ניהוגי אבלות בתענית עשרה בטבת

עיקרה של תענית לחזרה בתשובה

עיקרה של תענית אינה משום אבלות, אלא היא יום של התעוררות לחזרה בתשובה. וכמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א הלכה א – ג): מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

וכן כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה א) גם ביחס לתעניות שנקבעו על ידי חז"ל לדורות: יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

יום תענית אסור באכילה ושתייה, וקבעו בו גם תפלה וקריאה בתורה הנוהגת ביום התענית, וכל אלו יסודם בכדי שיתעורר האדם לחזרה בתשובה וכאמור. ויש לדון אם מלבד אכילה ושתייה יש לאסור גם דברים נוספים.

שאר עינויים בימי התענית

כתב השולחן ערוך (סימן תקנ סעיף ב): צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום.

ומקורו מדברי הראשונים. ראה ר"ן (ראש השנה ד ב מדפי הרי"ף ד"ה ודאמרינן. ה. סוד"ה והאידנא וחידושי הר"ן יח ב) בשם הרמב"ן (שם): מסתברא דכולהו ארבעה צומות תענית ציבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהם מפסיקים בהם מבעוד יום ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב, אלא האידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תליא הרשות בידן אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן עד כאן".

ומקור הדברים בדברי הרמב"ן (תורת האדם שער האבל – ענין אבלות ישנה): רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים. ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב, וקרא מקיש להו לתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא שמד בטילין רצו ונהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרעה גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וד' צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה אמרו במדרש תלים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום, ובתוספתא אמרו במסכת תענית כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה וכו' מנין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום הא למדנו שאין תענית צבור נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבעוד יום, ובחומרין אלו כולן שוין הן לתשעה באב בעינוי. והאי דנקיט בגמרא לאיסור תשעה באב בלחוד משום דשארא ברצו מתענין אוקמינהו ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל, והיינו דאמרינן במגילה (ה א) רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב, לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משום דאין שלום ואין שמד היה בימיו ומשום הכי רחץ, הא מעיקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו. וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו, דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. דמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בראש השנה (יח ב) מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אלעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר אמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם הא למתענין בו מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית, אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר.

על פי הדברים האלו כתב הטור (או"ח סימן תקנ): והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכל שכן בדורותינו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים, ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהן מבעוד יום חוץ מתשעה באב ואם חלו בשבת נדחין עד אחר שבת.

ומבואר שלא נהגו בצומות אלו אלא איסור אכילה ושתייה ולא נהגו בהם שאר עינויים.

אמנם כתב העטרת זקנים על השולחן ערוך (סימן תקנ סעיף ב): צומות הללו חוץ מתשעה באב מותרים ברחיצה. אמנם עכשיו אין נוהגין לרחוץ בשלשה צומות ואסור להורות היתר, [ב"ח סוף הסימן]. ובעל נפש יחוש לכל החומרות של תענית ציבור בזמן הזה.

והביא דברים אלו המשנה ברורה (סימן תקנ ס"ק ו). וכתב השער הציון (שם ס"ק ח): דהאידנא מצוי גזרות מן עובדי גלולים, ואם כן חל עצם החיוב על הג' צומות כמו על ט' באב לפי דברי הרמב"ן, וגם הגר"א בביאורו מסכים לדברי הרמב"ן. ועיין באליה רבה בשם השל"ה דבעל נפש צריך להפסיק גם מבעוד יום.

ולמעשה רוב העולם נוהגים רק איסור אכילה ושתייה ולא נוהגים שאר עינויים. אמנם גם אם נוהגים שאר עינויים אין עניינם שייך לגדרי אבלות אלא לעינוי הגורם לאדם להתנער מהעיסוק בגופו ומנעמי העולם וממילא יחזור בתשובה. אבל אין ניהוגי אבלות שייכם לזה. ורק בתשעה באב חייבו מלבד דין תענית, גם דין אבלות על חורבן הבית, וגם חייבו זאת אף קודם לכן מראש חודש מנחם אב, ונהגו להוסיף משבעה עשר בתמוז ניהוגי אבלות, אבל אין זה עניינו של התענית, ודין התענית אינו מהלכות אבלות אלא מדרכי התשובה, וכאמור. ולפי זה אין מקור וסברא לומר שיש לנהוג ניהוגי אבלות ביום התענית.

ניהוגי אבלות בימי התענית

ואמנם האחרונים הביאו בשם אליה רבה (סימן תקנא ס"ק א) שכתב שיש לנהוג בעשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז כמו מראש חודש מנחם אב עד התענית. והביאו הביאור הלכה (סימן תקנא סעיף ב ד"ה מראש חודש). ובפשטות אין הכוונה לאסור כיבוס ותספורת אלא רק דינים המבוארים בסעיף ב בשולחן ערוך שם והיינו משא ומתן של שמחה וכיוצא בזה. וגם זה חידוש גדול כאמור, כי לא מצינו שגזרו חז"ל ניהוגי אבלות בשאר תעניות ומנא ליה לאליה רבה לחדש כן, וכפי הנראה לכן הביא הביאור הלכה דברי האליה רבה הללו על דברי השולחן ערוך בסעיף ב שם ולא בתחילת הסימן כפי שכתוב באליה רבה כי הבין שודאי לא נתכוין האליה רבה לחדש כל ניהוגי אבלות שבסימן תקנא הנוהגים בתשעת הימים, לנהוג כן בימי התענית, והבין שרק על מיעוט בשמחה המבואר בסעיף ב נאמר כן[1].

וכבר העיר המהרש"ם בספרו דעת תורה (סימן תקנא סעיף א) שטעות הדפוס נפלה בדברי האליה רבה שם, והמדפיסים כפלו שורה בדברי האליה רבה מהמודפס בשורה לפניה בסימן תקנ. ולא כתב כן האליה רבה כלל. ואם כן אין להחמיר בזה כלל.

שמחה בתענית

ואמנם יש לחלק בין דיני תשעת הימים למעט בשמחה וכגון משא ומתן של שמחה וכיוצא בזה, שזה מללתא דאבלות. לשמחה ממש שזה מסתבר לאסור בתענית, שכיון שכל עניינה של התענית להקדיש את היום להתבוננות בדרכי התשובה, וזה על ידי זכרון דברים המצערים שאירעו באותו יום, השמחה סותרת כל זה, והנה הפרי מגדים (סימן תקנא אשל אברהם ס"ק י) כתב בזה הלשון: וריקודין ומחולות מי"ז בתמוז אסור אף בלא אירוסין כלל, ועיין אליה רבה. וישראל שפרנסתו כלי זמר אצל אינו ישראל בבית משתאות, יראה כדי פרנסה שרי ודאי, ואף דבר האבד י"ל דשרי להרויח כהאי גונא אם אין שכיח כלל, עיין הלכות חול המועד בזה: וי"ז בתמוז ועשרה בטבת, יש להחמיר באפשר כמו מראש חודש עד התענית, ועיין אליה רבה א', וצ"ע:

ונראה כוונתו שבי"ז בתמוז ועשרה בטבת יש לאסור לנגן בכלי זמר ואין כוונתו למה שכתב האליה רבה לאסור כל דברים שאסרו בכדי למעט בשמחה אלא רק ריקודים ומחולות וניגון בכלי זמר, ומה שציין לדברי  האליה רבה היינו רק להראות שכתב לאסור יותר מזה ועל זה כתב "וצ"ע" דמנא לן לחדש כן. ורק ריקודים ומחלות וניגון בכלי זמר אסר מסברא שלכאורה אין ראוי לעסוק בשמחה עצמה בתענית, אבל אין דין לפרוש מכל דבר שעשוי לגרום לשמחה ולא נוהגים בו הדינים שבתשעת הימים למעט בשמחה.

וכן באמת כתב הקיצור שולחן ערוך (סימן קכב סעיף א): כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. וראוי לכל ירא שמים לעשות תיקון חצות בכל יום לאחר חצות היום. אין נושאין נשים אפילו מי שעדיין לא קיים מצות פרו ורבו, אבל לעשות שידוכין אפילו בסעודה מותר עד ראש חדש אב. ומראש חדש ואילך אף – על – גב דמותר גם – כן לעשות שידוכין, מכל – מקום אסור לעשות סעודה, אך יכולין לאכול מיני מרקחת וכדומה. ישראל שפרנסה שלו בכלי זמר מותר לזמר בבית אינו – יהודי בכדי פרנסתו עד ראש – חדש. אבל מראש חדש עד אחר התענית אסור ויום שבעה עשר בתמוז עצמו גם – כן אסור. וכן עשרה בטבת ויש נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב, אם לא בשבת או סעודת מצוה.

נראה שהבין שדברי הפרי מגדים אינם אלא על ניגון בכלי זמר עצמם ולא בשאר דברים שנוהגים בכדי למעט בשמחה כיון שאינם השמחה עצמה אלא רק דברים הבאים למעט בשמחה וכנ"ל.

ומקור לזה יש להביא ממנהג העולם המובא בדברי השער הציון (סימן תקנ ס"ק ח) שכתב: ועיין בעטרת זקנים שכתב דעכשו אין נוהגין לרחוץ בג' צומות, וכתב בפרי מגדים דהיינו, בחמין, אבל בצונן יש לומר דשרי בג' צומות, והוא הדין פניו ידיו ורגליו בחמין יש לומר דשרי:

והנה מקור הדין לחלק בין רחיצה בצונן לרחיצה בחמין הוא מדברי התוספות (תענית יג א ד"ה וכל) וצריך לבאר במה חלוק רחיצה בצונן מרחיצה בחמין, ואם לא נהגו בג' צומות חמשה עינויים ומותר רחיצה מהיכי תיתי לאסור רחיצה בחמין. ונראה שהיינו משום שרחיצה בחמין הוא לשם תענוג [בזמנם אבל בזמנינו כום איסטניסים ורוחצים בחמים לנקיון], והיה פשיטא להו שאין זה ראוי ביום של עיסוק בדרכי התשובה לעסוק בעינוגים יתירים.

ובאמת שבדברי הרמב"ם [ומקורו מן הגמרא] נראה שימי התענית היו מוקדשים כולם לעיסוק בתורה ותפלה ודרכי התשובה וכפי שכתב (הלכות תעניות פרק א הלכה יז): בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצי היום, ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין +יונה ג'+ על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו, ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה שנאמר +משלי ג'+ מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה, ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם.

ואם כן מסתבר שאין לעסוק בשמחה גופא ובשאר עינוגים.

ואמנם כתב הרמ"א (סימן תקנ סעיף ג): ואם חלו בערב שבת, קורים בשחרית ומנחה, ויחל, ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת, נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואחר כך עושין החופה.

ומקור דברי הרמ"א מדברי התוספות (עירובין מ ב ד"ה דלמא) שכתבו: ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות.

מבואר מפורש שמותר לעשות חופה ביום התענית [ואין להעמידו בתענית אסתר כפי שראיתי מי שרצה לכתוב כן שהרי הרמ"א כותב כשחל התענית בערב שבת, ורק עשרה בטבת חל בערב שבת], ואם יש למעט בשמחה כמו מראש חודש מנחם אב עד התענית אין לעשות חופה, והרי בהדיא שמותר לעשות חופה. ואף שחופה היא שמחה עצמה, יש לומר שכיון שזו שמחה של מצוה מותר, אבל ריקודים ומחולות של רשות אסור.

ובאמת הדברים מפורשים בדברי הרמב"ם (תענית פרק א הלכה יד) והעתיקם השולחן ערוך (סימן תקסח סעיף יב): כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין שנאמר: מה יתאונן אדם חי (איכה ג, לט).

תספורת בתענית

בספר רוח חיים (למהר"ח פלאג'י סימן תקסו ס"ק ד) כתב לאסור להסתפר בג' תעניות. והביא ראיה לכך מדברי הגמרא (ראש השנה דף יח עמוד ב): מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם.

והקשה הטורי אבן מה בכך שרבי יהושע סיפר הרי תענית ציבור אינה אסורה בתספורת. וכתב המהר"ח פלאג'י להוכיח מכאן דתענית אסורה בתספורת, אלא דשם לכאורה מיירי בתענית האסורה בחמשה עינויים כמבואר שם שרבי אליעזר רחץ ומזה הוכיח שאין להתענות, ועל כרחך שהייתה זו תענית חמורה [וכהא דאמרו במשנה תענית יב ב] שאסורה בחמשה עינויים ויש לומר שדווקא באלו אסור בתספורת ולא בכל תענית. אמנם הרוח חיים הוכיח מזה לעשרה בטבת וצ"ע מנא ליה, וכיון שלא מצינו כן בשאר פוסקים לכאורה יש להקל בזה שזה חידוש שלא שמענו, ואמנם בעל נפש הנוהג בחמשה עינויים בג' תעניות ינהג גם בזה שזה ודאי מבואר בדברי הגמרא שתענית שנוהג בה חמשה עינויים אסורה בתספורת.

העולה לדינא

א. אין לשמוע מוזיקה שמחה בעשרה בטבת ובצום גדליה [ובשבעה עשר בתמוז אסור כדין שלושת השבועות].

ב. בצומות הנ"ל אין איסור לספר ולכבס ושאר דברים הנהוגים בתשעת הימים.

ג. בעל נפש יחמיר בחמשה עינויים, וגם בתספורת באלו הצומות.

ד. רחיצה בחמין נהגו שלא לרחוץ בצומות אלו. ומסתבר דהיינו רק רחיצה של תענוג ולא רחיצה לשם ניקיון גופו.

ה. רחיצה לתענוג כמו שחייה בבריכה וכיו"ב, אין לרחוץ.

ו. עשרה בטבת שחל בערב שבת, מותר לרחוץ בחמין.

–

[1] וכן מוכח שכמבואר להלן המשנה ברורה כתב בשער הציון שנוהגים לרחוץ בתענית ורק בחמין לא לרחוץ, ואם לשיטתו נוהגים כל דברים שנוהגים בתשעת הימים, יש לאסור גם רחיצה בצונן. ואמנם יש לומר שרחיצה התשעת הימים כיון שאסורה רק ממנהגא ודאי לא נוהג בתענית אמנם יותר שהטעם משום שניהוגים אלו שהם ניהוגי אבלות לא היה צד שנוהגים בימי התענית, שאינם ימי אבלות אלא ימים לעסוק בדרכי התשובה.