תפילת נפילת אפיים

מקור דין נפילת אפיים

נאמר בתורה (במדבר קרח טז כב): וידבר ה' אל משה לאמר. הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע. ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל א-לוהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף.

וכתב רבינו בחיי: ויפלו על פניהם – להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפלה.

מבואר אם כן שמקור תפילת נפילת אפיים היא מן התורה.

נפילת אפיים חלק מתפלת שמונה עשרה

הבית יוסף (או"ח סימן קלא) בתחילת הלכות נפילת אפיים כדרכו להראות את מקור דברי "פשוט בכמה מקומות בתלמוד שנופלים על פניהם לאחר תפילה". גם הרא"ה (ברכות פרק אין עומדין) כתב כן: ואם בא להרבות בתחנונים רשאי, כדאשכחן בכולי תלמודא דמפשו ברחמי בההיא שעתא. ואמנם לא מצאתי דין זה מפורש ממש בתלמוד אבל כן נראה מבואר אחר עיון בדברי הגמרא בשתי מקומות, וכדלהלן.

אמרו בגמרא (בבא מציעא נט ב): אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי, מההוא מעשה ואילך [שנידו את רבי אליעזר] לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה, ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר, איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה קום קטלית לאחי, אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב, אמר לה מנא ידעת, אמרה ליה כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.

והנה פשטות דברי הגמרא לא נראה שהכוונה לנפילת אפיים אחר תפלת שומנה עשרה, אבל מדברי הראשונים על דברי הגמרא מבואר שהיה זה נפילת אפיים שאחר תפלת שמונה עשרה, וזה לשון חדושי הריטב"א (בבא מציעא נט ב): לא שבקת ליה למיפל על אנפיה. תמיהה מילתא היאך אפשר שלא תזוז ממנו כל היום, ומכאן מביא ראיה רבינו שאסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפילה בין תפילה לנפילת אפים.

וכן הוכיח גם בחידושי הרא"ה (ברכות שם) והמהר"י אבוהב (או"ח סימן קלא)[1]. ואמנם עיקר דבריהם להוכיח שאין להפסיק בין תפלה לנפילת אפיים. אבל מן הדברים עולה שנפילת אפיים אחר תפלת שמונה עשרה, ושכן מבואר מן המסופר בגמרא, שאם לא כן לא יתכן שאשתו של רבי אליעזר שמרתו ולא זזה ממנו כל היום. ועיקר הדין שאין להפסיק בין תפלת שמונה עשרה לנפילת אפיים כן כתב גם בספר אהל מועד (שער התפלה דרך ג נתיב ב).

וסברת הדין שאין להפסיק בין שמונה עשרה לנפילת אפיים, מבואר בדברי הרא"ה שם שכתב: ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים דכולה כעין תפלה אריכתא היא.

וכסברא זו כתב המהר"י אבוהב (או"ח קלא) בשם ספר צרורות בשם הגאונים.

וענין זה שלא להפסיק בין התפלה לנפילת אפיים צריך עיון, שאם היינו משום שנפילת אפיים תפלה אריכתא היא כפשוטו, היה צריך להיות שאף בדיבור לא יפסיק בין שמונה עשרה לנפילת אפיים, אמנם בדברי המגן אברהם מבואר לא כן שכתב (סימן קלא ס"ק א): אין לדבר. צ"ע דלפעמים מפסיקין בתחינות כגון אל רחום. וצריך ליזהר שלא להפסיק בדבור. מיהו בסימן נא סעיף ד משמע דאין קפידא כל כך, וכן כתב בבית יוסף בשם תלמידי רשב"א דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברים אחרים אסור, אבל שיחה בעלמא לית לן בה. וכן משמע סימן קכ"ד סעיף ד' דדוקא משום חזרת הש"ץ יש להם לשתוק, הא לאו הכי אין איסור, ויש לדחות. מכל מקום נראה לי מה שכתבתי.

המגן אברהם מוכיח מן האמור בשולחן ערוך (סימן נא סעיף ד) שכתב שם "צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף שמונה עשרה". משמע שרק עד אחר שמונה עשרה אסור לדבר. גם ממה שכתב השולחן ערוך (סימן קכד סעיף ד) "כששליח ציבור חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן". משמע שרק משום חזרת הש"ץ אין לדבר אבל מצד מה שמפסיק בין שמונה עשרה לנפילת אפיים אין חיסרון. ומזה הוכיח המגן אברהם שרק אם עוסק בדבר אחר הוי הפסק אבל לא בשיחה בעלמא. והדבר צריך ביאור אם נפילת אפיים היא חלק מן תפלת שמונה עשרה היה צריך להיזהר שלא לדבר כלל ואם איננה ממש חלק מן התפלה שלא יהיה איסור להפסיק כלל.

ואמנם עיקר הדבר שנפילת אפיים היא חלק מן תפלת שמונה עשרה מבואר גם בדברי הרמב"ם שכתב (הלכות תפלה פרק ה הלכה א): שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה.

ובהמשך הפרק (הלכה יג) ביאר השתחויה כיצד: השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית[2] ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה.

מבואר שנפילת אפיים היא חלק מתפלת שמונה עשרה. וכפי שמשמע שזה דין בתפלה. וגם זה חלק ממהלך הכריעות וההשתחוויות. וכיון שהרמב"ם סבור שנפילת אפיים חלק מתפלת שמונה עשרה, הוצרך הרמב"ם לכתוב (שם הלכה יד): ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר[3].

המשך התפלה אחר עקירת רגליו

וענין זה שהגם שעוקר רגליו, נחשבים התחנונים שאחרי התפלה כתפלה אריכתא, כן יש להוכיח גם מדברי הגמרא (ברכות כט, ב): אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש, לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה. איכא דאמרי אמר רב נחמן בר יצחק, הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה, לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש.

והנה לישנא בתרא היינו שמי שלא עקר רגליו אם לא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו נחשב כעקר רגליו ולא יכול לחזור לעבודה אם שכח יעלה ויבוא ביום שצריך להזכיר בו. אבל לישנא קמא לכאורה תמוהה. שאם עקר רגליו וסיים תפלתו מה בכך שאומר תחנונים אחר תפלתו. ומבואר שהאומר תחנונים אחר תפלתו הרי זה כהמשך התפלה אף שעקר רגליו. ואמנם לא נפסק כן להלכה ואם עקר רגליו חוזר לראש כיון שנפסק להלכה כלינשא בתרא (ראה שולחן ערוך סימן תכב סעיף א), אבל עצם הדברים מבוארים שתחנונים אחר התפלה הם חלק מן התפלה, אלא שללישנא בתרא אף שהתחנונים שייכים לתפלת שמונה עשרה, אין זו ממש חלק מתפלת העמידה וממילא אם שכח צריך לחזור לראש, אבל אין לומר שמחלוקתם קיצונית כל כך וללישנא בתרא אין התחנונים שאחר התפלה חלק מהתפלה כלל כל שעוקר רגליו. אמנם כאן לא מבואר ענין נפילת אפיים. [וראה להלן שנבאר את שתי השיטות המבוארות בשתי הלשונות בגמרא].

נפילת אפיים זמן לבקש בקשות פרטיות

ואמנם מצינו ענין נפילת אפיים בכמה מקומות הגם שלא מבואר שם שזמנה אחר תפלת שמונה עשרה, וכדלהלן, ובחלקם אף נראה שיש מקום לנפילת אפיים שלא בזמן התפלה כלל.

בגמרא תענית (דף ט עמוד ב): רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא הוה מקשי ליה טובא, יומא חד חזייה דנפל על אפיה שמעיה דאמר רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי, קביל עליה שתיקותא ותו לא אקשי ליה.

לא מבואר כאן אימתי הוא "נפל על אפיה" אבל מבואר שזמן נפילת אפיים הוא זמן לבקשת תחנונים.

גם בגמרא קידושין (דף פא עמוד ב) מבואר שזמן נפילת אפיים הוא זמן לבקשת בקשות, אך לא מבואר אימתי הוא זמן זה: רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע

ובגמרא (מגילה דף כב עמוד ב) נראה לכאורה שזמן נפילת אפיים אחר קריאת התורה: גופא רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא פתח בריך חתם ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה, מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש, כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב אפילו כולהו נמי, קמיה דרב הואי, וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה, לא בעי למיטרח ציבורא. ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. וליפול על אפיה ולא ליעביד פשוט ידים ורגלים לא משני ממנהגיה, ואיבעית אימא אדם חשוב שאני כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קם לך [וגו'].

ובדברי הגמרא שם מבואר עוד (חלק זה מובא גם בגמרא ברכות דף לד עמוד ב) שהיה מנהגם לעשות נפילת אפיים אך לא מבואר אימתי: תנו רבנן קידה על אפים שנאמר ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים שנאמר מכרע על ברכיו השתחואה זו פשוט ידים ורגלים שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי.

נמצא מבואר שזמן נפילת אפיים אחר שמונה עשרה, ושהוא זמן שנהגו בו לבקש בקשות פרטיות. ואמנם לא מצינו שזמנה של נפילת אפיים אחר תפלת שמונה עשרה, אלא בגמרא בבא מציעא, וקצת תמוה לשון הבית יוסף. אך מה שכתב הרא"ה שבכולי לתמודא מצינו דמפשי ברחמי בההיא שעתא, יש לומר שהכוונה על זמן נפילת אפיים שזמן זה הוא זמן לבקשת צרכים, ולא שזמן נפילת אפיים בההיא שעתא. וזה באמת מצינו בכמה מקומות וכמו שנתבאר.

ועיקר הדבר שזמן נפילת אפיים מיועד לבקשת צרכיו כן מבואר גם מלשון הרמב"ם (תפלה פרק ה הלכה יג) שהובא לעיל שכתב: ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה.

וכן מבואר בתשובת רב שלום גאון המובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרג): ששאלתם מהו שיפול אדם על פניו בערבית ויבקש רחמים ולא פירשתם אם בחול אם ביום טוב, הוו יודעים אם בחול מותר לפול על פניו אחר תפלת ערבית ואפילו בצבור, וכן מנהג בבית רבינו שבבבל. ואם בשבתות ויו"ט יחיד אי צריך לבקש רחמים או לפרנסה או שיש לו חולה בתוך ביתו או שיש לו צורך מותר לפול על פניו לשאול כל צרכיו, דאפילו תוך י"ח ברכות מצינו שיש לו רשות לבקש רחמים, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב (עבודה זרה ח, א) אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרו בברכת חולים [ואם צריך] לפרנסה אומרה בברכת השנים, ואמר ריב"ל אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי של יו"הכ [אומר] ק"ו לקבוע שאלתו בתוך י"ח קובע לפול על פניו לא כ"ש. ושוב מצינו שבזמן שיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו ביחיד בכל תפלה ואפילו בשבת, דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב (שבת יא, א) יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואפילו בשבת, וכל שכן לפול על פניו שאין בכך כלום. אבל בצבור לא יפלו על פניהם ואם ח"ו עומדים ישראל בדוחק מותר לבקש רחמים ולפול על פניהם בשבת ואפילו בצבור דת"ר (בבא בתרא צא, א) מתריעין על פרגמטיא ואפילו בשבת ואמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל.

דבר זה צריך הסבר מדוע זהו זמן המיוחד לבקשות פרטיות.

נפילת אפיים רשות

והנה הגם שכמו שנתבאר מקורה של תפלה בנפילת אפיים מן התורה, ומבוארת בדברי חז"ל. ואף מבואר שזה חלק מתפלת שמונה עשרה. כתב הטור (או"ח סימן קלא) בשם רב נטרונאי גאון "נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא". וראה בית יוסף שם שכתב שלכך יש ימים שלא אומרם תחנון כיון שנפילת אפיים רשות.

וכן כתב הרא"ה (ברכות פרק אין עומדין): ואף על גב דלא חשבה להא בהדי הא דאמרינן לקמן דשלש סמיכות הן, משום דהא לא קביעא, דזמנין דליתה כגון בראשי חדשים ודכותיהו כדמוכח בהדיא בההיא, דלא חובה גמורה היא אלא אפושי ברחמי. והכי מוכח בהדיא ההיא מדמבטל לה דביתהו מיניה. ומכל מקום היכא דאתי למימרא לא בעי למפסק כדפרישנא.

וכן כתב הריב"ש (סימן תיב) והאריך בזה שנפילת אפיים רשות: דבר זה של נפילת אפים אינו חובת התפלה אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל. כמו שמוזכר בפ' אחרון דמגלה (כב, ב) נפול כולי עלמא על אנפייהו. רב לא נפל על אנפיה. ושיילינן נמי התם מאי טעמא לא נפל על אפיה, וכן בבבא מציעא פרק הזהב (נט, ב) אמרינן אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הות. כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה וכו'. ואם היה מחובת התפלה חס ושלום שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו. ואף על פי שהכונה שם שהיתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו, מ"מ אם היה חובה היה זריז ונזכר בה ולא היה שוכחה בכל יום. ולהיות זה רשות ומנהג בעלמא לזה יש ימים שנוהגין בהם בקצת מקומות בנפילת אפים. ומקצת מקומות שלא נהגו כן. כגון בחנוכה ובפורים שבישיבת רב עמרם גאון ז"ל היו נופלין. ובישיבת רב האיי ז"ל לא היו נופלין. וכן בר"ה ויוה"כ ושבת בינתים בישיבת מתא מחסיה היו רגילין ליפול על פניהם, ובפומבדיתא ובנהרדעא לא היו נוהגין הן, כמ"ש זה לגאונים ז"ל. וכן בבית האבל במנחה כתב רב שרירא גאון ז"ל שיש נופלין. כי להיות הדבר רשות כל מקום אוחז מנהגו. ונהרא נהרא ופשטיה. וכ"כ הר"ר יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו בשם רב שר שלום ז"ל נפילת אפים רשות.

ויש לעיין בזה תפלה זו אשר מקורה מהתורה, והיא חלק מתפלת שמונה עשרה, מדוע היא תפלת רשות.

עניינה של נפילת אפיים

ותחילה נבאר ענין בקשת צרכים בנפילת אפיים, ועניינה של נפילת אפיים בכלל. הנה בגמרא (ברכות דף לד עמוד ב) איתא: ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.

וביאור הדברים שישנם שתי הנהגות, הנהגה של שר בבית המלך והנהגה של עבד בבית המלך, כאשר שניהם דואגים לכבודה של מלכות, כאשר העבד דואג לכבודה של מלכות על ידי נקיון הארמון, ועל ידי שהוא משרת את המלך. השר גם דואג לכבודה של מלכות, אלא שדאגתו נעשית על ידי כך שהוא דואג לקשרי חוץ עם מלכים אחרים, על ידי כך שהוא דואג לחוקי מלכות נאותים וישרים. העבד דואג לכבוד החיצוני יותר הנראה כלפי חוץ לכל אדם. השר לעומת זאת דואג לכבוד עמוק יותר פנימי יותר שהשלכותיו רבות יותר, ונסתרות יותר. מעשיו של העבד ניכרים ידועים ומובנים לכל. השר לעומת זאת דואג לכבודה של מלכות בדרך סתר באופן שאינו גלוי לכל.

כך בעבודת ה', יש והם כשר לפני המלך, עיסוקם בעולמות העליונים, בתיקון תיקונים, בעבודה פנימית נסתרת כשלוחם של ישראל. ויש שהם כעבד לפני המלך, עבודת ה' שלהם לדאוג לגילוי כבוד ה' בכל מקום, עבודתם גלויה לעין כל. רבי חנינא בן דוסא מיוחד היה בעבודת ה' של גילוי כבוד שמים בעולם הזה, הוא מי שהראה תמיד כי בורא עולם מנהיג את העולם בהשגחה פרטית, כשהראה שמי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק (תענית כה א), ושאין ערוד ממית אלא החטא ממית (ברכות לג א), שעזים יכולים להגביה בקרניהם את הדובים כשהיושר אומר שכך צריך להיות (תענית כה א). וגם לדאוג לכך שלא יהיה דבר הנראה זר כל כך שרבי נחוניא חופר שחין שדאג לבורות לשתייה לכלל ישראל תיפול בתו בבורות שכרה, וכדבריו 'דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו?' (יבמות קכא ב, בבא קמא נ ב) [וראה שם בגמרא שסיימו ואף על פי כן מת בנו [של רבי נחוניא חופר שיחין] בצמא, כלומר, ענין זה שהראה אותו רבי חנינא בן דוסא הוא עבודת ה' מיוחדת השייכת לרבי חנינא ועל כך הראו בגמרא שלולי עבודת הגילוי של כבוד שמים של רבי חנינא בן דוסא יכול להיות כדבר הזה וכמו שמצינו שבאמת בנו של רבי נחוניא חופר שיחין מת בצמא, ורק על ידי בקשת גילוי כבוד שמים באופן בהיר שביקש רבי חנינא לא מתה בתו של רבי נחוניא חופר שיחין בבורות שעשה], זו היא עבודת ה' של רבי נחוניא שהיא דרגת עבד לפני המלך שדואג לגלוי כבוד שמים בעולמות התחתונים. אבל רבי יוחנן בן זכאי כשר לפני המלך, עניינו בקשת כבוד שמים בעניינים עליונים ולא בארציות. אמר רבי יוחנן בן זכאי אני גם אם אטיח ראשי בין ברכי כל היום, כלומר גם אם ארצה להביט ארצה ולבקש בתפלה על גילוי כבוד שמים בארציות, לא היו משגיחים עלי, כי לא זו מעלתי, אני כשר לפני המלך. רק רבי חנינא בן דוסא שעבודתו על גילוי כבוד שמים בארציות הוא כעבד לנפי המלך ויכול לבקש כך. בקשת רפואה לבנו של רבי יוחנן בן זכאי היא בקשה לגילוי כבוד שמים בתחתונים ולכך צריך את רבי חנינא בן דוסא. וזה בחינת המתפלל צריך שיהי ועיניו למטה המבואר בגמרא (יבמות קה ב), והארכתי בזה במקום אחר.

ונראה שזה עניינה של נפילת אפיים. היינו הבקשה לגילוי כבוד שמים בתחתונים, במובן הנגלה. וזה כעין ענין של "הניח ראשו בין ברכיו" ובחינת "עיניו למטה". ולכך זה זמן הראוי לבקשת צרכים.

שתי בחינות של תפלה חובה ונדבה

והנה המהר"ל ביאר ענין "כפה עליהם הר כגיגית" מחד, ו"הדר קבלוה בימי אחשוורוש" מאידך, שקבלת התורה צריכה להיעשות מתוך חובה ומתוך נדבה, כי התורה הכרחית, ולולי בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי. ולכך יש צורך לקבל את התורה מתוך הכרח, לעמוד על עניינה של התורה שהיא מוכרחת ולא באה כתוספת וכהתנדבות. לעומת זאת אילו זה נשאר בהכרח חסר בבחינת הרצון המושלם. ולכן אין קבלת התורה שלימה אלא כשהיא נעשית בהכרח מחד ובהתנדבות מאידך, קבלת התורה מרצון ומכפייה, מתאחדים לקבלה אחת בעלת אופי שלם של ברית מושלמת המורכבת מרצון עמוק עם תפיסה של מחויבות.

כך ממש עניינה של תפלה. התפלה היא הקשר בין האדם לבורא. הקשר בין האדם לבורא הכרחי, כל מציאות העולם מתקיים על ידי הקשר הזה, ולולי הקשר בין האדם לבורא עולם אין מקום לאדם בעולם. מאידך, מהותו של הקשר הגם שהוא הכרחי צריך להיות גם מרצון ולא רק בהכרח. משל למה הדבר דומה, לאיש שעושה כל חיוביו לזוגתו, ועשייתו דרך הכרח וחיוב. ויש שעושה למען זוגתו דברים רבים אך הכל נעשה בהתנדבות ללא שיש במעשיו ביטוי של חובה ביחס לברית שביניהם, גם הראשון וגם השני לוקה בחסר. רק איש שיש במעשיו גם חובות וגם התנדבויות, מקיים קשר מלא ונכון. כך להבדיל התפלה צריכה להתקיים בשתי משמעויות, במשמעות של חובה ובמשמעות של רשות. רק על ידי שניהם תתקיים מציאות שלימה של קשר. התפלה בנדבה והתפלה המחויבת מתאחדים לקשר בין כנסת ישראל לקב"ה שמורכב מרצון עמוק לקשר ומתפיסה של מחויבות לקשר.

גם בקרבנות כך. יש קרבנות חובה ויש קרבנות נדבה. ודין הוא שאין קרבן נדבה עולה על המזבח קודם תמיד של שחר. כי תחילתו של הקשר צריך להיות מבוטא במעשה התמידי הקבוע והמחויב. רק אחר שמקריבים קרבן תמיד, יש מקום לקרבן נדבה.

נפילת אפיים תפלת נדבה המשלימה את תפלת החובה

אחר הדברים האלו ניתן להבין פשרה של תפלת נפילת אפיים. נפילת אפיים היא תפלת נדבה. כך ביאר המהר"י אבוהב (או"ח סימן קלא) בשם הארחות חיים מדוע אין נפילת אפיים אחר תפלת ערבית: ובא"ח; כל התחנונים והבקשות שאנו מוסיפים, כנגד נדרים ונדבות תקנום, ומהאי טעמא אין אומרים אותם עד אחר תפלת שחרית, שאין לך דבר שקודם לתמיד של שחר, ובערבית אחר תפלת ערבית אין אומרים תחנונים מפני שהיא כנגד איברים, ואין לך דבר אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ופסח ונרות.

הנדבה מתבטאת בתפלה של בקשת צרכים. בקשת צרכים מבטאים את הקשר העמוק בין כנסת ישראל לקב"ה. עבודה שהיא לא צורך גבוה אלא צורך האדם, ומן האדם לגבוה. בקשת צרכים לגילוי כבוד שמים בתחתונים, על ידי מילוי משאלות לב, שיש בו גילוי כבוד שמים, למילוי בקשותיהם וצרכיהם של בני אנוש. תפלה זו נעשית כשהפנים כלפי מטה, בחינת "ראשו בין ברכיו" האמור ברבי חנינא בן דוסא.

היא לא חלק מתפלת שמונה עשרה, אלא תפלה המשלימה את תפלת שמונה עשרה. כפי שהנדבה משלימה את החובה, על ידי הגילוי של הרצון של הקשר המתבטא בהתנדבות של התפלה, התנדבות המגלה כי התפלה המחויבת נושאת אופי של מחויבות לקשר, ולא כתפלה מתוך הכרח וכפייה, אלא מתוך תפיסה של מחויבות לברית, מחויבות לקשר בל ינתק שלא נעשה מתוך התנדבות אלא מתוך תפיסה של מציאות מחייבת, אך מאידך ההתנדבות מעמיקה את הרצון וקשר עמוק.

חז"ל הקדושים העמידו תפלה זו במעמד של "רשות", אם תפלה זו תהפוך לחובה, תתבטל מהותה של התפלה. ההלכה לא להפסיק בין שמונה עשרה לנפילת אפיים לא נובע מכך שהם תפלה אחת ממש. אלא שתפלת שמונה עשרה זקוקה לתפלת נפילת אפיים ונפילת אפיים זקוקה לשמונה עשרה, החובה והנדבה זקוקים זה לזה להשלים אחת את חברתה. לכן הם צריכים להיות ללא הפסקה משמעותית של עסק אחר, אך שיחה בעלמא מותרת.

והנה הטור (או"ח סימן קלא) כתב: ואומר ש"צ ואנחנו לא נדע וגו' והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע.

וכן כתב גם הכל בו (סימן יט). ועל פי זה כתב השל"ה (מסכת תמיד פרק נר מצוה אות צא. הובא במגן אברהם סימן קלא ס"ק ד ובמשנה ברורה שם ס"ק ט): וראיתי שליח צבור אחד שהיה שליח צבור הגון במאד, והיה מנהגו לומר אלו התיבות 'ואנחנו לא נדע מה נעשה' בקול רם. 'ואנחנו לא נדע' אמר בישיבה, 'מה נעשה' אמר בעמידה. והיה אומר, שכן קבלה בידו.

אחר נפילת אפיים הושלמה עבודת הלב-זו תפלה, החובה והנדבה, המשלימים זו את זו, יוצרים מערכת של קשר, מצד האדם, כעת לא נשאר לאדם אלא לצפות לגילוי של קשר מאת הבורא "כי אליך ענינו".

נמצא שהגם שנפילת אפיים רשות, תפלה חשובה היא מאד, ואין לוותר מלאומרה ללא צורך. ואם נמצא במקום שמדלגים תפלה זו בעקבות שהוא יום יארצאייט, לא יתחשב במנהגם ויאמר תפלה זו לבדו. והגם שלעולם אל ישנה מפני המחלוקת, היינו במקום שיש מקור למנהג ולא במנהג שאין לו מקור בדברי הפוסקים[4].

–

[1] וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן קלא סעיף א) שאין להפסיק בין שמונה עשרה לנפילת אפיים. בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן יב) כתב שאם לא הספיק להתפלל בנפילת אפיים, והוציאו את ספר התורה מהארון לא יפסיק לאמירת ויהי בנסוע, דאין להפסיק באמצע אמירת תחנון רק לדבר שבקדושה ממש, עיין שערי תשובה ריש סי' קל"א, ואמירת תחנון חמור פי כמה מאמירת ויהי בנסוע שהוא רק מנהג בעלמא. ומסתבר שהוא הדין אם הציבור אומר עלינו לשבח והוא לא הספיק ליפול נפילת אפיים [מצוי בתפלת מנחה] שלא יאמר עלינו לשבח, וראה קנה בושם (חלק ב סימן ח). וראה עוד שו"ת להורות נתן (חלק ו סימן ז) שדן כשאמרו קדיש אחר התפלה בטעות, האם יכולים להתפלל בנפילת אפיים או שכיון שהפסיקו באמירת קדיש שוב אין יכולים להתפלל בנפילת אפיים והכריע שאין הקדיש מפסיק, ויאמר קדיש נוסף אחר שיפלו אפיים.

[2] כפי שכתב שם (הלכה י) מנין הכריעות והכריעה החמישית "וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו".

[3] והובא דין זה במגן אברהם (סימן קלא ס"ק א) ובטעות כתבו שמקורו מספר חסידים. וראה שם שהערה מקורו מדברי הגמרא (מגילה כב ב) שם הקשו על רב מדוע לא נפל אפיים ועל מה שאמרו שם שמקום התפלה של רב היה רצפת אבנים, הקשו בגמרא מדוע לא נפל רב על אפיו במקום אחר, מבואר בהדיא שאפשר לשנות את מקום ההשתחוויה ממקום התפלה עצמה.

[4] וראה שו"ת יביע אומר (חלק ג סימן יא).