זמן הדלקת נרות חנוכה

זמן הדלקת נרות חנוכה משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק – הקדמה

זמן קיום מצוות הדלקת נרות חנוכה מבואר בברייתא במשפט קצר – מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. לא נתפרש בגמרא, האם זה הזמן ביום להדלקת הנרות, או שזהו שיעור הזמן שהנרות צריכים לדלוק. האם בשעת הדחק אפשר להקדים את ההדלקה קודם לזמן זה, או האם אפשר בשעת הדחק לאחר את ההדלקה לאחר זמן זה. מהי שקיעת החמה ומתי כלתה רגל מן השוק. מה עושים בערב שבת ומה עושים במוצאי שבת.

כמו כן, צריכים אנו להתבונן בזמנינו אנו, שהאורות התעצמו, והרגל אינה כלה מן השוק עד שעה מאוחרת יותר, האם יש לכך השלכה הלכתית על זמן הדלקת נרות החנוכה וקיום המצווה.

זמן הדלקת נרות חנוכה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק – דברי הגמרא והראשונים

מבואר במסכת מגילת תענית (ליכטנשטיין הסכוליון): מצות הדלקתה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק.

וכן מבואר בברייתא במסכת סופרים (פרק כ הלכה ב): מצות הדלקתו, משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. ואם הדליקו ביום, אין ניאותין ממנו, ואין מברכין עליו, שכך אמרו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ואין חוששין לפתילתו להחליפו עד שיכלה.

וראה בגמרא (שבת כא א-ב) שם הובאה ברייתא זו: וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו, מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה. לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי, לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עד דכליא ריגלא דתרמודאי [רגלא דתרמודאי – שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים – יוצאים וקונין מהן. רש"י].

בגמרא מבואר, שזמן מצוות הדלקת נרות חנוכה מתחיל משעה ששוקעת החמה, ומסתיים כשכלתה רגל מן השוק.

ככל הנראה, זמן זה הוא הזמן בו פרסום הנס נעשה בצורה המיטבית ביותר ששייכת במהלך היום. מכיוון שאור הנרות בולט יותר בחושך, שהרי לאור יום, אור הנר נעשה מיותר. וכמו כן, הזמן הזה של שקיעת החמה והלאה, הוא הזמן החשוך ביותר שבו בני האדם מסתובבים ברחוב ורואים את הנרות, ומתפרסם הנס בחוצות.

הגמרא מסתפקת בין שתי אפשרויות בהסבר דברי זו הברייתא. אפשרות אחת היא, שמדובר על זמן חיוב ההדלקה, שיכול להדליק משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ולאחר מכן אין יותר חיוב הדלקת נרות חנוכה. או שמדובר על שיעור משך דליקת הנרות, שצריך למלאות את הנר בשמן שיספיק שיעור זמן כזה שהוא משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, אך אפשר להדליק גם מאוחר יותר.

וכתב הרי"ף (שבת ט א מדפי הרי"ף): והא דתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק לאו דאי כביא הדר מדליק לה, אלא דאי לא אדליק מדליק, אי נמי לשיעורא, כלומר שצריך ליתן שמן לתוכו כדי שתהא דולק והולך עד השיעור הזה. היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. עד שתכלה רגל מן השוק. עד כמה, אמר רבי יוחנן עד דכליא רגלא דתרמודאי פירוש, עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראין תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה.

וראה את דברי הרא"ש (שבת פרק ב סימן ג): הא דתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק לאו דאי כביא הדר מדליק לה אלא דאי לא אדליק מצי מדליק אבל מכאן ואילך עבר הזמן. הלכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה. ונראה דלדידן שאנו מדליקין נר חנוכה בפנים ואין היכרא אלא לבני בית, אין להקפיד על זה. אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה, אם כן אם אחר שדלקה כשיעור הזה רצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו. עד שתכלה רגל מן השוק, עד כמה. רבי יוחנן אמר עד דכליא ריגלא דתרמודאי, פירוש, עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראים תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם.

ברא"ש מבואר, שהסתפק והחמיר את שני תירוצי הגמרא. בגין התירוץ הראשון, שמדובר על כך שזמן ההדלקה הוא בין השקיעה לכלתה רגל מן השוק, ראוי להחמיר להדליק בתחילת הלילה בשקיעה, עד שתכלה רגל מן השוק, ולא לאחר מכן. ובגין התירוץ השני, שמדובר על כך שצריך למלאות שמן בנר שידלק בשיעור זמן כזה שבין שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, יש ליתן בנר שיעור כזה של משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואחר כך אפשר לכבותה.

עוד מבואר בדברי הרא"ש, שזמן שתכלה רגל מן השוק, הוא כחצי שעה אחר השקיעה.

זמן הדלקת נרות חנוכה לאחר זמן שכלתה רגל מן השוק – דברי הגמרא והראשונים

יש לעיין אם בדיעבד כשעבר הזמן הזה המבואר בגמרא, שתכלה רגל מן השוק, האם מדליק נרות חנוכה או שעבר זמנו.

מבואר בגמרא (שבת כא א-ב): וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו, מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה. לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי, לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עד דכליא ריגלא דתרמודאי [רגלא דתרמודאי – שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים – יוצאים וקונין מהן. רש"י].

בגמרא מבואר, שזמן מצוות הדלקת נרות חנוכה מסתיים כשכלתה רגל מן השוק.

מדברי הרא"ש שהובאו לעיל נראה, שכיון שהתירוצים חולקים זה על זה, ממילא לפי התירוץ הראשון, אין מדליקים לאחר זמן זה, אך לפי התירוץ השני שמדובר על שיעור זמן ההדלקה, ולא על זמן ההדלקה ביום, אפשר להדליק גם אחרי שתכלה רגל מן השוק. וכיון שאין לנו פשיטות בגמרא כאחד התירוצים, אנו מחמירים את שניהם, ובדיעבד אם לא הדליק בזמן הזה, מדליק לאחר מכן מספק[1].

וכן כתבו התוספות (שבת כא ב): דאי לא אדליק מדליק – אבל מכאן ואילך עבר הזמן. אומר הר"י פורת, דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי. ומכל מקום אם איחר ידליק מספק, דהא משני שינויי אחרינא.

אמנם ראה ברמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה) שכתב: אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.

ומבואר בדבריו, שאחרי זמן זה שמבואר בגמרא שתכלה רגל מן השוק, אם לא הדליק, אין מדליקים עוד נרות חנוכה[2].

זמן הדלקת נרות חנוכה – למי שלא הדליק יום אחד מימי החנוכה

יש לעיין מה דינו של מי שלא הדליק נרות חנוכה באחד מימי החנוכה, האם יכול להמשיך ולהדליק הלאה, וכן האם צריך להשלים את הדלקתו שהחסיר.

בדברי הראשונים כולם מבואר, שמי שלא הדליק נרות חנוכה ביום אחד מימי החנוכה, יכול להמשיך ולהדליק הלאה בימים הבאים כסדר[3]. וכמו כן, אינו צריך להשלים הדלקתו בימים הבאים, במקום היום שבו לא הדליק נרות חנוכה.

ראה מה שכתב בספר הרוקח (הלכות חנוכה סימן רכו): ואם לא הדליק לילה אחת, לא ידליק למחר או לילה האחרת מה שהיה לו להדליק אז. ולא דמי לקרית שמע ותפלה דאמרינן בריש תפלת השחר (כו) שיחזור ויקרא ויתפלל, וקיימא לן, מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה הדלקה במקומה עושה מצוה, ואם הדליק חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום.

וראה את דברי מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס פראג סימן תרלד. הובא במרדכי שבת רסח): וששאלת בנר חנוכה שלא הדליק בלילה. כך דעתי נוטה כיון שלא הדליק שוב אינו מדליק, ודחוי הוא, כדתניא (שבת כא ב), מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, דאי לא אדליק מדליק, דמשמע דלא עשה מצוה מן המובחר, וביום אין פרסומה ניכר, וכל שכן בשאר לילות דלא ידליק[4].

ראה עוד בספר שבלי הלקט (ענין חנוכה סימן קפו): דין מי שלא הדליק נר חנוכה באחד מן הלילות אם יש לה תשלומין וכן מי שלא הדליק בליל ראשון אם מברך מכאן ואילך שהחיינו – ומי ששכח ולא הדליק נר חנוכה באחת מן הלילות אין לו תשלומין בלילה אחר. וכן מצאתי שנשאל רבינו יצחק זצ"ל יורנו רבינו ויאיר עינינו בשאלתי מי ששכח ולא הדליק נר חנוכה באחת מן הלילות ונזכר לו למחר מהו שידליק מיד כשנזכר או ימתין לערב וידליק עם האחרים שמדליק או אינו צריך להדליק כלל ונדחה. והשיב, כך דעתי נוטה, שכיון שלא הדליקה בלילה שוב אינה מדליקה. ודחוי, כדתנן, מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואמרינן דאי לא אדליק מדליק ומשמע דמכאן ואילך לא עשה מצוה מן המובחר. בין כך ובין כך בלילה צריך להדליק ולא למחר משום פרסומא ניסא ובלילה דאיכא נישפא טפי הוי אור הנר פרסומי ניסא, אבל ביום דאיכא נהורא לא הוי אור פרסומי ניסא. וכל שכן בשאר לילות דלא מדליק דעבר יומו ודחוי הוא. ועוד הלכה כבית הלל ואי הוה עביד בשאר לילוותא טובא וקאי חזי ליה אינשי אמרי עובר הוא על דברי חכמים, הילכך הואיל ודחוי דחוי, וממילא שמעת מי שהיה בדרך או שהולך בספינה ולא היה לו נר להדליק כשבא לביתו באמצע ימי חנוכה אין לו להדליק אלא כמו שמדליקין שאר בני אדם באותה הלילה ולא יותר, ומה שעבר דחוי הוא.

ראה עוד בספר אורחות חיים (חלק א הלכות חנוכה אות י): י. כתב הר"ש ז"ל בתשובה מי שלא הדליק בלילה א' מכל הלילות, שוב אינו מדליק, שכבר הוא דחוי. עכ"ל. מי שבא ממדינת הים ולא הגיע לביתו עד ליל שני או שלישי, מברך שהחיינו בלילה שיתחיל להדליק בביתו.

ראה עוד בספר שו"ת מהרי"ל (סימן כח): מי שלא הדליק נר חנוכה באחד מן הלילות, אותה הלילה אין לה תשלומין, וזהו דעת המרדכי, אבל אלילות אחרות לא קאי, ומדליק כדרכו דנס כל יומא איתא, ולית דין צריך בשש, וכן איתא באגודה. ולא דמי לעומר, דהתם משום דכתיב תמימות, אבל הכא כל חדא מצוה באנפי נפשה היא כמו לולב. ומה שמוסיפין משום הידור הוא, אטו מי שאוכל שום וריחו נודף כו'.

ראה עוד בספר האגודה (מסכת שבת פרק ב – במה מדליקין סימן לא): נר חנוכה בתוספות הלכה אסור להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה. מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ובספר המיימוני פירש דהוא כמו חצי שעה. דאי לא אדליק מדליק לפירוש התוספות ורוב הגאונים מצוה להדליק מתחילת הלילה ואם לא עשה כן ידליק כל הלילה. ואם שכח או נאנס מלהדליק, לא ידליק בלילה אחרת נרות של לילה ששכח.

אמנם ראה בספר המנהגים (טירנא. הגהות המנהגים חנוכה) שהביא דעה שונה בענין זה:  (יז) מי שלא הדליק בליל ראשון, מכל מקום מברך להדליק בליל שני ושלישי. ולא דמי לספירה דהתם הטעם משום תמימות. ונראה דבליל ראשון שלו מדליק רק אחד, ואחר כך לפי הימים שמדליק ולא מקרי אגודות לפי שיכול להגיד הטעם למי ששואלו, עכ"ל מתשובת מהר"ר מנחם ממירזבורג. ובתשובה אחרת ממהרי"ל (סימן כח) מצאתי בהג"ה שמשמע שם בהדיא שמדליק כמו שמדליקין בני אדם אחרים ולא פחות, וכן איתא באגודה (שבת סימן לא).

בספר המנהגים בשם מהר"ר מנחם ממירזבורג מבואר דבר מעניין, שאם לא הדליק לילה אחד, כשחוזר להדליק למחרת, מדליק שוב כפי המספר שהדליקו ביום הקודם, ומשם ממשיך הלאה. אך הוא עצמו מביא מהמהרי"ל והאגודה שלא סוברים כן. וכמו כן בדרכי משה (ג) לא הסכים על כך, וכתב: ונראה לי דמי שלא הדליק בליל ראשון ומדליק בליל שני או שלישי, שידליק כשאר בני אדם. וכן מצאתי כתוב בשם מהרי"ל (שו"ת סימן כח) ואגודה (שבת סימן לא). ודלא כמוה"ר מנחם מירזבור"ק שכתב דידליק נר אחד כשמתחיל להדליק דלדידיה הוי ליה ליל ראשון. ואין דבריו נראין[5].

זמן הדלקת נרות חנוכה לאחר זמן שכלתה רגל מן השוק – דברי הפוסקים

פסק השולחן ערוך (סימן תרעב סעיף ב): שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא. הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. (הגה: יש אומרים שבזמן הזה שמדליקין בפנים אין צריך ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק, ומכל מקום טוב ליזהר גם בזמן הזה). ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה. ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין[6]. (הגה: ובלילות אחרות[7] ידליק כמו שאר בני אדם, אף על פי שלא הדליק בראשונה).

השולחן ערוך פוסק כפי שכתבו התוספות והרא"ש, להחמיר לכתחילה כמו התירוץ הראשון להדליק בשקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ובדיעבד אם לא הדליק בזמן הזה, מדליק והולך כל הלילה מספק, כדברי התירוץ השני.

וכתבו הפוסקים, שבכהאי גוונא שלא הדליק בזמן, ומדליק אחר הזמן במהלך הלילה מספק, מדליק בברכה. ראה בהערה[8].

כמו כן, פוסק השולחן ערוך כדברי כל הראשונים, שמי שלא הדליק לילה אחד, אין לו יותר תשלומים בלילות הבאים, וממשיך להדליק בימים הבאים כסדר.

זמן הדלקת נרות חנוכה קודם שקיעת החמה – דברי הגמרא והראשונים

יש לעיין אם בדיעבד אפשר להדליק נרות חנוכה קודם שקיעת החמה.

מבואר בגמרא (שבת כא א-ב): וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו, מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה. לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי, לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עד דכליא ריגלא דתרמודאי [רגלא דתרמודאי – שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים – יוצאים וקונין מהן. רש"י].

בגמרא מבואר, שזמן מצוות הדלקת נרות חנוכה מתחיל משעה ששוקעת החמה.

ראה את דברי הר"ן (שבת ט א מדפי הרי"ף): מצותה משתשקע החמה. לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם זמן זה, דשבת יוכיח שצריך להדליק קודם שקיעת החמה, לרבה דאמר בשלהי פרקין (דף לד ב) דמשתשקע החמה הוי בין השמשות, אלא עיקר מצותה קאמר ואם רצה להקדים מקדים. אבל מדברי בעל הלכות ז"ל נראה דדוקא נקט משתשקע החמה, ובערב שבת נמי מדליק אחר שקיעה וכרב יוסף דאמר דמשתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום.

עוד ראה בספר אורחות חיים (חלק א הלכות חנוכה אות טו): טו. ומצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק… וקודם זמן זה לא ידליק דהוי כשרגא בטיהרא ואחר זמן זה גם כן לא ידליק, דליכא פרסומי ניסא, שהרי נכנסו כל העם לבתיהן. ואיכא מאן דאמר דקודם זמן זה ואחריו גם כן אם הדליקו אין מברכין. וכתב הרשב"א ז"ל, דלאו דוקא, שאם רצה להדליק סמוך לשקיעת החמה הרשות בידו[9], דהא איכא פרסומי ניסא, וכענין שאמרו בנר שבת, דעמוד הענן משלים לעמוד האש, אלמא סמוך לשקיעת החמה ניכר דלצורך שבת מדליק, ודכוותה הכא. וכתבו מקצת הגאונים ז"ל דבזמן הזה שמדליקין בפנים מפני חשש שמא יכבוה עכו"ם שאנו דרים ביניהם לא חיישינן לרגל מן השוק ומברכין אחר זמן זה לכתחלה והוי זמנה לבני הבית עד עמוד השחר. וכן דעת הבעל התרומה ז"ל. והר"פ ז"ל כתב, ונכון להדליק כל זמן שבני הבית נעורים ולשיעורא כתב רבינו שמשון שגם עכשיו כן והוה מצריך לעשות קנדי"לאש ארוכות ע"כ… ומכל מקום, מי שהקדים אפילו בחול מפני שהוא טרוד, יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה אחרונה, דלא חמירי מהבדלה, דאמרינן, רב צלי של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. מיהו צריך שיתן בה שמן יותר מכדי שיעור הדלקה כדי שתדליק עד שתכלה רגלא דתרמודאי. וכ"כ הריא"ף ז"ל.

וראה את דברי המהר"י אבוהב (או"ח תרעב): עוד לשם, כתב הרשב"א: דלאו דוקא משתשקע החמה, שאם רצה להדליק סמוך לשקיעת חמה הרשות בידו, כדאמרינן בנר שבת דמדליק סמוך לשקיעת החמה ועם כל זה ניכר שלצורך שבת מדליק. ע"כ.  עוד לשם, מי שהקדים אפילו בחול מפני שהוא טרוד יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה אחרונה, דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה צלי של מוצאי שבת בשבת. מיהו צריך שיתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדלק עד שתכלא רגלא דתרמודאי.

מבואר בדברי הראשונים, הר"ן והרשב"א, שבשעת הדחק מדליק קודם שקיעת החמה. וראייתם היא מהדלקת נרות שבת, שנועדו לכבוד שבת, ומדליקים אותם קודם שקיעת החמה.

מדברי בעל האורחות חיים אנו למדים, שההדלקה נקבעה בשקיעת החמה בדווקא, משום שזה הזמן שהאור ניכר בו באופן הטוב ביותר, ובכל זמן אחר, שרגא בטיהרא למה לי [בדומה לבדיקת חמץ הנעשית בלילה ולא ביום]. והחיסרון שישנו בלהדליק קודם לשקיעת החמה, אינו משום שההדלקה אינה נעשית ביום המיועד להיות חנוכה, אלא ביום הקודם לו.

ככל הנראה הסיבה היא, שההדלקה נועדה להיות לכבוד היום הבא עלינו לטובה, ולא דווקא להתקיים בפועל בו ביום. ומשום כך, אין כל סיבה שלא נדליק את נרות החנוכה קודם כניסת היום, ולהיפך, עלינו להדליקם בזמן המוקדם ביותר, כדי שביום עצמו הנרות יהיו דלוקים ומאירים לכבוד היום[10]. אך כיון ששרגא בטיהרא, טוב יותר להדליקם בשקיעה. וכשם שנרות שבת, נתקנו להדליקם קודם השבת, ושיהיו מוכנים לכבוד שבת קודש.

אמנם ראה ברמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה) שכתב: אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.

מדברי הרמב"ם נראה, שאין מדליקים קודם השקיעה כלל.

וראה בספר הלכות גדולות (סימן ט – הלכות חנוכה עמוד קנו – קנז): והיכא דאדליק לה קודם שקיעת החמה וכבתה קודם שקיעת החמה, הדר מדליק לה משתשקע החמה, משום דאדלקה בלא זמנה[11].

זמן הדלקת נרות חנוכה קודם שקיעת החמה – דברי הפוסקים

פסק השולחן ערוך (סימן תרעב סעיף א): אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.

בשולחן ערוך פסק לכתחילה כפשט ההלכה שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא בשקיעת החמה. אך אם הוא טרוד והדבר נחוץ לו, יכול להקדים ולהדליק מפלג המנחה ומעלה. וזה כדברי הראשונים, הר"ן והאורחות חיים.

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ג): מפלג המנחה – הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים. וחשבינן השעה לפי קוצר היום, דהיינו שעות זמניות. ויכול לברך גם כן[12].

זמן הדלקת נרות חנוכה – בזמנינו אנו

למעשה כיום כשהחשמל קיים, ורגל אינה כולה מן השוק גם בשעות מאוחרות יותר, היה נראה שמן הדין אפשר להדליק בכל שעה שעדיין אנשים מסתובבים בחוץ.

ראה את דברי הרמ"א: יש אומרים שבזמן הזה שמדליקין בפנים, אין צריך ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק, ומכל מקום טוב ליזהר גם בזמן הזה. ומקורו מדברי הראשונים.

מדברים אלו אנו למדים, שהזמן שנקבע משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, הוא הזמן הטוב ביותר לפרסומי ניסא, ואינו זמן שנקבע כתקנת חכמים בכל עת ובכל זמן. ולכן, כשמדליקים בבית, הזמן נקבע לפי שעות הפרסומי ניסא שיש לבני הבית, ולא לאנשים שבחוץ.

עוד ראה בחדושי הריטב"א (שבת כא ב): עד דכליא רגלא דתרמודאי. פירוש, מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.

הריטב"א כותב בפירוש, שבכל מקום הדבר כפי שהוא. ולדבריו נראה, שבימינו אנו, הזמן יכול להתאחר כפי הרגל האנשים להסתובב ברחוב.

הן אמנם ראוי ככל הנראה, לקיים את תקנת חז"ל כפשוטה, ולהדליק נרות חנוכה בזמן שכל עם ישראל רגילים ומדקדקים להדליק בו, בשקיעת החמה ובצאת הכוכבים. מה עוד שזריזין מקדימין למצוות, וודאי שראוי להדליק מיד בשעה שאפשר לעשות זאת.

אך בשעת הדחק שחוזר מאוחר מהעבודה או שהוא טרוד, יכול להדליק גם יותר מאוחר כשיחזור לביתו, כל עוד שמסתובבים אנשים בחוץ, ויש פרסומי ניסא.

זה ודאי, שבמקרה שאינו יכול להדליק נרות חנוכה בזמן המבואר בגמרא, עדיף שידליק את הנרות מאוחר יותר, משיקדים את זמן ההדלקה לפני שקיעת החמה.

זמן הדלקת נרות חנוכה – העולה לדינא

לכתחילה יש להדליק מיד בשקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, והוא כחצי שעה לאחר השקיעה.

אם הוא טרוד, ואינו יכול להדליק בזמן, יכול לאחר ולהדליק גם אחרי זמן זה, כל עוד אנשים מסתובבים ברחוב, ובברכה.

מי שלא הדליק לילה אחד נרות חנוכה, אין לו יותר תשלומים בלילות הבאים, וממשיך להדליק בימים הבאים כשאר האנשים.

בשעת הדחק, אם הוא טרוד, ואינו יכול להדליק בזמן, יכול להקדים ולהדליק גם קודם שקיעת החמה, מפלג המנחה ומעלה, ובברכה.

–

[1] כן דקדק הבית יוסף מדברי הרא"ש. ראה לשון הבית יוסף: ומשמע מדבריו, דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק ידליק מספק וכן כתבו התוספות (שם ד"ה דאי) בשם ר"י פורת.

[2] כך נראה מפשטות לשונו של הרמב"ם, וכן דקדק מדבריו הטור. אך הבית יוסף, לא הסכים לכך שהרמב"ם חולק על כך – ראה לשונו: ולא היה לו לרבינו [הטור] לכתוב, 'ודלא כהרמב"ם (פרק ד הלכה ה) שכתב עבר זה הזמן אינו מדליק', מאחר שאף לדברי האומר מדליק, אינו מדליק אלא מספק.

[3] היינו שהדלקת נרות חנוכה בשמונת הימים, אינה מצווה אחת, שאינה יכולה להיפרד זו מזו, כפי שיש ראשונים הסוברים כך לגבי מצוות ספירת העומר.

[4] דברי המהר"ם פשוטים, שמי שלא הדליק נרות חנוכה באחד מימי החנוכה, לא ידליק שוב ביום אחר, היינו שלא ידליק ביום אחר כתשלומים על מה שלא הדליק בלילה הקודם. אך ודאי הוא שממשיך להדליק בימים האחרים כסדר. וכן פירש הבית יוסף את דבריו. ראה לשון הבית יוסף: כתב הרשב"א בתשובה, מי שלא הדליק בלילה א' מכל הלילות, שוב אינו מדליק שכבר הוא דחוי. עכ"ל. ונראה לי שפירוש דברי הרשב"א כמו שנתפרשו דברי הר"מ דאנר דאותו לילה קאמר דאין לו תשלומין. ופשוט.

נציין שתשובת רשב"א זו לא נמצאה. וראה בשו"ת רש"י (סימן שמח) שהביא זאת בשם ר"ש: כתב הר"ש ז"ל בתשובה, מי שלא הדליק בלילה א' מכל הלילות, שוב אינו מדליק. שכבר הוא דחוי. עכ"ל. וכן הביא באורחות חיים שהובא כאן בשם הר"ש.

[5] ראה את דברי הראב"ן (שו"ת בתחילת הספר סימן לה), מה שכתב בענין נוסח הברכה, 'על' או 'להדליק': ברם צריכין אנן למילף טעמא מאי אמרינן במקצת ברכות על. כגון על המילה, על השחיטה, על אכילת מצה, על אכילת מרור, על ביעור חמץ, ועל פדיון הבן, ועל כיסוי הדם, ועל נטילת לולב, ועל נטילת ידים, ועל מקרא מגילה, ודכוותהון. ובמקצת ברכות לא אמרינן בהו על, כגון לישב בסוכה, להתעטף בציצית, להפריש חלה, להפריש תרומה, לשמוע בקול שופר, לקרוא את הלל, לגמור את ההלל, להדליק נר של חנוכה ודכוותהון.

וטעמא דמסתבר לי אליעזר בגוויה, דכל ברכה שהיא על מעשה דבר אחד שעשייתו של אותו דבר לפי שעה ונגמרה המצוה באותו מעשה, מברך על. כגון על המילה שהוא באבר אחד ובעשיית המילה נגמרה כל מצות המילה לפי שעה, וכן שחיטה כששוחט בצואר נגמרה מצות שחיטת בהמה זו לפי שעה. וכן מצה ומרור נמי נגמר מצות אכילה לפי שעה באותה אכילה לבדה כדכתב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, דאין מצותן אלא לילה הראשון דכתב [שמות יב] בערב תאכלו מצות ובאכילה אחת נפיק. וכן ביעור חמץ, באמירתו כל חמירא דאיכא וכו' נגמרה מצות הביעור לפי שעה. וכן נטילת ידים מן הנטלה, כשנשפך על ידיו נגמרה מצות הנטילה לפי שעה, דא"צ שוב ליטול ידיו כל היום אם התנה בשחרית כשנטל, ואפילו לא התנה, מיהו מצות נטילה זו נגמרה, שא"צ ליטול עוד כל זמן שלא הסיח דעתו מן הנטילה. וכן נטילת לולב בנטילתו לפי שעה נגמרה מצותו של אותו היום כדאמרי' [סוכה מ"ב א] כיון דאגביהה נפיק ביה. וכן קריאת מגילה שהיא נקראת כאיגרת בלא הפסק פסוקים הוי כל קריאתה מעשה אחת וקריאתה גמר מצותה. וכן על כיסוי הדם עשיית הכיסוי הוי לפי שעה והוא גמר מצותה. וכן פדיון הבן לפי שעה שנותן לכהן נגמרה המצוה. ובכל אילו מצות שעשייתן לפי שעה מברך עליהם בא"י אלהינו מלך העולם על מצוה שצויתני לעשות דאין עשיית המצות אלא בנגמרה. ומה שמברך אבי הבן אחר המילה להכניסו בבריתו, ולא לפני המילה, משום דברכה זו אינה על עשיית המצוה אלא על קיום המצוה על שקיים מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם [בראשית י"ז] ואתה את בריתי תשמור [וגו'], ועל המילה היא ברכה של עשיית [ה]מצוה, והכי נמי אמרינן [ברכות מ"ד ב] בתפילין דאע"ג שבירך על הנחתן ביום מברך על סילוקן בלילה לשמור חוקיו משום דכתב בהו ושמרת את החוקה הזאת וגו'.

אבל כל ברכה שהיא על מעשה שאינו בדבר אחד ואינו לפי שעה ולא נגמרה המצוה באותה עשייה, אינו מברך על, כגון לישב בסוכה דאינה לפי שעה אלא מצותה שבעה ימים עם הלילות דכתיב [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו שבעת ימים, ולאחר ז' ימים אז נגמרה המצוה, הילכך מברך כל שעה שנכנס לישב בה לישב בסוכה, דמשמע לישב עתה ולישב עוד דלא נגמרה המצוה, וכן להתעטף בציצית דלא נגמרה המצוה בהאי עיטוף דכל היום מצותו להכי מברך להתעטף בציצית, וכן להפריש חלה ותרומה לא נגמרה מצותן עד שעת נתינה לכהן. וקריאת ההלל לא דמי לקריאת מגילה, לפי שבקריאת הלל יש בו הפסקות בסוף כל מזמור הללויה, וגם שליח ציבור מפסיק בהודו ובאנא, ולא הוי גמר מצוה עד שיגמור כל המזמורים, הילכך לא הוי ברכה על דבר אחד כמו מקרא מגילה, אלא על כל מזמור ומזמור, להכי מברכים לקרוא את ההלל כלומר לקרוא כל מזמור ומזמור, וכן לגמור. וכן להדליק נר של חנוכה, לפי שבכל הלילות לבד מלילה הראשון יש בו נירות להדליק ולא נגמרה המצוה עד שמדליק כל הנירות, להכי מברך להדליק דמשמע להדליק כל נר ונר, ולא חילקו ברכת לילה הראשון משאר לילות. וכן לשמוע בקול שופר, לפי שהוא חלוק לג' סדרים תשר"ת ג' פעמים סדר הראשון ותש"ת ג"פ סדר השני ותר"ת [ג"פ] סדר השלישי ולא נגמרה המצוה עד לאחר כל הסדרים, להכי מברך לשמוע בקול שופר של כל סדר וסדר. ומה שמברכים לשמוע בקול שופר ואין מברכין לתקוע בשופר, משום דבתקיעה בלא שמיעה לא נפיק, כדתנן [ר"ה כ"ז ב] התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם לא יצא, אלמא אף על גב דתקע כיון דלא שמע אלא הברת הבור והדות והפיטם לא יצא אא"כ שמע קול השופר, להכי מברך לשמוע בקול שופר. וטעם שלי מהא דאמרי' בהקומץ רבה במנחות [ל"ו א] דסדר הנחת תפילין מניח של יד והדר של ראש כדכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך, ואמרי' על תפילין של יד מברך להניח תפילין ועל של ראש מברך על מצות תפילין, וגמר לא הוי עד לאחר הנחת תפילה של ראש, ש"מ דהיכא דלא נגמרה כל המצוה לא מברך על, ומדמברך על של ראש על, ש"מ דכל היכא דהוי גמר מצוה מברך על.

ופשוט, שאין כוונת הראב"ן לומר שכל שמונה ימי החנוכה תלויים ואחוזים זה בזה, ואם לא הדליק באחד, אינו מדליק יותר. אלא כוונתו שמצוות הדלקת נרות, אינה מעשה אחד המתחיל ומסתיים בפעם אחת. ופשוט.

[6] כתב בביאור הגר"א: כמו שכתוב בפרק ב דסוכה (כז א): ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון – ישלים לילי יום טוב האחרון של חג. וחכמים אומרים, אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות.

[7] כתב בביאור הגר"א: כמו שכתוב (סוכה כז ב): 'אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד'. וכן כאן דכל לילה נס בפני עצמה, כמו שכתוב שם ניסא בכל יומא איתא. ולא דמי לספירה דכתיב תמימות. כוונתו ככל הנראה היא, לדין שכתב האגודה (מסכת שבת פרק ב – במה מדליקין סימן מב): שבת כד א. ושמונת ימי חנוכה, אפילו יחיד גומר את ההלל ומברך תחילה וסוף, דכל יומא ניסא איתא.

[8] ראה את דברי המשנה ברורה (ס"ק יא): כל הלילה – עד עמוד השחר. ובברכה. והיינו דוקא אם בני הבית נעורים, אבל אם ישנים אין לברך עליהם, אלא ידליק בלא ברכה, דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס, הכי נמי לדידן. ואם בא לביתו קודם עלות השחר ומצא בני ביתו ישנים, מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה.

וראה את דברי המגן אברהם (סימן תרעב ס"ק ו):  כל הלילה. בבית יוסף כתוב דהוי ספיקא דדינא, ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בשולחן ערוך, משמע דעתו שיברך. ורש"ל כתב, דוקא עד חצות ואם כן אחר חצות אין לברך. ובהג"מ כתב, כל זמן שבני הבית נעורים אפילו עד עמוד השחר. עכ"ל. וכן נראה לי להורות. אבל אם ישנים אין לברך עליהם.

וראה את דברי הפרי חדש (אורח חיים סימן תרעב סעיף ב): ומה שכתב עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה. אבל רש"ל (בתשובה בסימן פה) כתב, שאין זמנה אלא עד חצי הלילה, שעדיין הוא פרסום הנס. ע"כ. ואם כוונתו לומר דעד חצי הלילה איכא פרסום הנס, משום שיש בני אדם שאינם שוכבין עד חצי הלילה, טעות הוא, דהא אמרינן בריש ברכות (ד א) אמתניתין (שם ב א) דחכמים אומרים עד חצות, חכמים כמאן סבירא להו, אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר. ופירש רש"י (ד"ה לימרו), דאמר עד סוף האשמורה הראשונה, דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן. ע"כ. ואין לחוש לדבריו. והעיקר כפסק הרב המחבר [שמדליק והולך כל הלילה, ולא רק עד חצות].

ומיהו אי בעי לברוכי או לא, הויא פלוגתא, שהתוספות (שבת כא ב ד"ה דאי), כתבו בשם הר"י פורת, דכיון דאיכא תרי שינויי בגמרא שם, לשינויא דאי לא אדליק מדליק, משמע, דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק, ומשם ואילך עבר הזמן. ולשינויא בתרא, הוי לשיעור השמן, וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה, אם כן מסתמא הויא כל הלילה, שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה, כדתנן בפרק שני דמגילה (כ ב), ידליק מספק. וכן משמע מדברי הרא"ש (שבת פרק ב סימן ג). ומשמע ודאי, דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא, ספק ברכות להקל. אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אף על גב דספיקא דרבנן להקל, משום פרסומי ניסא.

אבל ליכא למימר, דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו, דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל. ועוד, דאמרינן בפרק קמא דעכו"ם (ע"ז ז א) בשל סופרים הלך אחר המיקל. ופרק כיצד מברכין (ברכות לו א) מייתי הש"ס מתניתין דצלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם ומודים שחייבים בערלה, ופרכינן, הא גופא קשיא, אמרת צלף בית שמאי אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא, והדר תני שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא. ומשני, בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא והכא לחומרא. והדר פרכינן, מכל מקום לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה וכו', ולא מפליג בין ספיקא לספיקא, אלמא כל מין ספיקא חדא הוא. ועיין במה שכתבנו סימן פג סעיף ב.

אבל המגיד משנה (מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה) כתב [ראה לשונו להלן] בשם קצת מן המפרשים, דאפילו לשינוייא דאי לא אדליק מדליק, מדליק כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה, וזו היא דעת הטור [לשון הטור: ומכל מקום עדיין זמנה כל הלילה]. והתוספות [שבת שם] כתבו, דלדידן אין צריך לדקדק בזמן שנתנו חכמים שיעור, שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין מבחוץ, ולאחר זה הזמן אין עוברים ושבים. אבל לדידן שההיכר הוא לבני הבית, ליכא קפידא. וכפי זה יש לו להדליק בברכה עד שיעלה עמוד השחר, והכי נקטינן.

נביא את לשון המגיד משנה (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה): ויש מן המפרשים נדחקין ואומרים, דודאי אם לא הדליק בתוך שיעור זה מדליק כל הלילה דהא תנן (מגילה כ) כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה אבל תוך זמן זה עשה מצותה כתקנה אלו דבריהם ז"ל. ולשון דאי לא אדליק קשה לפירוש זה דמצוה כתקנה אינו כל הזמן הזה דאם כן הוה להו למימר לאדלוקי.

[9] וככל הנראה, בברכה.

[10] אף דקי"ל הדלקה עושה מצווה וכבתה אין זקוק לה. נראה שהכוונה היא רק לומר שהחיוב לטרוח הוא רק בהדלקה בלבד ואם כבתה אין יותר חיוב לחזור ולהדליק, אך לא לומר שקיום המצווה כולה הו אבהדלקה בלבד. ודו"ק.

[11] בר"ן שהובא לעיל דקדק מדברי בעל ההלכות גדולות שלא יכול להקדים ולהדליק. ראה לשונו: אבל מדברי בעל הלכות גדולות (הלכות חנוכה כה ע"ד) נראה דדוקא נקט משתשקע החמה. עכ"ל. וכן סובר הבית יוסף בדעת הר"ן. אמנם בפשטות מדברי הבה"ג משמע בהיפך, שאפשר להקדים, רק שאם כבתה ידליקנה שוב. וראה ביאור הגר"א (סעיף א ס"ק א), שנקט בדברי הבה"ג שיכול להקדים ולהדליק.

[12] מקוד דבריו הוא מדברי הפרי חדש. וכן מספר ברכי יוסף להחיד"א. והיינו, שפשטות לשון השולחן ערוך היא, שפוסק בשעת הדחק כדברי הראשונים שאיכא פרסומי ניסא גם קודם שקיעת החמה, ומדליק בברכה. והיש מי שאומר אינו בא לחלוק על הדעה הראשונה, אלא רק להוסיף מה הדין בשעת הדחק.

וקצת צ"ע מלשון הברייתא במסכת סופרים. ראה בספר ברכי יוסף (או"ח תרעב ס"ק א) שכתב: אך ק"ק על הר"ן ממאי דאתמר במסכת סופרים פרק כ' מצות הדלקתו משתשקע החמה, וכו' ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו וכו'. ע"ש. ופשט הלשון משמע דאם הדליק קודם שקיעה אין מברכין. הברכי יוסף מדקדק מדברי הברייתא עצמה במסכת סופרים, שקודם השקיעה מדליקים בלא ברכה. וראה עוד כסא רחמים להחיד"א על מסכת סופרים (שם) מה שכתב בזה. וראה שבט הלוי (חלק ג סימן פא). ודו"ק.