סעודות בימי החנוכה

סעודות בימי החנוכה – הקדמה

בחגים במועדים ובזמני שמחה שונים, אנו מצווים לצרף לכך אכילת סעודה כיד המלך בקביעות על הלחם לכבוד המצווה. הלב בכדי לפרוץ חוצה את הודאתו והודייתו לה' יתברך, זקוק הוא לאכילת סעודה ושמחת הגוף.

ישנן סעודות שחיוב אכילתן הוא מן התורה ויש שחיובן הוא מדרבנן. וישנן גם למצווה שאינה חיוב.

סעודות החיוב הם סעודות הנובעות מקדושת היום והמצווה לאכול בו – שבת, ימים טובים, וסעודה מפסקת בערב יום כיפור. רבנן הוסיפו תקנה לחיוב גם את סעודת יום הפורים. שונה סעודת ראש חודש שנחשבת לסעודת מצווה ותלויה בזמן, אך אין חיוב הלכתי מעיקר הדין לאכלה.

לעומתן, ישנן סעודות מצווה הנערכות לרגל אירוע של מצווה – ברית, בר מצוה, נישואין, שבע ברכות, וסיום מסכת, שאז האכילה היא בגדר רשות. וכן סעודת הבראה לאבל שקם מאבלותו.

סעודה בימי החנוכה – על פניו נראה לכאורה מדברי הגמרא, הראשונים והפוסקים, שאין חיוב לאכול אותה סעודה על הלחם. אכן יש לעיין בזה הלכה למעשה, האם ישנו חיוב או אולי מצווה לקיים סעודות בימי החנוכה.

סעודות רשות בימי החנוכה – דברי הגמרא

מבואר בגמרא (שבת כא ב): מאי חנוכה. דתנו רבנן. בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

בגמרא מבואר, שקבעו את ימי החנוכה כימי הלל והודאה, ולא כימי משתה ושמחה. ומינה, שלא תיקנו סעודה בימי החנוכה. אך כאמור יש לדון בכך, האם יתכן שימים אלו נוהגים בהם גם משתה ושמחה.

סעודות רשות בימי החנוכה להלל והודאה – דברי הראשונים

ראה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרה): ת"ר. כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה (פסחים מט א). וששאלת היאך אנו אוכלים בנישואין בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ, או כשמקיזין ואדם מזמין את חבירו, או כשיש לו אורחים, הא סעודות רשות נינהו. שמא על כן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה ולהללו על החסד שעושה עם אדם עם הארץ ועם שאר בריותיו תדיר, אם כן אינה סעודת הרשות, דסעודת הרשות נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא שמחה דלאו מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ או בשמחת מריעות או כגון בחנוכה שמרבים סעודות אלו לאלו. ושלום העני מאיר[1].

מבואר בדברי המהר"ם, שסעודות בימי החנוכה אינן סעודות מצוה אלא סעודות רשות, ומה שקבעו חז"ל בימים אלו זה רק להודות ולהלל, אך לא לקיים משתה ושמחה.

וכן כתב תלמידו בספר התשב"ץ קטן (סימן קע): בחנוכה במשתאות לאכול זהו סעודת הרשות, כדאמרינן במסכת שבת פרק במה מדליקין (כא ב) עשאום ימים טובים להלל ולהודאה. ואומר מהר"ם ז"ל, דוקא להלל ולהודות אבל לא למשתה ולשמחה. וכל שכן לחנוך הבית שהוא סעודת הרשות.

טעם הדבר ידוע ומפורסם – ראה את לשונו של הלבוש, כיצד ביאר רעיון זה (תרע ב): ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחן לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות[2].

רעיון זה בסגנון כזה או אחר, כתבו קדמונים רבים, בהבדל שישנו בין חנוכה לפורים, שבפורים הגזירה הייתה על הגוף, ולכן תקנתה היא בקיום וחגיגת קיום הגוף במשתה ושמחה. בשונה מחנוכה, שהגזירה הייתה על הרוח והדת, ולא על הגוף, ולכך תקנתה היא בחיזוק הרוח על ידי הלל והודאה בפה ובלב.

יש לעיין בדבר זה, כיון שעל פניו, למרות הרעיון הנפלא הזה, אין כל סיבה שלא תהיה תקנת מצווה לאכול סעודה בימי החנוכה, ולא גרעו סעודות החנוכה, מסעודת ראש חודש, ושאר מצוות, שאנו מתחזקים ברוח על ידי שמחת הגוף בסעודת היום.

יתכן לומר, שמתוך כוונה תחילה לא נתנו דגש על ענין הסעודה בימי החנוכה, בכדי לייחד את חנוכה, כחג שמיוחד ומוקדש להודאה והלל בפרט. זאת בעקבות אופי הגזירה שנגזרה בו על הרוח והנפש ולא על הגוף. כידוע ומפורסם בענין זה.

סעודות מצווה בימי החנוכה למצווה – דברי הראשונים

לעומת המהר"ם ותלמידיו, אנו רואים שפוסקים מאוחרים יותר, מתייחסים לסעודות החנוכה כמצוות היום, או לכל הפחות כסעודות מצוה.

ראה מה שכתב בענין זה המהרש"ל בספרו ים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק ז סימן לז): ואותן סעודות שעושים בימי חנוכה. נראה שהם סעודות מצוה. ולא כדברי מהר"ם (טור או"ח סימן תרע), שפסק שהן סעודות הרשות. דלהודות ולהלל נתקנו. ולא למשתה ושמחה. אלא כדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ג הלכה ג) שהן ימי שמחה והלל[3].

עוד מביא המהרש"ל ראיה מדברי התלמוד לכך: ובתלמודא משמע דנתקנו נמי למשתה ושמחה. מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כא ב) לשנה האחרת קבעו ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. ומדאמר ימים טובים, ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל ולהודאה, ש"מ דימים טובים נמי כפשוטו הוא, למשתה ושמחה. וכן הוכיח מדברי רש"י: ואף רש"י פירש שם, לא שאסרום במלאכה, אלא להלל ולהודאה. משמע דלא אפיק רק עשיית מלאכה. וכן מצאתי. ומסיים המהרש"ל בהוכחה נוספת לדעתו: ועוד נראה לי, דקל וחומר הוא. דהא לא גרע מבי ישוע הבן, דעל כרחך סעודות מצוה נינהו. מדאזיל רב להתם. והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה, או הנס, כדי ליתן שבח והודיה למקום, נקרא מצוה. קל וחומר ימי חנוכה, דניתנו לשבח והודיה, ולפרסם בהן הנס.

המהרש"ל מדקדק היטב מדברי הגמרא, מדברי הראשונים, שחנוכה הינו כשאר ימים טובים ממש, ותקנו בו משתה ושמחה בסעודות. הן משום שהוא יום טוב, והן משום שגם שבח והודיה בסופו של דבר זקוקים הם לסעודות מצוה, כדי לפתוח את הלב להודיה גדולה לה' על הניסים ועל הנפלאות.

בסגנון זה כתב בהגהות הרמ"א על המרדכי (פסחים פרק מקום שנהגו אות תרה): אעפ"כ נראה, דהואיל וחנוכה הוא מימים שנתחייב בהם באכילה, שהרי אסור להתענות בהן, אין בהן משום סעודת הרשות. ומשמע, שתקנו סעודה בחנוכה, כפורים.

עוד כתב הרמ"א אפשרות נוספת ליסודם של הסעודות בימי החנוכה כסעודות מצוה – ועוד, הרי בכל סעודה אומרים על הנסים ומהללים להקב"ה על הנס ועל גבורתן והוי פרסום הנסים. מ"א.

כאן נראה מדברי הרמ"א, וכן הביא גם המהרש"ל בסוף דבריו, שגם אם חז"ל לא תיקנו סעודות ממש בימי החנוכה, וסעודות חנוכה אינן סעודות מצוה ממש כשאר ימים טובים. מכל מקום, כיון שסעודות אלו הם למעשה סעודות הודאה והודיה לה' על הניסים ועל הנפלאות, בודאי חשובות הם כסעודות מצוה, שהרי כל סעודה שנועדה להלל את ה' ולפרסם את הנס, ואומרים בה מזמורים ושירות ותשבחות, הויא סעודת מצוה.

כדברי הרמ"א, כן כתב בספר המנהגים לר' אייזיק טירנא (הגהות המנהגים חנוכה אות כט. הובא בדרכי משה), סעודות חנוכה רשות, ולכך נהגו לומר מזמורים ולהרבות בו תשבחות כדי שיהא כסעודת מצוה, ואז מותר לתלמיד חכם ליהנות מהם.

סעודות נתקנו בימי החנוכה לזכר חנוכת המזבח למשתה ושמחה – דברי הראשונים

יש שכתבו גם הם, שימים אלו נקבעו למשתה ושמחה ולא רק להלל והודאה. אך כתבו בזה טעם חדש לגמרי – חנוכת המזבח.

ראה במקורות דלהלן, שחנוכה נקבע יום טוב גם על שם חנוכת המזבח. ובדרכי משה כתב, שאפשר שלזה נהגו במשתה ושמחה.

ראה במגילת תענית (ליכטנשטיין הסכוליון): 'בעשרין וחמשה ביה חנכתא תמניא יומין דילא למספד בהון'. שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים. ומה ראו לעשות חנכה שמנה ימים, והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר, ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר ובשביעי הקריב אפרים, וכן מצינו בחנכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים, שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים. אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ומה ראו לגמר בהם את ההלל, ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח. וכך הוא אומר בספר עזרא, ויענו כל העם בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה' ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות ולנו להללו ולברכו שנאמר על עמך ברכתך סלה.

וראה מה שמבואר בילקוט שמעוני (מלכים א רמז קפד), אמר רבי חנינא בכה' בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן, והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק דכתיב לושי ועשי עוגות ואמרו לו שוב אשוב אליך, ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם, מה שלם לו הקדוש ברוך הוא, חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון עתיד הקדוש ברוך הוא לשלם לו'.

וכן כתב האור זרוע (הלכות חנוכה סימן שכא) שחנוכה נקרא על שם חנוכת המזבח[4].

ועל פי זה כתב המרדכי הארוך (חדושי אנשי שם פסחים פרק ד אות א): דלהודות והלל נקבעו משום הנס. וימי משתה ושמחה נמי נקבעו, כדאיתא במגילת תענית. דקבעו יום טוב, משום חנוכת המזבח. והיינו שקבעו ממש יום טוב לזכר חנוכת המזבח שהיתה בימים אלו[5].

וראה מרדכי (מסכת שבת פרק במה מדליקין רמז רעט): שכח ולא אמר על הנסים בחנוכה ופורים, דאין מחזירין אותו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי דפרק שלשה שאכלו, ושאין בהן מוסף כגון חנוכה ופורים כו' ולא אמרו אין מחזירין. ותו גרסינן התם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון, אין מחזירין אותו מפני שאפשר לו בלא אכילה, פירוש, בלא אכילה דתענוג דהיינו פת. הדא דתימא בר"ח אבל בשבת ויום טוב שאי אפשר לו בלא אכילה חוזר ומזכירה. ונראה לראבי"ה אף על גב דמסיק הכא דהזכרת חנוכה רשות בברכת המזון, מיהו כיון דנהוג כולי עלמא להזכיר וגם בירך על מנת להזכיר שוויה עליו כחובה, וחוזר. וראיה, מדפסק בה"ג דאפילו למ"ד תפלת ערבית רשות אם שכח ולא הזכיר של ראש חודש חוזר משום דשוויה עליו חובה, ה"נ לא שנא. ע"כ אבי"ה סי' קצ"ב (עיין באשר"י פרק ג' שאכלו ובהג"ה במיי' פ"ב מהלכות ברכות)[6].

ראה בהערה את לשון הראבי"ה במקור. ומדבריהם אולי נראה, שחיוב אכילת פת בימי החנוכה, משליך על הלכת 'שכח על הניסים בחנוכה' שחוזר ומזכיר, מכיון שחובה לאכול פת בימים אלו. אך למעשה הם נוקטים שחיוב החזרה בשכח יעלה ויבא בחנוכה, אינו משום החיוב לאכול פת בסעודות הימים הללו, אלא מכיון שנוהגים כולם להזכיר בהם יעלה ויבא, והוא בירך על דעת כך, ולכן חוזר. וצ"ע.

סעודות בימי החנוכה – דברי הפוסקים

פסק הטור (חנוכה סימן תרע): והיה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל, שריבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה.

ובשולחן ערוך (תרע סעיף ב) כתב: ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה. הגה. ויש אומרים, שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח[7]. ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה.

מרן השולחן ערוך פסק שסעודות ימי החנוכה המה סעודות רשות, כדברי המהר"ם מרוטנבורג שהביא גם הטור. והרמ"א מביא בשם יש אומרים, שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות, וכדבריו בהגהות על המרדכי ובדרכי משה, משני טעמים, או משום שימים אלו היה בהם חנוכת המזבח, ולכן תקנו בהם סעודה, או משום שאומרים בהם שירות ותשבחות, ולכן הויא סעודת מצוה. וכפי הדברים שהבאנו לעיל[8].

מנהג אכילת גבינה בימי החנוכה לזכר הנס – מקור הדין

כתב הרמ"א (הלכות חנוכה סימן תרע סעיף ב): יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב.

מקור דין זה הוא מדברי המדרש (הובא בר"ן שבת י א מדפי הרי"ף): שאף הן היו באותו הנס. שגזרו יונים על כל הבתולות הנישאות שיבעלו להגמון תחילה ועל ידי אשה נעשה נס דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם. ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה.

וכן כתב האורחות חיים (חלק א הלכות חנוכה סימן יב): ויש מפרשים שעל ידי אשה בא להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית כמו שמפורש באגדה והיתה בת יוחנן כהן גדול והיתה יפת תאר מאד ואמר המלך יון שתשאר עמו והאכילהו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר מן היין ויישן וירדם ויהי לו כן ויישן וירדם וחתכה ראשו והביאתו לירושלם וכראות שר הצבא כי מת גבורם וינוסו על כן נהגו לעשות תבשיל של גבינה בחנוכה.

סעודות בימי החנוכה – סיכום הדברים והעולה לדינא

לגבי סעודות ימי החנוכה, חלקו הראשונים והאחרונים, האם ישנה תקנת חכמים של חובה לאכול סעודה על לחם, משום חנוכת המזבח, או אולי ישנה רק מצווה לאכול סעודות ובהן להלל ולהודות על הנס שאירע. אפשרות נוספת היא, שמא אין כל תקנה ואין כל חיוב לאכול בימי החנוכה סעודות, משום שחנוכה הוא חג של הודאה ורוח, ולא של קיום הגוף.

הלכה למעשה – השולחן ערוך נוטה לומר שהסעודות הינן רשות בלבד, ואין כל חיוב או מצוה, וחג החנוכה לא נועד לשם כך. והרמ"א נוטה לומר שיש כן מצוה ברבוי הסעודות בימי החנוכה, משום חנוכת המזבח, ועל כל פנים יאמרו בסעודות אלו שירות והתשבחות, ואז ודאי שסעודות ימי החנוכה יהיו סעודות מצווה.

ויש נוהגין לאכול מאכלי גבינה בחנוכה, לזכר הנס שהאכילה יהודית את האויב.

–

[1] והביאו המרדכי (פסחים פרק מקום שנהגו אות תרד-תרה): נשאל לרבינו מאיר היאך אנו אוכלים בנישואין בת כהן לישראל או בת ת"ח לע"ה הא סעודת הרשות נינהו והשיב דשמא על כן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה ולהללו על החסד שעשה עם אדם וחוה אם כן אינה סעודת הרשות וסעודת הרשות נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא סעודה בלא מצוה כגון בשמחת מריעות או בחנוכה שמרבים סעודות אלו לאלו ואלו לאלו.

[2] ראה גם את לשונו של הב"ח בדומה: ואיכא למידק, היא גופה קשה למה לא קבעום למשתה ולשמחה כמו בפורים. ונראה דבפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע (מגילה יב א) ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור ושמחה ומשתה של איסור וכשעשו תשובה עינו נפשותם וכמו שאמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים [וגו'] ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו' (אסתר ד טז) ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא, שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין כו' עמדו וטימאו כל השמנים וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה' ע"כ נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב.

[3] ראה לשון הרמב"ם (מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ג): ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

[4] ראה בספר אור זרוע (חלק ב – הלכות חנוכה סימן שכא): מאי חנוכה דתניא בעשרים וחמשה בכסלו יומין תמניא אילין דלא למיספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברו בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה. ולא שאסורים במלאכה דלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. ואין להתענות בחנוכה כשם שאין להתענות בפורים אף על גב דלא מיחייבי לבשומי נפשיה כמו בפורים בתענית מיהא אסור דאמרי' פ"ק דראש השנה רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית וריב"ל אמר לא בטלה מגילת תענית והלכת' בטלה והלכת' לא בטלה קשיא הלכתא אהילכת' ל"ק כאן בחנוכה ופורים. לא בטלה. כאן בשאר יומי. בטלה. ואמרי' בירושלמי פ"ב דמסכת תענית ר' חנינא ר' יונתן ר' יהושע אומ' בטלה מגילת תענית א"ר יוחנן אמש הייתי יושב ושונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד ואמרו עליו על ר' אליעזר שסיפר ור' יהושע רחץ אמר להן ר' יהושע צאו והתענו על מה שעשיתם שהתעניתם ואת אמר בטלה מגילת תענית א"ר בא אף על גב דאיתמר בטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו מילהון דרבנן אמרין בטלה מגילת תענית ר' יונתן ציים כל ערובא דריש שתא ר' אבהו ציים כל ערובא שובא ר' זעירא צם תלת מאוון צמין ואית דאמרין תשע מאה ולא חש על מגילת תעני' ר' יעקב בר אבא מפקד לספריא אי אתא איתתא למשאלכון אמרין לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים ור"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. הא למדת אפי' קיי"ל דבטלה מגילת תענית אפ"ה אסור להתענות בחנוכה ופורים דלענין חנוכה ופורים לא בטלה. והא דנעשה נס שהיה דולק שמונ' ימים פי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק משום שהיו טרודים כל ז' ימים בבנין המזבח ובכלי שרת דאמרי' במגילת תענית ולדורות חנוכ' בית חשמונאי ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוהו בצער ואמרו בו הלל והודאה והדליקו בו נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה להם במה להדליק שמן וכשגבר' יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחיפום בבעץ והתחילו להדליק ולמה היא נוהגת להדליק שמונה אלא שסתרו המזבח ובנאוהו וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת ופי' דמיד היו מתקנין שמן אחר אלא שהיו טרודין להכין ולטהר כלי שרת ולעשות המזבח ולא יכלו ליקח שמן אחר ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו. והיינו נמי דאמרינן במדרש למה נסמכה פרשת בהעלותך לחנוכת נשיאים לפי שהיה לוי מתרעם על שלא [זכה] להקריב ואמר לו הקדוש ברוך הוא שלהם לא היה אלא יום אחד לנשיא ולפי שעה וחנוכה שלך תהיה ח' ימים ולדורות משמע שגם הוא היה נקרא ע"ש חנוכ' המזבח כמו אותן של נשיאים.

[5] וראה להלן בדברי הפוסקים לגבי חנוכת המזבח בימים אלו.

[6] ראה ראבי"ה (חלק ב – מסכת מגילה סימן תקסג): ונראה בעיני שאם שכח ולא התפלל על הניסים בחנוכה ופורים אי נמי ענינו בתענית דאינו חוזר, דתניא בפרק במה מדליקין ימים שיש בהן קרבן מוסף וכו' ואם לא אמר מחזירין אותו ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון תענית וכו' ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו, ונראה לי דחנוכה ופורים כיון דלית בהם מוסף דדינן כתענית. ושוב מצאתי בתוספתא ובירושלמי בפרק שלשה שאכלו בהדיא כדברי זה הכלל ימים שיש בהם מוסף וכו' ושאין בהם מוסף כגון חנוכה ופורים וכו' עד ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ותו גרסינן התם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו מפני שאפשר לו בלא אכילה הדתמר בראש חודש אבל בשבתות וימים טובים וחנוכה ופורים שאי אפשר לו בלא אכילה חוזר ומזכיר. פירוש דברים של עונג צריך לאכול כגון פת, אבל בראש חודש אפשר בפירות, ומיהו בתענית אסור, כדאיתא בפרק ראשון דראש השנה ובפרק [שני] דתענית. ובגמרא בבלית בפרק שלשה שאכלו איתא נמי, אלא שאינו מזכיר חנוכה ופורים. ומההיא דיתיב כוליה שתא בתענית בפסחים תימה אי הוי יתיב ממש בתענית. ונראה דצערא בעלמא קביל עליה ולא הוי משלים בר ממעלי יומא דכיפורי דלא הוי מתענה כלל. ותו גרסינן שבת שחל להיות ביום טוב ושכח ולא הזכיר של שבת רב אמר חוזר ושמואל אמר אינו חוזר. ואף על גב דבפרק במה מדליקין איבעיא לן מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון ופשטיה דאין להזכיר ואם בא להזכיר מזכירין, ומשמע דרשות הוא, ומיהו כיון דנהיגי עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שויה עליה כחובה וחוזר. וראיה לי שפסק בהלכות גדולות דאפילו למאן דאמר תפילת ערבית רשות כיון שהתחיל להתפלל ושכח להזכיר של ראש חודש דחוזר דשוויה עליה כחובה, הכי נמי לא שנא. כן נראה לי. ובהלכות גדולות סבירא ליה דיחיד חוזר בתפלת ערבית אבל שליח ציבור לא לפי שאין מקדשין את החדש בלילה, ולא ידענא, דטפי משמע למדקדק בהלכה דאפילו יחיד אינו חוזר בתפלת ערבית, ומיהו שליח ציבור בשום תפלה אינו חוזר ויחיד חוזר בתפלת שחרית ומוסף ומנחה. מיהו לפי סברתו ראיה גדולה היא לדברי ונלמד הימנה:

[7] ראה אליה רבה (ס"ק יז): דברי תימה הן, דבמדבר היה בניסן ככתוב בפרשת פקודי (שמות מ יז), ורמ"א לא כתב לתיבת שבמדבר. וי"ל בחנוכה שבימי חשמונאים (מלבושי יום טוב סק"ד). ובאמת שכבר כתבתי בס"ק א' כן. מכל מקום נ"ל כוונת הלבוש כדאיתא במדרש (פסיקתא רבתי פרשה ו אות ה) דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו, אלא שהמתין בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי ע"כ, ואם כן דין ימים אלו כאילו היה חנוכת המזבח שבמדבר.

[8] וראה מגן אברהם (ס"ק ג): וי"א שיש כו'. וכן משמע בדרכי משה משום דאיתא במגילת תענית ובמדרש בהעלותך, שקבעום למשתה ושמחה שנגמרה מלאכת המשכן בזמן הזה. וכן פירש בים של שלמה (ב"ק ז לז) וב"ח.

וראה דברי המשנה ברורה (ס"ק ז): דבאותן הימים וכו' – ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקדוש ברוך הוא בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית.