צורת עיטוף בטלית

נוסח ברכת ציצית – מקור נוסח הברכה

לשון הברכה המבוארת בדברי חז"ל (תוספתא ברכות פרק ו הלכה י. מסכת ציצית פרק א הלכה א. גמרא ברכות ס, ב. מנחות מג א) היא "להתעטף בציצית". וכך פסק הרמב"ם (ציצית פרק ג הלכה ח) והשולחן ערוך (סימן ח סעיף ה).

"להתעטף" – עיטוף או לבישה

ובפשטות לשון זה – "להתעטף" אינו לשון לבישה בעלמא, אלא דווקא התעטפות[1]. וכן הבינו הגאונים (הובאו בדברי הטור סימן ח), וכן כתב הר"ח אור זרוע (שו"ת ר"ח אור זרוע סימן ד. הובא בתרומת הדשן סימן מה) בשם אביו שאין חייבים דרך לבישה אלא דרך עיטוף. והגאונים הסיקו מכך שיש להחמיר ולעשות עיטוף ישמעאלי, וכמבואר להלן.

ובעל העיטור (שער ב חלק ג) חלק וכתב שלא צריך להתעטף כעטיפת ישמעאלים, אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש. ובביאור דברי בעל העיטור כתב הבית יוסף בשם המהר"י אבוהב שטעמו של בעל העיטור "דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות אבל גבי ציצית שהתורה חייבה אותו בכסות שאדם מתכסה, ככה יהיה החיוב ונאמר שלשון "להתעטף" לשון כסוי הוא בזה הענין". וכן כתב המהרי"ק (סימן קמט) שחייב בציצית גם דרך כיסוי, ולאו דווקא דרך עיטוף. וכן כתב הנמוקי יוסף (הלכות ציצית יא ב מדפי הרי"ף) והאריך וכתב "אבל משורת הדין כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית אף על פי שאין בו לא כיסוי ולא עטוף, דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ובלבד שיהא לו כנפות ואי משום אשר תכסה בה ההיא לאו לכיסוי הגוף או עטיפת הראש אתא אלא לרבות כסות סומא או בעלת ה' כדאמרן לעיל, והרי אמר טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו (מנחות מ ב) וגדול יוצא בה עראי שהיא חייבת ומסתמא אין בה לגדול כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו, אלא ודאי כדאמרן וכן פשט המנהג בכל ישראל כי רובם אין להם טלית גדולה הראויה לעטוף ועושין טליתות קטנים שלובשין אותן שלא מיעטו מן וראיתם אותו אלא כסות לילה או כסות סומא ולא כסות שתחת המקטורן, וזו נראית ראיה ברורה וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל ואין להרהר בזה, ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה וזו דרך ירא שמים לחבב המצוה וכ"ש מצות ציצית השקולה כנגד כל המצות ולא שיהא מעכב כלל".

ולפי זה יש לברך ברכת להתעטף בציצית גם כשלא מתעטף, כגון בבגד שלא שייך לעשות בו עיטוף, כל שלובשו ומתכסה בו, מברך "להתעטף בציצית", וכן כתב האגור (סימן כח) בשם מהרי"ל, וכן הוא בשו"ת מהרי"ל (חדשות סימן ד[2]). וכן כתב השולחן ערוך (סימן ח סעיף ו) שעל טלית קטן יכול לברך "להתעטף" אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו[3].

נוסח ברכת "על מצות ציצית"

והר"ח אור זרוע (שו"ת סימן ד. הובא בתרומת הדשן סימן מה) כתב בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג שכשאינו מתעטף, יברך להתלבש בציצית. אבל הנמוקי יוסף (הלכות ציצית יב א מדפי הרי"ף) כתב שעל טלית קטן שאין מתעטף בו המנהג לברכך "על מצות ציצית" וכן כתב הכל בו (סימן כב). ובדרכי משה (ס"ק ה) כתב לבאר טעם המנהג לברך על מצות ציצית "כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ולכן לא מברכין להתעטף או להתלבש דאז הוה משמע דעכשיו מקיימין המצוה כהוגן, רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע כן נראה לי טעם המנהג". וכוונתו שבזמנם היו לובשים טלית קטן פחות מהשיעור, והיו חוששים שלא מקיימים בזה מצות ציצית, ולכן בירכו על מצות ציצית. וכן, פסק הרמ"א (סימן ח סעיף ו) שיש לברך על מצות ציצית על טלית קטן, ולא חילק בין טלית שיש בה שיעור לטלית שאין בה שיעור. אבל בדברי השולחן ערוך מבואר לא כך שכתב בהדיא (שם סעיף ו) שיש לברך להתעטף גם על טלית קטן, ולא הביא דברי האומרים שיש לברך על מצות ציצית. וגם כתב (לעיל שם סעיף ג) "טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש, אף על פי שאין בהם עיטוף, יוצאים בהם ידי חובת ציצית, וטוב להניחו על ראשו רחבו לקומתו, ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו"[4].

והנה המשנה ברורה (סימן ח ס"ק יז) כתב בשם החיי אדם (כלל יב סעיף ד) שאם בירך "להתעטף" על טלית קטן יצא בדיעבד. והחיי אדם שם כתב שאף לכתחילה יכול לברך "להתעטף" על טלית קטן. ומשמע בדברי המשנה ברורה דלא ניחא ליה בזה, שלא הביא דבריו ורק כתב בשם הפרי מגדים (סימן ח משבצות זהב ס"ק ו) והגר"א (מעשה רב אות טז) שאם עושה עיטוף כשלובש את הטלית קטן יכול לברך "להתעטף"[5]. [ואם התעטף וקודם העיטוף לא בירך, וכגון שידיו לא היו נקיות בשעת העיטוף, כתב המגן אברהם (ס"ק יב) שאף שליטת הרמ"א יברך "להתעטף" וימשמש בציצית, כיון שהתעטף[6].

ובביאור הגר"א (על שו"ע או"ח סימן ח סעיף ג) כתב שהטעם שיש לעמוד מעוטף ארבע אמות, ואחר כך לובש את הבגד, היינו לחוש לשיטות שאין מקיימים מצות ציצית אלא כשהוא מעוטף, ואף שאחר כך פושט את הטלית ואינו מעוטף אם כן לא מקיים אז מצות ציצית, כיון שאין חיוב ללבוש בגד שיש בו ד' כנפות להתחייב בציצית, אלא שאם לובש בגד שיש בו ארבע כנפות חייב, די בכך שבשעת ברכה ודאי יצא ידי חובת ציצית, והיינו שאף שעיקר לדינא שאין צריך עיטוף לגבי הברכה חששו יותר, וכן מבואר בדברי התרומת הדשן (סימן מה).

סיכום הדברים – שיטת כמה מהראשונים שאין מקיימים מצות ציצית אלא אם מתעטף בה, ולשיטות אלו נוסח הברכה להתעטף בציצית כיון שבלא עיטוף לא יצא. ולהלכה מעיקר הדין אין צריך עיטוף, אלא כל שלבוש בציצית מקיים מצות ציצית, ואם בירך "להתעטף" על טלית קטן יצא, ובטלית קטן שאפשר להתעטף יכול לעשות עיטוף ולברך "להתעטף", ואם לא עושה עיטוף או לא יכול לעשות עיטוף יברך "על מצות ציצית" ואם בירך להתעטף בציצית יצא גם בטלית קטן. ואם התעטף בטלית קטן או בטלית גדול ולא בירך בשעת העיטוף יכול לברך "להתעטף" ולמשמש בציציותיו.

מהו עיטוף

והנה ביארנו לעיל שהטור הביא בשם הגאונים שעיטוף אינו לבישה ולכך יש להתעטף כעיטוף ישמעאלים. ואמנם השולחן ערוך לא הביא דין זה שצריך להתעטף בעיטוף ישמעאלים, אבל כמבואר להלן פוסקים אחרונים הביאו דין זה למעשה שיתעטף כדי הילוך ארבע אמות בעיטוף ימשעאלים, וכך יצא ידי חובת ציצית לכולי עלמא, וגם להגאונים שצריך עיטוף ישמעאלים קיים מצות ציצית כדי הילוך ארבע אמות[7].

ויש לבאר מהו דרך העיטוף, הנקרא עיטוף ישמעאלים. והנה מקור הדברים שעיטוף היינו עיטוף ישמעאלים מבואר בדברי הגמרא (מועד קטן כד א) שם נחלקו רב ושמואל ביחס לאבל המחויב בעטיפת הראש, שלשיטת רב אין עטיפת הראש כעטיפת ישמעאלים ושמאול אמר "וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה, מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא". וסברו הגאונים שהלכה כשמואל וכפי שלגבי אבלות אמרו שכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה, כך גם לגבי עטיפת הטלית כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. ואם כן יש ללמוד משם את דרך ההתעטפות.

כיסוי העיניים או כיסוי הפה

והנה רב נחמן הראה שם שעטיפת ישמעאלים היינו "עד גובי דדיקנא" ופירש רש"י, "גומות שבלחי למטה מפיו". ובפשטות היינו כמו שהבין בפרישה (או"ח סימן ח) שכתב "כעטיפת ישמעאלים דהיינו שמכסים ראשם ויורד טליתו עד הפה", וכן מבואר בדברי הדרישה (יו"ד שפו) שעטיפת ישמעאלים היינו שמכסה גם את עיניו עד פיו מלמעלה. אמנם בפירוש רש"י בהמשך דבריו (מועד קטן שם ד"ה לא שנו) כתב ביחס לשבת שצריך האבל לפרוע ראשו שלא לנהוג באבלות וזה לשונו: "פריעת הראש בשבת, דצריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכוסה בימי אבלו, להודיע כי אין אבילות בשבת". מבואר שעטיפת ישמעאלי היינו שמתכסה חוטמו שפמו וזקנו ולא מכסה את עיניו. וכן מבואר בהדיא בפירוש הר"ח שם, ובתורת האדם להרמב"ן. וכן פסק בשולחן ערוך (יו"ד שפו סעיף א) "אבל חייב בעטיפת הראש, דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם". מבואר בהדיא שאין מכסה עיניו. ובדברי הרמב"ם (הלכות אבלות פרק ה הלכה יט) מבואר שאף חוטמו לא מכוסה שכתב "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש, שהרי נאמר ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש, והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר ועל שפם יעטה ואונקלוס תרגם כאבלא יתעטף". והנה קשה מאד לפרש שעיטוף היינו שמכסה את עיניו כי עיטוף ישמעאלים היינו שכך היה דרכם לילך ואיך יתכן שכיסו את עיניהם ולא ראו, וכיון שבלשון השולחן ערוך ביורה דעה מבואר שהכיסוי היינו על שפמו וחוטמו מסתבר שכן יש לנהוג גם בעטיפת הטלית שמוליך את צדדי הטלית לצד שמאלו וימשכם כנגד פניו ויכסה את שפמו וחוטמו.

אמנם לשון המשנה ברורה (סימן ח ס"ק ד) "בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו, ומשליך כל הארבע ציציות לצד שמאל כדי הילוך ארבע אמות". משמע מדברי המשנה ברורה שעיטוף היינו שמכסה גם את עיניו, וכן כתב בשולחן ערוך הגר"ז (סימן ח סעיף ה) "ולכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו". אמנם הגר"ז בסידור שלו חזר בו וכתב: "ויכסה ראשו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים דהיינו שיכרוך הטלית עם ב' כנפות של צד ימין סביב צוארו, ויחזירנו לאחוריו דרך צד שמאל, וב' כנפות האחרים של צד שמאל יהיו דרך הפנים, ונמצאו כל הד' ציציות מצד שמאל, ב' לפניו וב' לאחריו, וצריך שיהא מעוטף מלפניו ומלאחריו עד החזה, ואין צריך לכסות ראשו עד פיו, ויעמוד כך מעטף כדי הילוך ד' אמות אחר הברכה". ומבואר שלא יכסה גם את עיניו. ולכאורה כן יש לעשות כיון שכן מבואר בדברי השולחן ערוך בעיקר דין עיטוף הראש ביחס לאבלות, וכן מסתבר שאין מסתבר שיכסה את עיניו וכנ"ל.

עיטוף הראש לבדו ללא עיטוף הגוף

ואמנם בדברי הגר"ז בסידורו מבואר שצריך שיהא בשעת העיטוף מעוטף מלפניו ומאחריו עד החזה. ולכאורה היינו משום שעיקר העטיפה היינו בגופו, ולא די בעיטוף הראש לבדו. והיינו על פי המבואר בדברי השולחן ערוך (סימן י סעיף י) שכסות ראש פטורה מציצית, אף אם היא מכסה את גופו שכל שעיקרו לכסות ראש פטור מציצית. אם כן מוכרח שעיטוף בטלית המחייב בציצית היינו בעיטוף הגוף וגם אם צריך עיטוף גם על ראשו כעיטוף ישמעאלים היינו שיעטוף גם ראשו וגם גופו, וכן משמע בדברי המשנה ברורה (סימן ח ס"ק ג).

ואמנם המגן אברהם (סימן ח ס"ק ב) כתב "ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור". ומשמע שמתעטף קודם על ראשו ואחר כך על גופו, והדבר תמוה איך מועיל לעשות כן. ואמנם כן מבואר בדברי הבן איש חי בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בראשית סעיף ה) וזה לשונו: "סדר עטיפת הטלית גדול הוא כך, אחר סיום הברכה העטף בו ראשך בלבד, ולא כאותם המתחכמים לעטף בו כל גופם מתחלה, דאין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל. ואחר שעטפת בו ראשך יהיו הד' כנפות יורדין על הכתפיים לצד פנים, שנים על צד ימין ושנים על צד שמאל, אז תאחז תחלה בשנים שלצד ימין ותשליכם לאחוריך לצד שמאל, שיהיו כרוכים סביב צואריך על כתף השמאלי לאחור, ושתיים השמאליים ישארו תלויים נגד פניך, ותמתין מעט שעור מהלך ד' אמות או פחות מעט, ותחזור ותשליך אותם השנים השמאליים ג"כ לאחוריך לצד שמאל, באופן שעתה נעשו כל הד' כנפות תלויים לאחוריך ביחד בצד שמאל, ותמתין שיעור מהלך ד' אמות, ואז תוריד הטלית הכרוך בצוארך על כל גופך, ועתה תהיה מעוטף בו ראשך וגופך ביחד. כן מפורש בספר הכוונות דרוש הציצית פרק א', וכמו שדקדק יפה הרב אל"י ז"ל דף ק"ז ע"ד, וכן מפורש להדיא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ומ"ש שישהה בין השלכת שתים הימניים להשלכת שתיים השמאליים שיעור הלוך ד' אמות, זה לא נתפרש להדיא בדברי רז"ל ובדברי הרש"ש ז"ל, אך הואיל ונתפרש שם שצריך לכוין בזה כונות בפ"ע ובזה כונות בפ"ע, דהשלכת השתים תחלה בעוד שהשתים השמאלים עודם תלויים לצד פנים יש בזה ענין בפ"ע, ואנחנו אין אנחנו מכוונים בכונות האלו, לכך די לנו שנשהה הילוך ד' אמות כדי לקיים ההוראה של מעשה זו, וכמ"ש עדר עדר לבדו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר". וכן כתב הכף החיים (סימן ח ס"ק ז), וכן מנהג בני עדות המזרח. וקצת משמע כן בדברי השולחן ערוך שכתב (סימן ח סעיף ג) "טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש, אף על פי שאין בהם עטוף, יוצאין בהם ידי חובת ציצית, וטוב להניח אותו על ראשו, רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הלוך ארבע אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו"[8]. מבואר שאף שאין בו כדי עיטוף, כתב השולחן ערוך שיעטוף ראשו, משמע שעוטף רק את ראשו. וצ"ע איך זה מועיל שהרי ודאי עיקר העיטוף בגופו. ולכאורה יש להקפיד שגם אם עושה זאת לא ידבר ולא יאמר שום פסוק עד שיכסה גם גופו בטלית.

והנה מה שכתב הבן איש חי שישהה בין השלכת שתים הימניים להשלכת שתיים השמאליים שיעור הילוך ד' אמות, כיון שיש שינוי בין הכוונות, והיינו על פי סוד, צע"ג, דלכאורה כך מובן לעשות גם על פי הלכה וכפי שיבואר, להלן.

והנה מנהג האשכנזים לכאורה כמו שכתב בסידור הגר"ז וכמו שכתב בשערי תשובה (סימן ח ס"ק ב) "אך יש לנהוג שבעוד הטלית בידו יברך, ותכף ילבשנו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת, ואחר שלבש בדרך הזה יעלה הכנפות על צוארו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים כדי הלוך ארבע אמות, וכן נוהגים אנשי מעשה יקירי ירושלים". [ולכאורה לפי זה אין יכולת לעשות עיטוף בטלית קטן שלנו].

והנה הבאר היטב (ס"ק ג) כתב שישליך כל הארבע כנפות על כתף שמאל, והעתיק דבריו במשנה ברורה (סימן ח ס"ק ד) ואמנם הבאר היטב עצמו כתב להלן (ס"ק ד) "ויש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכן מוכח סימן שא סעיף ל". והיינו ממה שכתב הרמ"א שם על דברי השולחן ערוך שכתב "מותר לצאת ברשות הרבים [בשבת] בטלית סביב הצואר". וכתב הרמ"א "אף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי". והנה לכאורה כן יש לעשות מעיקר הדין, שהרי אם מניח כל הארבע כנפות על כתף שמאל הרי אינו מסובב במצוות, ומבואר בשולחן ערוך (סימן ח סעיף ד) "מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהא מסובב במצוות". ואף שאין זה מעכב, אבל כך ראוי לעשות, ואם כן בשעה שעושה עיטוף ישמעאלי שזה העיטוף נעשה לצאת ידי חובת עיטוף לכולי עלמא ראוי שבשעה זו גם יקיים ענין זה שיהיה מסובב במצוות[9]. ואף שמבואר להשליך כל כנפות לצד שמאל כפי הנראה זה אינו אלא על פי סוד, ואם כן גם מי שרוצה לנהוג כן לכאורה ראוי שקודם יעשה עיטוף המועיל ומהודר על פי הלכה, והיינו שיהיו שניים לאחריו ושנים לפניו, ואם כן יטיל קודם צד ימני על כתף שמאל וישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחרי כך ישליך גם צד שמאלי לאחוריו ויהיו כל הכנפות לצד שמאל, וישהה כך כדי הילוך ארבע אמות, וכך ירוויח גם הנהגה על פי הלכה וגם על פי סוד. וכל זה לסלסול והידור[10].

הנחת הטלית על הראש

והנה החיי אדם (כלל יב סעיף ג) לא הביא עיטוף ישמעאלים אבל כתב "ונכון שיכסה ראשו בטלית, ועל כל פנים יעמוד כך מעוטף בכיסוי ראש כדי הילוך ד' אמות". משמע בדברי החיי אדם שיש מעלה בכיסוי הראש יותר מעיטוף בגופו, שאם לא כן מדוע יעמוד כדי הילוך ארבע אמות, הרי כל ענין העמידה כדי הילוך ארבע אמות היינו בכדי לצאת ידי שיטת הגאונים, אבל ודאי אין ענין הכנעת הלב כדי הילוך ארבע אמות. וכן הסתפק הבית יוסף לומר בשיטת בעל העיטור שכתב שיכסה ראשו בטלית, שבתחילה כתב שהיינו משום שבזה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים [והביא ביאור זה המשנה ברורה (סימן ח ס"ק ג)], ובסוף דבריו כתב הבית יוסף "ואפשר דהכי קאמר יכסה ראשו בענין שלא יהא בגילוי ראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצות ציצית מן המובחר". משמע שמתקיים בזה מצות ציצית בהידור[11]. והמשנה ברורה (סימן ח ס"ק ד) העתיק דברי החיי אדם שכתב וזה לשונו "וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחילת התפלה עד סופה. ועכ"פ יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות"[12].

דינים העולים:

א. לכתחילה מיד אחר הברכה יניח הטלית על ראשו וכל גופו, ויטיל שני כנפות הטלית שבצד ימינו לצד שמאלו, ויעטוף פיו בטלית, ולא יכסה את עיניו, ויהיה גם גופו עטוף עד החזה, בשעת עיטוף זה, ויעמוד כך ארבע אמות, ולא ידבר ולא יאמר שום פסוק עד שיסיים עיטוף זה. ואם רוצה יוסיף אחר כך וישליך גם כנפות שבצד שמאלו על הכתף השמאלי כך שיהיו כל כנפות הטלית לצד שמאלו.

ב. מנהג בני עדות המזרח שמתעטף קודם על ראשו, ורק אחר כך משליך את הטלית על גופו. ולכאורה יש עליהם להקפיד שלא לומר שום פסוק ולא לדבר עד שמפשיטים את הטלית על גופם.

ג. עיטוף הנ"ל אינו מעכב, וגם אם לא התעטף עיטוף זה יצא ידי חובתו, ויש מעלה אם לפחות יניח את הטלית על ראשו כדי הילוך ארבע אמות.

ד. מי שיוצא ידי חובה בברכת הציצית בברכת הטלית צ"ע אם עליו להתעטף בעיטוף ישמעאלי, ולכאורה גם בזה יתעטף כעיטוף ישמעאלי.

ה. בטלית קטן לא יכול להתעטף אלא אם כן יש לו טלית קטן גדולה במידותיה ששייך לעשות בה עיטוף על ראשו ומקצת גופו.

ו. כשמתעטף מברך להתעטף בציצית. וכשלא מתעטף מברך על מצות ציצית, ובדיעבד אם בירך בשניהם להתעטף בציצית או על מצות ציצית יצא.

–

[1] ולשון "להתעטף" היינו קודם הלבישה, שוהא מתעטף, וראה תוספות (יבמות צ, ב ד"ה כולהו) שהוכיחו מלשון זה שמצות ציצית חלה כשהוא מתעטף ולא רק לאחר העיטוף ולא כמו שרצו לומר שם בתחילת דבריהם, וראה שאגת אריה (סימן לב).

[2] ושם ביאר שאף אם לשון "להתעטף" היינו עיטוף ממש, אין זה מלמד על כך שאין המצוה אלא דרך עיטוף שכן מצינו שטופס ברכות נקבע באופן מסוים אף שאין זה מהות המצוה כמו ברכת לישב בסוכה, גם אם נפרש שלשון "לישב" היינו לשון ישיבה ולא לשון עיכוב, וודאי שחיוב מצות סוכה אינו דווקא בישיבה, הרי שאין ללמוד מטופס ברכות את מהות המצוה.

[3] ואמנם ראיתי בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק ב אות א) שכתב לדקדק בלשון המחבר שכתב "יכול לברך" שאם ירצה יברך "על מצות ציצית", ורק יכול לברך להתעטף. ולענ"ד כיון שהשולחן ערוך לא הביא את האפשרות של ברכת "על מצות ציצית" אין כוונתו לומר שרק יכול לברך "להתעטף" אם ירצה, ואם ירצה יברך "על מצות ציצית", אלא שיכול לומר "להתעטף" גם כשלא מתעטף וממילא כן צריך לברך. ואמנם בעיקר הדין כן ראיתי גם בבן איש חי (פרשת בראשית שנה ראשונה אות ו) שנקט לדינא שאם לא מתעטף בטלית קטן אלא לובשו לא יברך "להתעטף" אלא על "על מצות ציצית".

[4] בביאור הגר"א על דברי השולחן ערוך (סימן קנט סעיף כ) ביאר כי מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א כאן תלויה במחלוקת רחבה יותר, האם נוסח הברכה בהכרח צריך להיות מדויק לפי צורת עשיית המצוה או לא. כלומר, האם כשיש כמה אופנים לעשות מצוה, צריכה הברכה להתאים לאופן העשייה בפועל, או שחז"ל קבעו נוסח קבוע לעשיית המצוה, כפי שעושים אותה בדרך כלל, ולכך גם כשעושה את המצוה באופן שונה יברך בנוסח הקבוע. השולחן ערוך סבר שלעולם הנוסח קבוע, ולכן הגם שלבישה איננה עיטוף, הברכה "להתעטף". כך גם כתב השולחן ערוך שם, שמי שטובל ידיו במים הראויים לטבילה, מברך "על נטילת ידים" אפילו שהוא לא נטל, אלא טבל. הרמ"א לעומת זאת סבור שיש להתאים את הברכה לאופן של עשיית המצוה ולכך כתב שכשטובל ידיו יברך "על טבילת ידיים" וכך כאן לשיטתו פסק שיברך על מצות ציצית ולא "להתעטף" כיון שהוא לובש ולא מתעטף. מקור דברי הגר"א מדברי האגור (סימן כח) בשם מהרי"ל, וכן הוא בשו"ת מהרי"ל (חדשות סימן ד) שאמר לברך "להתעטף" אף שלובש את הטלית, ומדמה זאת לברכת לישב בסוכה וכמבואר בהערה הקודמת. לפי דברים אלו גם השולחן ערוך וגם הרמ"א מודים שנוסח הברכה לא בהכרח מצביע על מהותה של המצוה, ולכך אין להוכיח מלשון "להתעטף" את מהות המצוה. אלא שחז"ל קבעו אתת הנוסח לפי הדרך בה מקיימים בדרך כלל את המצוה וכיון שבימיהם היה רוב לבושם בדרך של התעטפות כך קבעו את הברכה. ועל כך נחלקו השולחן ערוך והרמ"א האם הנוסח קבוע או משתנה בהתאמה לאופן עשיית המצוה. החזון איש (או"ח סימן כג אות יג) לעומת זאת הבין שדעת השולחן ערוך שנוסח הברכה נקבע על פי מהות המצוה, ולכך סבר השולחן ערוך שמברכים "על נטילת ידיים" גם כאשר טובלים את הידיים, כי חז"ל ציוונו לקיים נטילת ידיים, והגם שאפשר לצאת ידי חובה בטבילת ידיים, הברכה נתקנה על הציווי. בעקבות הבנה זו השיג החזון איש על דברי המגן אברהם שמכריע בין השולחן ערוך לרמ,א וכותב שאם מטביל במים שראויים לנטילה, יברך ,על נטילת ידיים" ואם מטביל במים שראויים רק לטבילה ולא כשרים לנטילה [מים סרוחים] יברך "על טבילת ידיים" הוא תמיה על הכרעה זו כי עד כמה שהברכה נתקנה בנוסח של ציווי חז,ל וכיון שחז,ל ציוונו ליטול ידיים, מברך "על נטילת ידים" גם כשטובל, מה בכך שהמים לא ראויים לנטילה. נראה שלפי האמור הכרעת המגן אברהם מובנת מאד, כי הברכה לעולם לא בנוסח הציווי של חז"ל ואין בנוסח להצביע על מהות המצוה, אלא שהנוסח קבוע לפי איך שהמצוה מתקיימת בדרך כלל. ולכך הכריע המגן אברהם שהגם שנוסח הברכה לא משתנה, זה אינו אלא כאשר המעשה לא מופקע מקיומו בדרך כלל, אבל כשטובל ידיו במים שלא ראויים לנטילה, שם יש לחרוג ולברך על טבילת ידיים שלא יהיה כדובר שקרים. הגר"א מצביע על חריגה נוספת אפילו בשיטת השולחן ערוך, בדבריו (סימן ד סעיף כב) שם כתב השולחן ערוך שמי שאין לו מים לנטילת ידיים בבוקר, יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידיים, הגר"א רומז בציינו לדברי השולחן ערוך הללו, שזה לכאורה שלא כשיטתו בדרך כלל, כאן גם השולחן ערוך מודה שיש לחרוג מהנוסח הקבוע ולברך על נקיות ידיים. כמדומני שחריגה זו דומה במקצת לדברי המגן אברהם, כלומר, לא יתכן לברך על נטילת ידיים על מעשה מופקע לגמרי מנטילה, ולכן כאן גם לדעת השולחן ערוך מברך "על נקיות ידיים".

[5] ובאמת תמוה שהביא המשנה ברורה דבר זה בשם המעשה רב, שבדברי המעשה רב שם לא כתב שמברך כן כשמתעטף, אלא שגם בטלית קטן מברך להתעטף וכתב שם (אות טו) שלא צריך עיטוף ישמעאלים.

[6] ובפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק יב) כתב בדעת הלבוש, שאין לברך בכהאי גוונא אלא "על מצות ציצית".

[7] ובביאור הגר"א (סימן ח סעיף ג) מבואר דהיינו משום הברכה ובכדי שלא תהא ברכתו לבטלה. וצ"ע לפי זה אם אדם היוצא ידי חובת הברכה מאיש אחר, אם צריך להתעטף כעיטוף ישמעאלי.

[8] והנה השולחן ערוך לא הביא דין עיטוף ישמעאלים בעיקר דין עטיפה בטלית, וכאן כתב לעטוף ראשו, ולכאורה אין הכוונה בעיטוף ישמעאלים אלא רק שיעטוף ראשו. וצ"ע למה דווקא ראשו, ולכאורה עד כמה שלא צרי להתעטף בעיטוף ישמעאלים יכול לעטוף חלק אחר בגופו. ואין לומר שראשו עדיף כיון שראשו חשוב שהרי כמו שנתבאר כסות ראש פטורה מציצית, וצ"ע.

[9] וראה בית יוסף בית יוסף שהביא מקור לדברי הטור הללו שיחזיר שניים לאחריו ושנים לפניו מדברי הירושלמי שהעתיק הגהות מיימוני (ציצית פ"ג אות כ) "דקאמר גבי קטן לא סוף דבר להתעטף אלא שיודע להשליך שתי כנפות לאחריו". וכן העתיק הרמ"א (סימן יז סעיף ג) לגבי שיעור חיוב חינוך קטן במצות ציצית "ודוקא כשיודע לעטוף שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו" ומשמע שכן הוא עיקר העיטוף, ותמוה שלא יעשה כן בשעת עיטוף ישמעאלי.

[10] והנה כעין מה שהערנו על עיטוף כשכל קצוות הטלית מושלכים לצד שמאל שבזה מפסיד מעלת סיבוב במצוות. מבואר בביאור הגר"א שהעיר על דברי השולחן ערוך (סימן כד סעיף ב) שכתב "מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך". ובפשטות משמע שאוחז כל הארבע ציציות, מדלא פירט וכתב שיאחז שתי ציציות שלפניו. והעיר על כך הגר"א מן המבואר בשולחן ערוך (סימן ח סעיף ד) שיש ענין שיהיה מסובב במצוות שתי ציציות לפניו ושתיים לאחוריו. ואמנם נראה שיש לומר בביאור דעת השולחן ערוך שאין כוונתו שיאחז כל קצוות הכנפות, אלא ששתי כנפות שלאחריו יישארו מאחוריו ורק קצוות הציציות שלאחריו יאחז בידו. וכך יישאר מסובב במצוות. וכן מוכח בדברי השולחן ערוך גופיה שכתב (סימן כד סעיף ה) "כשמסתכל בציצית מסתכל בשני ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות, וגם יש בהם ט"ז חוטים ועשרה קשרים, עולה כ"ו כשם הוי"ה". וקשה מדוע כותב לעיין רק באלו שלפניו. אלא שכיון שכותב לעיין בקשרים, הרי אין יכול לעיין באלו שלאחריו שרק קצוות החוטים לפניו ולא הקשרים וכנ"ל.

[11] ואולי מטעם זה נהגו לכסות את הראש בשעת אמירת קריאת שמע, בכדי שבשעת אמירת פרשת ציצית יהיה מעוטף יותר בהידור ולא יהיה כמעיד עדות שקר, כמבואר בשמנה ברורה (סימן כד ס"ק ג) שהקורא פרשת ציצית בלא טלית כמעיד עדות שקר בעצמו.

[12] ודברי המשנה ברורה בזה תמוהים שהעתיק את דברי החיי אדם ששיטתו שהנחת הטלית על הראש היא בכדי לצאת חובת עיטוף. והמשנה ברורה לא הביא ביאור זה שכתב הבית יוסף, אלא שההנחה על הראש בכדי להכניע לב האדם, ואם כן תמוה מה בכך שילך כך כדי הילוך ארבע אמות, והעתקת דברי החיי אדם אחר העתקת ביאור הבית יוסף שההנחה על הראש כדי להכניע לב האדם, לכאורה תמוהה מאד.