול סעודת שבת לתיאבון. והנה אף שבסעודת מצוה אין כלל איסור מצד שקובע סעודה שאינו רגיל בה בערב שבת, כיון שזהו זמנה. אבל מצוה להימנע בכדי לאכול סעודת שבת לתיאבון זה יש גם בערב שבת.

שיטת הרמ"א

ואמנם צריך להבין מדוע כתב הרמ"א כאן לאכול בשחרית. הרי אין מצוה להימנע בערב שבת אלא מתשע שעות ולמעלה. וכפי שנתבאר ענין זה שלא לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בערב שבת לא שייך כלל ביום זה, אם כן מדוע יש להקדים לפני חצות. ודברי מהרי"ל ברורים בזה לכאורה ודברי הרמ"א תמוהים לכאורה.

ואמנם על הרמ"א אין להקשות שכן כתב גם לגבי ערב סוכות (סימן תרלט סעיף ג) שאין לאכול בערב סוכות מחצות ואילך[3]. אבל המשנה ברורה שם (ס"ק כז) נקט דלא כהרמ"א, ואם כן מדוע כאן כתב כדברי הרמ"א ולא נראה שהכריע כדברי המהרי"ל שרק ציין לדברי היד אפרים ולא הביא כלל לדבריו. וגם בדברי הרמ"א אין זה מעלה ארוכה, שהרי כאן אין זה דומה לערב הפסח וערב סוכות שמדינא אין לאכול וחשש שם הרמ"א לשיטת הפוסקים שאין לאכול מחצות, אבל כאן שאין זה מדינא אלא שמצוה להימנע מלאכול קודם שעה עשירית ורק למדו זאת מערב הפסח שכמו ששם מצינו שבכדי שיוכל לאכול מצה לתיאבון אין לאכול מן המנחה ולמעלה, תמוה להחמיר כאן כשיטות המחמירות שם, כאשר השולחן ערוך הכריע להקל וכן עיקר הדין שם, ורק לחומרא יש לומר שחשש הרמ"א בערב הפסח ובערב סוכות אבל להחמיר כן בכל ערב שבת הוא תמוה[4], ובאמת הרמ"א לא השיג על דברי השולחן ערוך סימן (רמט סעיף ב) שכתב השולחן ערוך שמצוה להימנע מתשע שעות ולמעלה לא כתב שמצוה להימנע מחצות, וגם בהלכות יום טוב (סימן תקכט סעיף א) לגבי ערב יום טוב כתב שאין לאכול מן המנחה ולמעלה כמו בערב שבת, ומן המנחה ולמעלה סתם היינו מזמן מנחה קטנה וכפי שפירש הגר"א שם בביאורו, והאליה רבה (שם ס"ק ב). ודלא כמגן אברהם (שם ס"ק ב) שפירש גם דברי הרמ"א שם דהיינו קודם חצות. ואם כן פלא מדוע כאן כתב הרמ"א לאכול סעודת פורים קודם חצות[5].

איסור האכילה משום כבוד שבת או שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול

ונראה בביאור דברי המשנה ברורה על פי מה שיש לדקדק בעיקר הדין שלא לאכול סעודה שאינו רגיל בה בערב שבת, שכמבואר לעיל כתב הרמב"ם שהוא משום כבוד שבת. ולעיל נקטנו שהיינו שאין זה כבוד שבת שקובע סעודה בזמן זה. ובפשטות היינו משום שזה זמן שצריך להכין צורכי שבת ולא זמן לקבוע סעודה, וגם אולי זה ממעט כבוד שבת שקובע סעודה כמו סעודת שבת בערב שבת ובזה ממעיט מכבודה של סעודת שבת. אמנם לשון השולחן ערוך מבואר לא כן שכתב "שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול" משמע שאין זה מפני כבוד שבת, אלא שסעודה שאינו רגיל בה היא סעודה גדולה וממילא גם אם יאכלה בבוקר לא יהיה תאב לאכול בסעודת שבת, וראה ביאור הלכה (סימן רמט סעיף ב ד"ה מפני) שהביא דברי הפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק ד) שנקט שהוא מפני כבוד שבת, ולשון השולחן ערוך משמע לא כן. ואולי גם זה כבוד שבת והיינו שמתשע שעות ולמעלה היינו שיבטל בזה עונג שבת, שלא יתענג כלל באכילתו. אבל אם יאכל בבוקר רק לא יהיה תאב לאכול, ואף שיהנה מאכילתו, וזה אינו חיסרון בעונג שבת אלא בכבוד שבת[6].

ולדברי השולחן ערוך שזה בכדי שיכנס לשבת שהוא תאב לאכול. וכמבואר לעיל היינו שבזה יאכל בשבת כשאינו תאב. אם כן יש לומר שהוא הדין בסעודה קבועה יש להקדימה ככל שיכול בכדי שיהיה תאב לאכול יותר בסעודת שבת. ולכן הגם שאין דין שלא לאוכלה כלל שהרי זהו זמנה ולא קבע סעודה בזמן זה, עדיין יש ענין כמה שיותר להקדימה. אבל המהרי"ל סבר שאין דין כלל להימנע קודם לכן, ורק מתשע שעות ולמעלה יש חשש שלא יאכל כשהוא תאב. והאיסור לאכול סעודה שאינו רגיל בה בערב שבת אינו אלא משום שאין זה כבוד שבת שקובע סעודה בזמן זה, וממילא כל שזמנה קבוע ולא קבעה בזמן זה, אין חיסרון בכבוד שבת.

ואמנם בדברי הרמ"א קצת משמע דלא כהמחבר שהוא כתב בהלכות יום טוב (סימן תקכט סעיף א): ואסור לאכול ממנחה ולמעלה בערב יום טוב כמו בשבת שזהו מכלל הכבוד.

ומשמע מדבריו שאפילו מן המנחה ולמעלה אין זה בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב, אלא מדיני כבוד יום טוב, ואם כן לשיטתו צריך לבאר מדוע סעודה שאינו רגיל בה יש להקפיד שלא לאכול אף קודם לכן, וצריך לומר שסעודה שאינו רגיל בה הוי חיסרון כבוד גם קודם חצות, וסעודה רגילה אף שהוא משום כבוד יום טוב, אבל לא משום עצם קביעות הסעודה בערב שבת אלא שאין זה כבוד יום טוב אם אוכל לשובע בערב שבת וממילא לא יהיה תאב לאכול בסעודת שבת, וכמבואר לעיל.

וראה ביאור הגר"א על דברי הרמ"א שם שכתב יסוד גדול בהלכות כבוד שבת ויום טוב: שזהו כו'. לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים. שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג, שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו', ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל:

והיינו כנ"ל שכשמכין עצמו לכבוד שבת הרי זה "כבוד שבת", ולכן מצוה להימנע מלאכול מתשע שעות ולמעלה שעל ידי זה מכין עצמו לסעודת שבת שיאכלה בתענוג וזה כבוד שבת.

בדיעבד אם לא אכל לפני תשע שעות

והנה לפי המבואר עד כאן, המהודר ביותר זה אם יאכל לפני חצות, אבל אין זה אלא להידור בעלמא. ויכול לכתחילה לאכול קודם תשע שעות ולמעלה. ואם לא אכל קודם תשע שעות ולמעלה יאכל אז, שהרי חייב לאכול סעודת פורים.

והנה לגבי סעודה שלישית בשבת שהיא ערב יום טוב כתב הרמ"א (או"ח סימן תקכט סעיף א): אסור לאכול ממנחה ולמעלה בעי"ט, כמו בשבת, שזהו מכלל הכבוד. מיהו אם ערב יום טוב שבת, יכול לקיים סעודה שלישית ויאכל מעט פת לכבוד יום טוב.

ופירש המשנה ברורה (ס"ק ח): יכול לקיים – רצונו לומר אפילו אם שכח או עבר ולא קיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה, יכול לקיים אחר כך, אך אז מצוה לכתחלה ליזהר שיאכל רק מעט פת כדי שיאכל בלילה לתיאבון. והוא הדין כשחל יום טוב ראשון בשבת שייך כל אלו הדברים:

וראה שער הציון (שם ס"ק י) שכתב: עיין במחצית השקל דהיינו יותר מכביצה פת, שהוא שיעור סעודה שלישית, כדלעיל בריש סימן רצ"א, אכן באמת הוא יכול לאכול יותר, אך שלא יהיה שיעור קביעות סעודה [דהיינו כרגילותו בחול], וכן משמע בביאור הגר"א סעיף קטן ו דיבור המתחיל מיהו. ועיין עוד שם, דלפי מה שהעתיק בשם מהרי"ל משמע דמסקנת מהרי"ל לסמוך בדיעבד כששכח לעשות סעודה ג' מקודם אהני פוסקים דפליגי על בה"ג וסברי דלר' יוסי הוא הדין נמי דמתחילין, עיין שם, אכן מדברי הרמ"א שכתב מעט פת משמע דדעתו לכתחלה לחוש גם לדעת בה"ג ולא יאכל כשיעור קביעות סעודה.

ונראה ברור שכל זה רק לגבי סעודה שלישית, אבל אם לא אכל סעודה ראשונה של שבת [ומצוי כשחל ראש השנה בשבת], אז לא ימעט מסעודתו. דהנה חלוקה סעודה שלישית משאר סעודות שבת. שכל סעודות שבת חיוב אכילה בהם מדכתיב לגבי המן שלוש פעמים "אכלוהו היום" ומזה למדו חיוב אכילת שלוש סעודות בשבת, כמבואר בדברי הגמרא (שבת קיז, ב). ובפשטות היינו מדין עונג. אבל בספר אשר לשלמה (מועד סימן כט) האריך להוכיח שחיוב אכילת סעודה שלישית אינו מטעם עונג. ועונג לא מתקיים אלא רק בסעודה אחת ביום. וחיוב אכילת סעודה שלישית רק מדכתיב "אכלוהו היום" שלוש פעמים ולא מדין עונג. ומעתה יש לומר שדווקא בסעודה שלישית כתבו הפוסקים שימעט באכילתה אם לא אכלה לפני תשע שעות. אבל אם התאחר עם סעודה ראשונה אין לו למעט באכילתה[7].

ומעתה הוא הדין והוא הטעם שבסעודת פורים אין למעט אם אוכלה לאחר תשע שעות אף שלכתחילה ודאי צריך להיזהר לאוכלה קודם לזה.

התחלה בזמן הסמוך לתשע שעות

והנה כאמור יש להתחיל את הסעודה לפני תשע שעות. ויש לעיין אם יכול להמשיך סעודתו כפי שירצה, או שמא יש ענין לקצר בסעודתו. ומצאתי שהדברים מפורשים בדברי המרדכי

דהנה בגמרא (פסחים דף ק עמוד ב) אמרו: תני חדא שוין שאין מתחילין ותניא אידך שוין שמתחילין, בשלמא הא דתניא שוין שאין מתחילין משכחת לה בערב הפסח, אלא הא דתניא שוין שמתחילין אימת, אי נימא בערב שבת הא מיפלג פליגי, לא קשיא כאן קודם תשעה, כאן לאחר תשעה.

והקשה המרדכי (פסחים תוספת מערבי פסחים רמז תריא) מה החידוש שיכול להתחיל לפני תשעה, וכתב וזה לשונו: כאן קודם ט' דשוין שמתחילין. ואם תאמר פשיטא דמותר לכתחלה קודם ט' וכי תעלה על דעתך שאסור להתחיל מן השחר, ויש לומר דסלקא דעתך אמינא דאסור להתחיל סמוך לסוף ט' כיון שיודע שאי אפשר לגמור סעודתו קודם ט', קמ"ל דמתחילין לכולי עלמא ואוכלין והולכין עד שתחשך אפילו לרבי יהודה כיון שהתחילו בהיתר.

והעתיקו המהרי"ל (שו"ת סימן נו אות ח) שכתב וזה לשונו: אבל קודם ט' שעות אפילו לרבי יהודה שרי כדקתני ושוין שמתחילין ומעשה בעכו וכו' ורבי יהודה היה שם. ופירש במרדכי ושוין שמתחילין קודם ט' שעות אפילו לא יגמרו עד אחר ט' שעות, דאם לא כן פשיטא[8].

והנה המהרי"ל הוסיף בדברי המרדכי וכתב "ורבי יהודה היה שם" וכוונתו לדברי הגמרא (פסחים ק, א): דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אין מפסיקין, ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל [ורבי יהודה] ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי ברבי רצונך נפסיק וניחוש לדברי יהודה חבירנו, אמר לו בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, אמר לו אם כן לא נפסיק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי, אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש.

והנה איך עשו כן שהיו מסובין וקדש עליהם היום, הרי לשיטת רבי יהודה מפסיקין. ועל כרחך שהתחילו בהיתר ולכך לא היו צריכים להפסיק אלא כשקידש היום לשיטת רבי יהודה.

מבואר בהדיא בדברי מהרי"ל על פי המרדכי שכל שהתחיל בזמן היתר יכול לאכול עד שתחשך ממש.

ואמנם המהרי"ל סיים דבריו וכתב: וצריך ליישב מאי רבותיה דאגריפס לפרשב"ם ואין להאריך בזה.

וביאור דבריו דהנה בגמרא (פסחים דף קז עמוד ב) אמרו: אמר רבינא תא שמע אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך, אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה תנן היינו רבותיה דאגריפס, אלא אי אמרת סמוך למנחה גדולה תנן מאי רבותיה דאגריפס חל איסור עליה מעיקרא, אלא סמוך למנחה קטנה תנן סוף סוף מאי רבותיה דאגריפס הא מטיא ליה זמן איסורא, מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות דידן דמי קא משמע לן.

והנה אגריפס היה אוכל בתשע שעות, והיינו קודם זמן האיסור, אלא פירש רשב"ם: רבותיה דאגריפס. כלומר היינו רבותא דקתני בברייתא אפילו אגריפס דאף על גב דעדיין לא אכל וזמן איסורא לא מטא אכתי בשעה תשיעית עד לאחר תשעה אפילו הכי לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסור ויתענה ולא יאכל:

וראה מרדכי (שם תוספת מערבי פסחים רמז תריא) שכתב: [שם] הא מטי ליה זמן איסוריה. פירוש קודם שיגמור סעודתו, דאפילו רבי יוסי דפליג לעיל (פסחים ק, א) בהפסקה דערבי פסחים דאית ליה דאין מפסיקין, כיון שהתחיל לאכול בהיתר, מכל מקום הכא מודה דאסור, דהיינו דוקא לעיל משום דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בט' שעות, דאולי יגמור סעודתו בהיתר, אבל הכא גבי אגריפס שהיה יודע שאי אפשר לגמור סעודתו בתוך ט' שעות ודאי הוי כמו מתחיל לאכול לאחר זמן איסור, ואפילו רבי יוסי מודה, ואם כן מאי רבותיה כפ"ה.

וכתב השל"ה בספרו בגדי ישע (על המרדכי שם אות פח): וקשה דלעיל כתב הספר דאפילו רבי יהודה מודה היכא דהתחיל בהיתר אף על גב דאי אפשר לסיים סעודתו בזמן היתר דמותר להתחיל. ואין לומר דהתם דברי הספר הוא, והכא הוא דברי רשב"ם, דאם כן מה יעשה הספר עם מה שמשמע כן בהדיא הכא בתלמודא דאסור לאכול אף קודם זמן איסורו דהיינו בט' כשיודע בודאי שיאכל עד תוך זמן איסור, בשלמא בלא הספר לא קשיא תלמודא דהכא אתלמודא דלעיל (פסחים ק, ב) דקאמר קודם ט' מתחילין אף לרבי יהודה, דיש לומר דלעיל מיירי באדם שבדעתו לגמור קודם ט', אבל לפי מה שכתב הספר לעיל קשה, ואין לחלק בין ערב שבת לערב פסח דהא לרבי יהודה מפסיקין בערב שבת ואפילו הכי כתב דהיכא דהתחיל בהיתרא שרי אף כשאי אפשר לסיים אכילתן בזמן היתר, כל שכן לרבי יוסי דאמר אין מפסיקין בערב פסח, ומיקל יותר בערב פסח מרבי יהודה בערב שבת, כל שכן דהיה לו להתיר ערב פסח כמו רבי יהודה בערב שבת, וצריך לומר דהכי קאמר לעיל הספר שיודע שאי אפשר לגמור סעודתו קודם ט' אבל סובר שיגמור סעודתו לגמר ט' והכא באגריפס ידע בודאי שלא יוכל לגמור עד אחר זמן איסוריה, וצ"ע.    

לשיטתו בביאור דברי המרדכי גם אם התחיל לאכול בזמן המותר אם יודע בבירור שיאכל בזמן האסור אין לו לאכול. וזה חידוש גדול שלא ראיתיו מוזכר בדברי הפוסקים, וגם צריך לעיין איך יישב לפי זה ראיית המהרי"ל ממעשיו של רבי יהודה עצמו שאכל עד שתחשך, וגם מפורש בגמרא "ושוין שמתחילין" וכתב רשב"ם שם שאוכל עד שתחשך. וצריך לומר דאין הכא נמי שאם התחיל בזמן המותר אוכל והולך עד שתחשך, אבל כשמתחיל בזמן שודאי יאכל בזמן איסור אינו יכול לאכול עד שתחשך. "ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום", היינו שלא כוונו לכך לכתחילה ורק כך אירע.

והדברים נראים תמוהים מאד, שלפי זה נמצא דין תמוה לכאורה. שאם אדם יתחיל סעודתו בשעה שודאי יאכל בזמן איסור, אף שמתכוון לסיים בשעה מוקדמת אלא שמכוון לסיים בזמן איסור, אין לו לאכול, ומי שמכוון לכתחילה לאכול בזמן היתר מתירים לו לאכול עד שבת ממש, ואף שעל ידי זה יתבטל מעונג שבת ולכאורה זה תמוה.

ואמנם כך מצינו אליבא דרבי יוסי שאין מפסיקים בערב הפסח, אם התחיל בהיתר. ולהתחיל אסור אף סמוך למנחה. ואף שאם אוכל סמוך למנחה יהיה שבע פחות ממי שאוכל עד חשיכה ממש. ועל כרחך שלשיטת רבי יוסי כל שאוכל בהיתר אין מפסיקין אותו, והיינו שאין חיוב להיות עסוק בשעת אכילת היתר, שיוכל לאכול לאחר זמן, ואף שעל ידי זה יתבטל מהידור מצוה של אכילת מצה לתיאבון. ורק להתחיל באכילה אסור לשיטת רבי יוסי. ולשיטת רבי יהודה אינו כן אלא אם התחיל בהיתר מפסיק בערב הפסח. אבל בערבי שבתות מודה שאם התחיל בהיתר אינו חייב להפסיק. ועל זה חידש המרדכי שאם מתחיל בזמן שודאי יאכל באיסור אין לו להתחיל. וכך הוא לשיטת רבי יוסי בערב הפסח.

והנה לפי לכאורה גם בערב שבת לדידן שמותר לאכול עד שתחשך, וכל מה שיש להימנע מלאכול מתשע שעות ולמעלה אינו אלא מצוה בעלמא, יש להימנע לאכול בזמן שיודע שוודאי יאכל בזמן של אחר תשע שעות ולמעלה. שהרי כאמור בתחילת דברינו עיקר הדין שיש להימנע בערב שבת מלאכול מתשע שעות ולמעלה, נלמד מהנאמר בערב הפסח, ואם בערב הפסח יש איסור אף סמוך לתשע שעות ולמעלה, אף יש להימנע מלאכול סעודה סמוך לתשע שעות ולמעלה כשיודע שוודאי יאכל בזמן האיסור, ורק אם התחיל קודם ונמשכה סעודתו יכול לאכול, וזה חידוש גדול ולא שמענו מי שירד לומר כן. אף שבערב הפסח הדברים מפורשים בפוסקים כמבואר במגן אברהם (סימן תעא ס"ק א) ובמשנה ברורה (שם ס"ק ט), ראה שם שכתב: אכן אם יודע שימשך סעודתו בתוך שעה עשירית לא יתחיל לאכול אפילו קודם ט':

מבואר שדברי המרדכי שכתב לגבי ערב הפסח נפסקו להלכה. ואם כן צ"ע מה הדין בערב שבת. אלא אם נאמר שכיון שכל האיסור לאכול סמוך לתשע שעות אינו אלא חומרא בעלמא לא נאמר בזה דין זה, וצ"ע[9].

והנה ראיתי בספר אוהלי יאודה [לרבי יהושע יאודה אמאדו – איזמיר התקפ"א] שהביא קושיא זו שהקשה המהרי"ל בשם ספר לשון לימודים וכתב ליישב: ולענ"ד לא קשיא ולא מידי דודאי לא נאמר דין זה של מרדכי אלא בשבת הקל דרבי יהודה מודה בזה כיון דחזינן דרבי יוסי מתיר לגמרי אבל בפסח דאפי' רבי יוסי מודה דאסור כל ט' ודאי דאמרינן דאף סמוך לט' כיון שיודע שא"א לגמור סעודתו אם לא בתוך ט' ודאי דאסור וההוא עובדא דאגריפס היה בערב פסח וק"ל והתימה עליו שהניחא בצריך עיון.

והנה מבואר בדבריו לחלק בין ערב פסח לערב שבת, וגם בדברי זקני הגאון רבי יעקב קנטורוביץ זצ"ל (חידושי הגר"י פסחים ק, א) כתב לחלק בין ערב הפסח לערב שבת, ובערב שבת מותר להתחיל לשיטת רבי יוסי אף כשיודע שיאכל אחר שתחשך ואין צריך להפסיק לשיטתו, ורק בערב הפסח אין להתחיל כשיודע שימשיך בזמן איסור. ולשיטתם לכאורה אין להימנע בערב שבת מלקבוע סעודה בזמן סמוך לתשע שעות ולמעלה אף שיודע שיאכל אחר תשע שעות ולמעלה, שהרי בערב שבת מותר להתחיל כשיודע שיאכל בזמן האיסור ורק בערב הפסח יש להקפיד בזה.

אמנם לכאורה זה אינו וכפי שיבואר דהנה כפי שהובא לעיל השל"ה דחה ישוב זה לחלק בין ערב הפסח לערב שבת בדרך קל וחומר, דהא לרבי יהודה מפסיקין בערב שבת ואפילו הכי היכא דהתחיל בהיתרא שרי, אף כשאי אפשר לסיים אכילתן בזמן היתר, כל שכן לרבי יוסי דאמר אין מפסיקין בערב פסח, ומיקל יותר בערב פסח מרבי יהודה בערב שבת, כל שכן דהיה לו להתיר ערב פסח כמו רבי יהודה בערב שבת, וצ"ע. ואם כן איך חילקו בעל אוהלי יאודה וסבי הגר"י זצ"ל בין ערב פסח לערב שבת.

אמנם לכאורה  על קל וחומר שכתב השל"ה יש להשיב שמה שהתיר רבי יוסי ואמר שאין צריך להפסיק בערב הפסח אין זה משום שערב הפסח לשיטתו קל מערב שבת לרבי יהודה, אלא שלגבי הפסקת הסעודה סבר רבי יוסי שאין צריך להפסיק וזה דין מסוים בהלכות הפסקה שאין צריך להפסיק סעודה בזמן שיש איסור להתחיל אותה שאין האיסור אלא להתחיל ולא חייב להפסיק. אבל לגבי חומרת הדין של איסור אכילה בערב הפסח חמור יותר האיסור מערב שבת. ולכן הגם שבערב שבת לרבי יהודה מותר לאכול אף כשיודע שיאכל בזמן האיסור, בערב הפסח אינו כן. שחלוק עיקר דין איסור אכילה בערב הפסח מאיסור האכילה בערב שבת, שבערב שבת האיסור הוא מצד כבוד שבת וסבר רבי יהודה שמחמת כבוד שבת יש לאסור אכילה, ולא מצד עונג שבת כדי שיאכל בשבת כשהוא תאב לאכול. ולכן אם התחיל בזמן היתר, אף שיודע שיאכל גם בזמן איסור אין בכך כלום כיון שלא החסיר בכבוד שבת. אבל בערב הפסח שכל איסור האכילה היינו משום שיכנס לפסח כשהוא תאב לאכול ממילא יש איסור לאכול כל שיודע שתימשך סעודתו לזמן האיסור[10].

נמצא לפי זה שגם לדברי אוהלי יאודה וסבי הגר"י כל דבריהם לחלק בין ערב שבת לערב הפסח היינו בשיטת רבי יהודה בערב שבת ובשיטת רבי יוסי בערב הפסח. אבל המצוה להימנע מלאכול בערב שבת שנלמדה מאיסור אכילה בערב פסח, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ולא משום כבוד שבת, אם כן יש להימנע מלאכול בזמן שיודע שיאכל אחר תשע שעות ולמעלה ולא מועיל מה שהתחיל בהיתר. ונמצא שגם לשיטת אוהלי יאודה שחלק על הבגדי ישע, אמנם לדינא אין מחלוקת ביניהם.

אמנם עיקר דברי הבגדי ישע שלא כדברי המהרי"ל, ויש לומר שכיון שאין זו אלא חומרא יש להקל בזה, אמנם גם לדברי מהרי"ל מסתבר שראוי לכוון שעיקר הסעודה תהא בשעה מוקדמת כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון.

ואחר כל הדברים אולי נמצא בדברינו אלו ביאור לשיטת הרמ"א שכתב (סימן תרצה סעיף ב) שיאכל סעודת פורים קודם חצות, ולא כתב כשיטת המהרי"ל שיכול לאוכלה קודם תשע שעות, שכיון שסעודת פורים סעודה גדולה ומתמשכת אין להתחילה סמוך לתשע שעות אלא יש להקדימה יותר, וחשש לשיטת המרדכי שהכריע מדברי הגמרא (פסחים קז, ב) שאין להתחיל בזמן שיודע שיאכל בזמן שאין לאכול, ודלא כמהרי"ל בזה.

מצות סעודת פורים מדין יום משתה ושמחה ואין למעט בה

ואמנם כיון שכל דין זה להימנע מסעודת מצוה בערב שבת, הוא חידוש, לכאורה ברור שעד כמה שעל ידי זה נמנע משמחת פורים אין להחמיר שנמצא חומרו קולו, שמצות סעודת פורים במשתה ושמחה היא מעיקר הדין ולעומת זאת מצוה להימנע מאכילה בערב שבת אינו אלא חומרא בעלמא.

וזה לשון הרמב"ם (מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד-טו): [יד] מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים, ומותר בעשיית מלאכה ואף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה, אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. [טו] כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.

הרמב"ם לא כתב בהלכה י"ד שיש חיוב סעודה, אלא רק שהוא יום משתה ושמחה, ואחר כך כתב כיצד חובת סעודה זו, והיינו לכאורה שסעודת פורים עניינה קיום יום משתה ושמחה, ואם עיסוקו בהקדמת הסעודה מפריע לקיום עיקר החיוב הרי שמבטל עיקר מצוה בשביל לקיים דבר שאינו מדינא אלא רק מצוה בעלמא.

אם יש ללמוד מערב הפסח לשאר דינים שאין להתחיל בזמן שיודע שיגיע לזמן האיסור

ובעיקר הדברים שנתבארו לעיל לחלק בין ערב פסח לערב שבת כשמתחיל בזמן סמוך לזמן שאסור להתחיל בו, אם נחשב התחיל בזמן איסור או לא. שהבאנו דברי השל"ה בבגדי ישע שכתב שאין לחלק בין ערב פסח לערב שבת, ובשם אוהלי יהודא וסבי הגר"י זצ"ל הבאתי שחילקו בזה בין ערב פסח לערב שבת. לכאורה דבר זה מבואר שנחלקו בו עוד מגדולי האחרונים ואף נפתח בראשונים.

דהנה התרומת הדשן (סימן ד) כתב לגבי מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת, עד לאחר שענו הקהל ברכו, אבל עדיין הוא זמן מנחה, היאך יתפלל תפלת מנחה זו, שלא יתפלל באותו בית הכנסת תפלת מנחה, וכתב וזה לשונו: ונ"ל, שאם יבא אחד לבהכ"נ סמוך לברכו, לא ימתין להתפלל מנחה עד לאחר ברכו, בשביל עניית ברכו, כמו שצריך לעשות בשאר ימים, דכיון דשעה עוברת היא לתפלת המנחה, אם יענה ברכו כדפי', אין להקפיד בכה"ג, אם לא יענה ברכו. והכי איתא להדיא, בסמ"ק במצות תפלה, אעניית מודים עם הצבור. ונראה דה"ה דעניית ברכו. ואף על פי שלא יוכל לגמור חצי תפלת המנחה קודם ברכו, ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול, באותו בהכ"נ שבו הצבור ושלוחם, שענו כבר ברכו וקדשו היום, מ"מ הואיל והתחיל בהיתר, אין נראה דיש קפידא כולי האי. ואף על גב דבפרק ערבי פסחים (פסחים קז, ב) גבי ההיא דאגריפס, פריך סוף סוף מאי רבותא, דהא מטא זמן איסור, פירש רשב"ם: דהיכא, דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר, הוי כהתחיל באיסור. ונדון דידן, נראה דאין לדמות להתם, דלאו איסור והיתר שייך ביה.

ובכתבים (סימן קנג) כתב התרומת הדשן: נלע"ד אין להקפיד אמאי דמתפלל תפלת חול אצל הצבור שכבר ענו ברכו וקדשו היום, הואיל והתחיל בהיתר, וכה"ג אשכחן טובא לחלק. ודוקא בשלא ידע שלא יוכל לגמור קודם ברכו, כגון שסבור שאחד מן הקהל יושיבו החזן מעט, מ"מ אם היה יודע שלא יוכל לגמור, א"כ התחיל באיסור כדאיתא בהגה"ה במרדכי.

הרי בהדיא שלמד מדברי המרדכי הנאמרים ביחס לערבי פסחים, למצות תפלה. ונמשך אחריו המגן אברהם (סימן רצא ס"ק ג) שכתב שאם מתחיל סעודה שלישית סמוך לחצות ויודע שיימשך לאכול עד אחר חצות אסור להתחיל כיון שהגיע זמן המנחה, וציין לדבריו בהלכות פסח שם הביא את דברי הרשב"ם. הרי שלמד ממה שכתב המרדכי לגבי ערב הפסח להלכות אכילה לפני תפלה, ואם דברי הרשב"ם אינם אלא ביחס לערב הפסח בכדי שיוכל לאכול בלילה כשהוא תאב לאכול אי אפשר ללמוד מזה לדין אכילה סמוך למנחה.

–

[1] וראה מגיד משנה (שבת פרק ל הלכה ד) שהביא שיש מהמפרשים שכתבו שאין איסור לאכול בערב שבת אלא אם רגיל בכך כל ערב שבת. ולפי זה אין איסור אלא אם עושה כן בקביעות, ולכך אמר רבי יוסי שמותר לאכול עד שתחשך והיינו אם אינו רגיל בכך. וכן כתב הרשב"א (גיטין לח, ב). אבל הטור והרמב"ם יישבו קושיא זו בדרך אחרת וכנ"ל.

[2] ואמנם השולחן ערוך שינה מלשון הרמב"ם. וראה להלן.

[3] וראה שם מגן אברהם (סימן תרלט ס"ק יב). וראה חק יעקב (סימן תעא ס"ק א) ובכורי יעקב (סימן תרלט ס"ק כד) מה שיישבו שיטת הרמ"א.

[4] וראה ביאור הגר"א (סימן תקכט סעיף א) שכן כתב בדעת הרמ"א שם. וזה לשונו: "ועיין מגן אברהם שכתב דמהרי"ל אזיל לשיטתו [שאין לאכול אלא עד חצות] כו'. ודבריו צ"ע דהא אמרינן בהדיא בגמ' מט' שעות ולמעלה כו' ל"ק כאן קודם ט' כו' ודוקא בע"פ ס"ל להר"ן דסמוך למנחה גדולה דפסק הבעיא לחומרא ע"ש אבל הרב מיירי במי ששכח עד מנחה קטנה וכ"ה במהרי"ל", עכ"ל. וזה כמבואר בדברינו שאין לומר שהרמ"א החמיר בערב שבת שיש מצוה להימנע מחצות מלאכול.

[5] וראה בדברי הראב"ד (שבת פרק ל הלכה ד) שהוא סובר שיש להימנע בערב שבת מחצות היום, אך כמבואר רוב הפוסקים לא סבירא להו כן.

[6] וראה שם במשנה ברורה (ס"ק י) שהביא שיטת הר"ח (ראה רשב"א גיטין לח ב ד"ה ואחת) שכתב טעם אחר בזה והוא שמתוך טירדת הסעודה לא יתעסקו בצורכי שבת.

[7] ואין להקשות על זה מן המבואר בביאור הלכה (סימן תקכט סעיף א ד"ה בערב יום טוב) שכתב שביום טוב ראשון אין צריך להקפיד שלא לקבוע סעודה מתשע שעות ולמעלה, ודלא כמגן אברהם (שם ס"ק א) וביאר הטעם משום שאנו בקיאים בקיבועא דירחא ולא יתכן להחמיר ולא לאכול סעודת יום טוב של יום ראשון שהוא העיקר מפני יום טוב שני שאינו אלא מדרבנן. ומשמע שבלא זה היה כותב להימנע. אמנם יתכן שדבריו אמורים ביחס להימנעות מאכילה חוץ מסעודת היום וכמבואר בדבריו שם שכתב "אבל שנחמיר מלאכול ביום טוב ראשון בעת שתאב לאכול כגון בחג השבועות שהיום גדול ונשויהו לספיקא שמא היום חול והוא ערב יום טוב וכדי שיאכל בלילה לתיאבון מנין לנו דבר זה", מבואר בדבריו שהתיר אף אם אכל כבר ורק רוצה להוסיף ולאכול כי תאב לאכול ולא לחובת היום. אבל אם לחובת היום פשיטא שאין צריך למעט.

וראה ביאור הלכה (סימן רמט סעיף ב ד"ה מותר) שמי שהתאחר מלאכול סעודת ברית או פדיון הבן בערב שבת אחר תשע שעות ולמעלה כתב הלבוש שאם יכול לאכול שניהן מוטב ואם לא תדחה סעודת שבת, והיינו כשלא יוכל בעקבות האכילה של סעודת הברית לאכול סעודת שבת כלל מפני אכילה גסה, אפילו הכי אין לו לחוש לזה כיון שהוא עסוק כעת בסעודת מצוה, ויקיים למחר שלש סעודות.  והביאור הלכה פקפק בזה דסעודת ברית ופדיון הבן אינם חיוב כל כך כמו סעודת שבת. אבל לגבי סעודת פורים גם הביאור הלכה מודה שהרי חיוב סעודת פורים חיוב גמור מדברי סופרים ואף עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כמבואר לעיל בשם הרמב"ם (נדרים פרק ג הלכה ט).

[8] ואמנם ראה מהרש"א (פסחים ק, ב ד"ה כאן קודם ט') שכתב "דהא ודאי לא אצטריך למתני דמתחילין קודם ט' וכי תעלה על דעתך שאסור להתחיל מן השחר, אלא דאשמעינן לרבי יודא כיון שהתחיל בהיתר מותר לו לאכול עד שתחשך, ובמרדכי תירץ בזה בע"א ע"ש". וצ"ע אם לחלוק על המרדכי שאם התחיל בזמן שקרוב לשעת האיסור, יהיה אסור להמשיך לאכול עד שתחשך.

[9] ומצינו בדומה לזה, דהנה התרומת הדשן (סימן ד) כתב שאם בא לבית הכנסת סמוך לקבלת הצבור שבת, מתחיל להתפלל מנחה ואף על פי שבעודו מתפלל יקבלו הצבור שבת אין בכך כלום, הואיל והתחיל בהיתר. ופסק כן השולחן ערוך (או"ח סימן רסג סעיף טז) וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק סג) "ואף על פי שהיה יודע שלא יוכל לגמור אפילו חצי התפלה קודם ברכו מ"מ מקרי התחיל בהיתר לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל המתפללים של שבת אינו אלא חומרא בעלמא". הנה מבואר שכל שאין זה אלא חומרא בעלמא אין להחשיב זמן הסמוך לזמן איסור, כהתחיל באיסור. אמנם למעשה אין זה דומה לנידון דידן שהרי כאן אינו דיון אם להחשיבו התחיל באיסור אלא שלמעשה מצוה להימנע כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ומה יועיל אם יאכל בזמן איסור, וצ"ע. וראה להלן מה שנתבאר בזה בדברי התרומת הדשן.

[10] ראה להלן מה שנתבאר בזה השם התרומת הדשן והמגן אברהם.