חיוב לבישת ציצית כל היום

כתב בשולחן ערוך (סימן כד סעיף א): אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה.

מבואר בדברי השולחן ערוך שאין זה חיוב אלא רק "טוב ונכון".

חיוב חינוך ללבוש ציצית

אמנם מאידך כתב השולחן ערוך (או"ח סימן יז סעיף ג): קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו.

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ט): ליקח לו ציצית – פי' ליקח לו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצות.

ומבואר שיש חיוב לקנות ציצית לקטן. ואם אין חיוב כלל מדוע צריך לקנות לו. והמגן אברהם (שם ס"ק ג) העיר על זה וכתב: ציצית. פירוש ליקח לו טלית, ועיין ריש סימן כ"ד דאינה חובה כל כך.

וכוונתו להעיר על לשון השולחן ערוך "צריך ליקח לו ציצית". שכיון שאין זה חיוב כל כך מדוע צריך.

והפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ג), כתב באמת לפרש שהכוונה שאביו חייב היינו אם הקטן הולך עם ארבע כנפות חייב לקנות לו ציצית. אבל לא חייב לקנות לו בגד של ארבע כנפות לחייבו בציצית. וכן מבואר בדברי המאירי (סוכה מב א) שלכך נקטו חייב לקנות לו ציצית, ולא חייב לקנות לו טלית: שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית שאין החיוב אלא בשיש לו בגד בן ארבע כנפים ואף הגדול אינו צריך לחזר אחריו:

אמנם הפרי מגדים הביא את לשון הירושלמי, אביו חייב ליקח לו טלית. ואמנם לפנינו בגירסת הירושלמי (סוכה פרק ג הלכה יב) כתוב חייב לקנות לו ציצית אבל גירסת הירושלמי המובא במרדכי (סוכה רמז תשסג) "אביו לוקח לו טלית".

וביאר הב"ח (או"ח סימן יז): ורבינו שכתב כאן דצריך לקנות לקטן ציצית לחנכו הוא לפי שעכשיו הוזהרו הכל לקנות לעצמן כדלקמן בסימן כ"ד לפיכך צריך לקנות גם לקטן לחנכו כמו לעצמו דכל חנוך לקטן הוא שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצות כאשר רואה באביו. שוב ראיתי כתוב במרדכי סוף פרק לולב הגזול (סי' תשסג) שכתב על שם הירושלמי וזה לשונו יודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שני כנפות לאחריו ושני כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע. ועל פי הירושלמי כתב רבינו אביו צריך ליקח לו ציצית:

והיינו שכיון שנהגו ללבוש ציצית הרי יש בזה מצות חינוך[1], ועל פי זה כתב המשנה ברורה את דבריו. ומבואר שנהגו ללבוש ציצית אף שאין חייבים בזה וצריך לבאר מה המקור לכך.

לא לילך ארבע אמות ללא ציצית

ויתירה מכך מצינו  שכתב הטור (או"ח סימן ח): ואם ירצה להתעטף מיד בקומו כדי שלא ילך ד"א בלא ציצית, או שיש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד בלא ברכה ולכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך להתעטף בציצית או אם יתעטף אח"כ בטלית אחרת יברך עליה ויכוין לפטור גם את זאת שלבש כבר.

ומבואר שיש מעלה שלא לילך ארבע אמות ללא ציצית.

ואמנם השולחן ערוך (סימן ח סעיף י) לא העתיק לשון זה וכתב: אם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות, ילבשנו בלא ברכה, וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו, או כשילבש טלית אחר, יברך עליו, ויכוין לפטור גם את זה, ואין צריך למשמש בציציות של ראשון.

אמנם לכאורה ודאי גם בדבריו הכוונה שלא ילך ד' אמות בלא ציצית שאם לא כן למה ללובשו בעוד שאין ידיו נקיות, וצ"ע.

ואכן המשנה ברורה (שם ס"ק א) כתב שהיינו בכדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית, וראה שם בפי מגדים (א"א ס"ק א) ובלבוש (סימן ח סעיף יא)  ובשולחן ערוך הגר"ז (סימן ח סעיף כ), שגם כן כתבו שיש ענין שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. וכן מבואר במשנה ברורה (סימן יב ס"ק יג). וצריך לדעת מנין המקור לכך.

ואמנם מצינו כן בדברי הראשונים דאיתא בגמרא (שבת דף קיח עמוד ב): ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית.

ופירש רש"י: דקיימתי מצות תפילין – שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין, וכן לענין ציצית.

ואמנם השפת אמת (שם) תמיה בזה, אמנם בדברי רש"י מבואר שהקפיד שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית, וצ"ע מה המקור לכך.

אך יש להקשות יותר, דהנה גם אם יש מקור להידור זה שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית ודאי אין זה אלא הידור וסלסול. אבל הדין לברך על כל המצוות עובר לעשייתן היינו מעיקר הדין. ורק בדיעבד כשלא בירך עובר לעשייתן מברך במשך עשייתם, וזה פלא גדול שמורה הטור להעדיף מעלה וסלסול שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית, על פני הדין לברך על כל המצוות עובר לעשייתן, ולולי דברי הטור אילו הרי ברור לכאורה שאין להפסיד עיקר הדין שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם בשביל מעלה וסלסול, וצ"ע הוראת הטור.

אם מענישים בעידנא דריתחא מי שלא לובש ציצית

ולכאורה יש לעיין, כי לכאורה גמרא ערוכה שיש סרך איסור לילך ללא טלית קטן. דאיתא בגמרא (מנחות מא א): ופליגא דמלאכא דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מיחייבא, אלא מאי חובת גברא הוא נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר נפשך מציצית.

מבואר שהמלאך אמר לרב קטינא שמחמת שלא לבש טלית המחויבת בציצית ענשינן. ואף שלא מענישים על כך אלא בעידנא דריתחא, היינו רק דבעידנא דריתחא שהדין מתוח ל"ע, מענישים אפילו על עבירה קלה [לשון החזון איש (או"ח סימן קכט לחגיגה דף כה בסוף הסימן) ביחס לאי קיום מצוה ראה שם]. אבל מינה דהוי עבירה קלה. ובאמת כך מבואר גם מעצם הדברים, שהמלאך לא אמר לו שהוא מעניש אותו, אלא רק אמר לו "ציצית של תכלת מה תהא עליה", ומזה הבין קטינא שמענישים ואמר לו "ענשיתן אעשה" והוא אמר לו "בזמן דאיכא ריתחא ענשינן", מבואר אם כן שזו עבירה קלה כשלא לובש בגד עם ארבע כנפות להתחייב בציצית.

והיה מקום לומר, שהשולחן ערוך סבור שאין "עבירה קלה" בזה, אלא שזה רק "טוב ונכון" ללבוש בגד של ארבע כנפות להתחייב בציצית, אלא שבזמן ריתחא מענישים אף על כך שלא עושים "טוב ונכון". אמנם לא נראה כן, וכפי שיבואר.

דהנה לשון הגמרא "טצדקי למיפטר נפשך מציצית", משמע שהעונש על כך שעשה מעשה לפטור את עצמו, ולא מחמת שלא טרח לקיים את המצוה. וכן פירשו התוספות (ערכין ב, ב, ד"ה הכל חייבין בציצית) שכתבו וזה לשונם: הכל חייבין בציצית – אם יש להם טלית ואם לא יוכל לקנות טלית אינן חייבין לא למ"ד חובת טלית ולא למ"ד חובת גברא (מנחות דף מא.) דליכא בינייהו אלא כלי קופסא ואף על גב דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה כלומר וכי אתה מבקש עלילות להפטר מציצית כדמפרש התם א"ל ענשיתו  אעשה, א"ל בעידן ריתחא ענשינן. היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות.

וכן כתב המרדכי (הלכות קטנות, מנחות פרק התכלת רמז תתקמה, הובא בבית יוסף או"ח סימן כד): בעידן ריתחא ענשינן פירוש מי שיש לו טלית בת ארבע כנפים ומחזר עלילות כדי להיפטר מן המצות נענש ודוקא בימיהם שהיו רגילים ללבוש טליתות בת ארבע כנפים אבל אנחנו אין דרכנו בבגדי ארבע כנפים אפי' בעידן ריתחא לא מיענשי.

אמנם המרדכי (שם) הסיף וכתב: ומיהא מצוה מן המובחר היא כדאמרינן לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה וה"ה בציצית שגדולה מאד ומתן שכרה מרובה כדאמר ששקולה כנגד כל המצות. תוספות שאנ"ץ:

וכן כתבו התוספות ישנים (שבת דף לב עמוד ב): בעון ציצית כו' – דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית כדמוכח (מנחות מא.) גבי א"ל מלאכא לרב קטינא כו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי.

וכן כתב הסמ"ג (עשין כו): מלאכא אשכחיה לרב קטינא שהיה לבוש סדין בלא ציצית אמר לו קטינא קטינא סדין בקיץ סרבל בחורף ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן (מנחות מא, א). פירש רבינו יצחק שבימים ההם שהיו רגילין כולם במלבושי ארבע כנפות אף בלא שום מצוה מפני כך היו ראוים ליענש יותר אבל עתה אין שום אדם רגיל בכך אלא אם כן ילבשנו למצוה (ערכין ב, ב תד"ה הכל). כו', אמנם אמרנו למעלה כי אפילו למאן דאמר ציצית חובת גברא אין חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית ואין חייב בציצית אלא כשהוא לובש ארבע כנפות, ואנו שנוהגין לצוות לקנות טלית כדי להתחייב סמך לדבר מדאמר בסוטה (יד, א) שאמר משה רבינו אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה) וכי משה רבינו היה תאב לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה אלא כך אמר משה כמה מצות יש בארץ שאינן נוהגות בחוצה לארץ אכנס לארץ כדי שיתקיימו מצותיה על ידי.

וכעין זה כתב הרא"ש והוסיף בזה דברים (מובא בשיטה מקובצת ערכין ב ב, פסקי הרא"ש מועד קטן פרק ג סימן פ): ומיהו צריך להשתדל לקיים כל המצוות וכי משה רבינו היה תאב לאכול מפירות הארץ, אלא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, וכל שכן מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

והבית יוסף (או"ח סימן כד) הביא את דברי המרדכי, וכפי הנראה על פי זה כתב בשולחן ערוך "וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע". שפסק כהתוספות הסמ"ג הרא"ש והמרדכי.

אמנם רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות כב) משמע לא כך שכתב וזה לשונו:

ועל מצות ציצית אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי במדבר סוף פרשת שלח): שהציצית מוספת קדושה, שנאמר (במדבר טו, מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם". וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות מא א): כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו.

משמע שמי שלא קונה בגד של ארבע כנפות נענש, וגם מבואר טעם העונש "על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצוה ושכרה לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו" ומשמע שגם כשלא עשה טצדקי להיפטר הרי הוא בכלל זה.

והנה השל"ה (מסכת חולין פרק נר מצוה אות יד), כתב לדון שמטעם שכתבו הראשונים בטעם המנהג שלנו ללבוש ציצית ולחייב עצמינו במצוה זו מן האמור לגבי משה רבינו שהיה תאב להיכנס לארץ ישראל, שיש להוכיח מדברי התוספות (פסחים קיג ב) שיש לענוש על ביטול מצוה גם כשלא חיפש להיפטר ממנה, וזה לשונו: אמנם בתוספות פרק ערבי פסחים (פסחים קיג ב) משמע, דלפי הך ראיה דמשה היה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצותיה, יהיה מן הראוי לענוש בעידן ריתחא שהרי הוא כמנודה לשמים. וזה לשון הברייתא שם: שבעה הם כמנודין לשמים כו' מי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו וכו'. וזה לשון התוספות שם בדיבור המתחיל ואין לו בנים: ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן, אי נמי אפילו אין לו יש לו לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה יד א) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה, עד כאן. הרי לפי האי נמי כשאינו מביא את עצמו לידי חיוב, הוא כמנודה לשמים, ובודאי בעידן ריתחא ענוש יענש.

והבית יוסף (או"ח סי' כ"ד) כתב וזה לשונו, ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ב), תנו רבנן, שבעה כמנודין לשמים, וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מז ב), קורא אותו 'עם הארץ'. ונראה לי, דהיינו דוקא כשיש לו בגד של ארבע כנפות ואין בו ציצית, עכ"ל. בודאי הבית יוסף לא ראה דברי התוספות ההם. וכן מצאתי כתוב (בחרדים בהקדמה למצות) בשם הרב רבינו יונה ז"ל (שערי תשובה שער ג', כב) אמרו רבותינו ז"ל (מנחות מא א הנזכר לעיל) ענוש יענוש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבו יופי המצוה ושכרה לבעבור סבב פני דבר חיוב עליו, עכ"ל. על כן צריך זהירות גדולה וחק לא יעבור שיהיה לבוש מלבוש של ארבע כנפות מתוקן בציצית.

נמצא שעיקר לדינא שאין מענישים בזמן ריתחא על כך שלא לובשים טלית. ואם כן יש לעיין מדוע נהגו ללבוש ציצית בכל עת, הרי כמו שנתבאר לשיטת הרבה ראשונים אנו שאיננו לובשים בגדים של ארבע כנפות אין בזה חשש במה שאין לנו ציצית בבגדינו כי לא עשינו שום טצדקי להיפטר מן המצוה.

מעלה בקיום המצוה אף שלא נענש אם לא מקיימה

ואמנם כמו שנתבאר הראשונים העירו מדברי הגמרא (סוטה יד א) דאמרינן לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה וה"ה בציצית שגדולה מאד ומתן שכרה מרובה כדאמר ששקולה כנגד כל המצות. אך אין זה אלא רק "טוב ונכון" וכמו שכתב הבית יוסף.

והנה מבואר בגמרא (פסחים קיג ב), תנו רבנן, שבעה כמנודין לשמים, וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מז ב), קורא אותו 'עם הארץ'. אמנם הבית יוסף (או"ח סימן כד) כתב שכל אלו מיירי כשיש לו בגד ארבע כנפות בלי ציצית ולא כשלא לובש ציצית כלל.

אמנם כפי שהבאתי לעיל כבר העיר השל"ה על דברי הבית יוסף מדברי התוספות (פסחים שם) שמבואר בדבריהם שפירשו דברי הגמרא במי שלא לובש ציצית ולא בלובש ארבע כנפות בלא ציצית.

קיום רצון התורה

ובכדי ליישב כל זה יש להעמיק בעיקר מצות ציצית. שהנה בפשטות מצות ציצית אינה מצוה חיובית, כלומר אין חיוב ללבוש ציצית, אלא שמי שלובש בגד של ארבע כנפות חייב בציצית. אמנם כפי שנתבאר בתשובה בענין חיוב מצות לבישת ציצית כל היום הגם שחיוב מצות ציצית אינו אלא כשלובשים ארבע כנפות בלא ציצית, אבל אין זה כמו שאר מצוות קיומיות שאין חיובם אלא במקרה שהזדמנו תנאים לעשותם, אך אין חיוב על האדם להביא עצמו לידי כך. מה שאין כן מצות ציצית שאמנם מי שאין לו בגדים, או שאין לו בגד בן ארבע כנפות לא חייב בציצית. אך במציאות שהתורה מדברת מקרה זה שאין לאדם בגד בן ארבע כנפות, הוא מקרה שאינו מצוי, כיון שבכל בגדיהם היו ארבע כנפות כמבואר בלשונות הראשונים . ולמה הדבר דומה, למצות מזוזה, שאמנם ברור שאדם שאין לו בית פטור ממצות מזוזה, אבל המציאות הפשוטה היא שלאדם יש בית וממילא חייב במזוה. ואיש ישראל הוא איש שיש לו מזוזה בפתחו. וכך ממש איש ישראל הוא איש שיש לו ציצית בבגדו. והתורה מצוה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית…". כלומר המציאות הפשוטה היא שלאדם יש בגד בן ארבע כנפות וצריך לשים בו ציצית. והיינו שהמציאות של איש הישראלי הוא איש שיש לו ציצית בבגדו. ומטעם זה נהגו כל ישראל לחייב עצמם במצות ציצית וללבוש בגד בן ארבע כנפות בכדי להתחייב במצות ציצית. ולמה הדבר דומה, לו יצויר שיבנו בתים שפטורים ממזוזה מסיבה כל שהיא, ודאי שראוי שכל איש ישראל ידאג שלפחות חדר אחד בביתו יהיה עם חיוב מזוזה. כי המציאות של החיים היא מציאות של חיים שצריך שיהיה לאדם מזוזה בביתו. וכך גם ציצית בבגדו. ורצון ה' שיהיה לאיש ישראל ציצית בבגדו.

וכיון שעיקר מצות ציצית ניתנה לעיקר לבושו של אדם, כאשר בזמנם היו לובשים בגדים של ארבע כנפות, הרי שצורת המצוה שלובשים את הבגדים בקום האדם משנתו כשידיו אינם נקיות, ולכך כשקם משנתו יכול ללבוש ציצית ולברך אחר כך, כמו שאר מצוות שניתנו לעשותם באופן שאינו יכול לברך לפני עשייתם כמו נטילת ידיים שאינו יכול לברך לפני הנטילה כיון שאין ידיו נקיות ולכך מברך אחר הנטילה. הכא נמי בציצית עיקר מצותה ניתנה באופן שזה עיקר לבוש האדם וחייב לבוש כשהוא קם משנתו שלא ילך ערום, ולכך יכול גם בזמן הזה ללבוש ציצית כשידיו אינם נקיות בשביל להרוויח מעלה וסלסול שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית, כיון שמעיקר ניתנה מצוה זו לברך עליה אחר עשייתה. ורק כשידיו נקיות ויכול לברך לפני עשייתה יברך לפני עשייתה[2].

וכן מבואר בדברי הרמב"ם (ברכות פרק יא הלכה יא-יב) שכתב וזה לשונו: כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה. כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.

ושם (הלכה טו) כתב: אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים.

מבואר שמצות ציצית שנתקיימו תנאי חיובה דינה כמצוה חיובית ואין זה כשחיטה וכיסוי הדם, ואף שכששוחט מחויב לכסות, כיון שאין חיוב להכניס עצמו לחיוב זה הוי כדבר הרשות, ולכאורה ציצית דומה לזה, אבל למבואר אתי שפיר שמצות ציצית היא כמצוה חיובית כיון שרצון התורה שכל אדם ילבש ציצית.

וכן מבואר מדברי ההגהות אשר"י שכתב (ראש השנה פרק ג סימן יג הגהה ב) שבמצות ציצית אף על פי שיצא מוציא. אף שלגבי שחיטה כתב ההגהות אשר"י (חולין פרק א סימן ג) שאין אחר יכול לברך עבורו, והיינו כיון שאין ערבות על כך כיון ששחיטה אינה אלא רשות. אבל למה שנתבאר לא סתרו דברי ההגהות אשר"י שחלוקה מצות ציצית שהגם שמי שאין לו בגד עם ארבע כנפות אינו חייב. אבל כיון שניתנה מצות ציצית לכל ישראל, ורצון התורה שכל ישראל יתחייבו במצות ציצית ממילא יש בזה ערבות. מה שאין כן שחיטה שאין זה אלא רשות בעלמא למי שרוצה לאכול בשר ואין לו בשר, אבל אינו חיוב כלל, ולכן אין בזה ערבות.

ובאמת שכיון שמבואר בתורה שמצות ציצית עניינה להזכיר לאדם חיוב המצוות הרי פשיטא שזה רצון התורה שילבשנו בכל עת[3].

ואיתא בגמרא (שבת דף קנג עמוד א): בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין.

הציצית חותמת לעבדי ה'

ואיתא בגמרא (מנחות דף מג עמוד ב): תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה.

ורשב"י אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד.

ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני.

רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.

ועוד שם: תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא.

וכתבו התוספות (שם): חותם של טיט – מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקדוש ברוך הוא כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן.

וכן כתב בספר החינוך (פרשת שלח מצוה שפו): שורש המצוה נגלה בכתוב, שהיא למען נזכור כל מצוות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב [במדבר ט"ו, ל"ט], וזכרתם את כל מצות ה'. ואמרו זכרונם לברכה [תנחומא קרח י"ב], כי מלת ציצית תרמוז לתרי"ג מצוות עם צירוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו.

וזהו שכתב השולחן ערוך המובא בפתח דברינו (שולחן ערוך או"ח סימן כד סעיף א): אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצות בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה.

וכתב בספר הזכרונות למהר"ש אבוהב (הלכות בגדים פ"ג): ומדברי מלאך ד' צבאות למדו ונהגו כל ישראל קדושים בכל מקומות מושבותיהם כאשר שמענו כן ראינו לחזור אחר מצוה זו של ציצית ולהיות לכל א' וא' טלית מיוחדת לפחות להתעטף בה בבתי כנסיות בשעת תפילה ולא עוד אלא שרוב ישראל מחבבים את המצוה ולובשין טלית קטן כל היום כדי לזכור מצות ד' בכל שעה ובכל רגע וכן ראוי לכל אחד לנהוג בעצמו, כי השכר גדול ויראת העונש בשעת צרה שלא תבוא אינו קטן וההוצאה אין בה חסרון כיס.

והנה מכח כל זה נראה שהקפידו בזה מאד כאילו היא מצוה חיובית כי זה רצון ה', וכן מבואר בגמרא (שבת קיח ב): אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך במאי זהיר טפי אמר ליה בציצית יומא חד הוה קא סליק בדרגא איפסיק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה:

ומבואר שנזהר בציצית יותר מתפילין אף שתפילין היא מצוה חיובית וציצית אינו חייב אלא אם לבש בגד עם ארבע כנפות. וראיתי בספר ערכי תנאים ואמוראים (לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח – ערך רב יוסף בריה דרבא) שכתב וזה לשונו: גרסינן בכל כתבי הקודש אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך במאי הוה זהיר טפי אמר ליה בציצית יומא חד הוה סליק בדרגא אפסיק ליה חוטא לא נחית עד דרמייה. גרסינן בפרק התכלת הלכה דתפלין של ראש [מנחות מ"ד ע"א] אמר רב ששת כל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה כל שאין לו ציצית עובר בחמש עשה. ואם כן מפני מה היה זהיר בציצית יותר מתפלין. ונראה דאע"ג דמי שאינו מניח [תפלין] עונשו מרובה מיהו כיון דגרסינן בשמעתא דלעיל מהא [שם מ"ג ע"ב] תניא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות שקולה המצוה [זו] כנגד כל המצוות, ותניא נמי וראיתם וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה לידי מעשה. וקא מסיים רבי שמעון בן יוחאי אומר כל הזהיר במצוה זו זוכה להקביל פני שכינה שנאמר הכא וראיתם אותו וכו'. ותניא בסוטה בפרק היה נוטל את מנחתה [כ"ב ע"א] איזהו עם הארץ כל שאין לו ציצית בבגדו. וגרסינן בבמה מדליקין [שבת ל"ב ע"ב] דבעון ציצית בנים מתים דאיפליגו בה רבי מאיר ורבי יהודה. והתם בסמוך אמר רשב"ל כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים דכתיב בימים ההמה יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי וגו'. ונראה דסבירא ליה לרבא דחובת גברא הוא.

וכן נראה שנזהרו תמיד לילך עם ארבע כנפות בכדי להתחייב בציצית, ומבואר בדברי הגמרא שההולך בלא ציצית נראה כנכרי  (תענית דף כב עמוד א): רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה, אמר ליה איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי, אמר ליה לא, אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה, אמר ליה האי בר עלמא דאתי הוא, כו', אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי, אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו.

ובאמת מבואר בדברי הנביא מפורש שציצית היא מסימני היהודי כמבואר בקרא (זכריה פרק ח פסוק כג): כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם:

וכמו שאמרו על זה בגמרא (שבת דף לב עמוד ב): אמר ריש לקיש כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'[4]:

מעלת היהודי מתבטא במצוה שאינו מחויב בה

והנה לכאורה כל הטעמים שהובאו אף שמסבירים את מנהגם של ישראל אמנם, אך מגדילים את הקושיא מדוע לא חייבה התורה ללבוש בגד של ארבע כנפות להתחייב בציצית.

ונראה שמבואר מזה דבר נפלא למתבונן, והוא שדווקא היות הציצית מצוה שאין חייבים לקיימה, מחמת כך היא מהווה סימן של יהדות, כי היא מסמלת על כך שעושה רצון ה' אף שאינו חייב בו.

והנה כמבואר לעיל הציצית היא כחותמת של עבד, שעל ידה אנו חתומים שעבדי ה' אנו. ובאמת יש עוד חותמת והיא ברית המילה החתומה בבשרינו. וחותמת ברית המילה עושה האב לבנו בעודו בן שמונה ימים ללא שהוא מסכים או רוצה בזה. ומצות הציצית היא חותמת הנעשית מרצון ומחפץ לב ואף לא חייבים בה כלל. ונראה ששתי החותמות באות לבטא שני סוגי עבדות שיש לאדם.

דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל (שבת דף פח עמוד א): ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר.

וביאר המהר"ל שהטעם שכפה עליהם הר כגיגית, משום שקבלת התורה צריכה להיות באופן של הכרח כי התורה מוכרחת, וקיומה אינו התנדבות, כי העולם לא מתקיים ללא התורה. ולכך קבלתה צריכה להיות באופן של הכרח ולא באופן של התנדבות, כי התנדבות מתאימה לדבר שלא חייבים בו. אך מאידך, מעלת עובד ה' שעושה את עבודתו בחפץ ובנדבת לב. והקבלה בכפייה מחסירה באדם את תנועת הנפש של נדבת הלב. וזהו שבימי אחשוורוש הדור קבלוה, שחידשו את יום הפורים ומצוותיו שהם חידוש שלא נמצא בתורה וזה מצוות שהמציאום חז"ל הקדושים, וזה בא מנדבת הלב. וכך נעשית הקבלה שלימה מתוך קיום של שתי תנועות הנפש, של בלה בהכרח וקבלה בנדבת הלב.

ושתי תנועות נפש אלו של הציות המוחלט בהכנעה גמורה של "לשמוע בקולו" כעבד לפני רבו. והעשייה מתוך רצון ונדבת הלב, של מציאות בה האדם חפץ ללכת בדרכיו ולעשות את הטוב והישר מרצון ובנדבת לב. הם שתי תנועות נפש המובילות כל עובד ה' בעבודתו, כשמצד אחד עושה מתוך הכנעה וציות מוחלט כעבד לפני רבו, ומצד שני עושה מחפץ ובנדבת לב.

וכמה נפלא, שעל שתי תנועות נפש אלו חתום כל יהודי, האחד בברית המילה הנעשית מתוך הכרח בגיל שמונה ימים. והחותמת השנייה מצות ציצית שנעשית מתוך רצון ונדבת הלב. ומצות ציצית היא החותמת המבטא את עבדותינו לבורא יתברך בנדבת הלב, וברית המילה היא החותמת על קבלת התורה מתוך הכרח. [ומבואר לפי זה מדוע לא מל אברהם עצמו קודם שנצטווה כמו שקיים את כל התורה כולה, שרבים עמדו בזה, ולמה שנתבאר חותמת ברית המילה היא חותמת על עבדות בהכרח ולא נעשית אלא מתוך חיוב].

ונראה עוד על פי מה שכתב המהר"ל (נתיבות עולם פרק טו): ובמצות ציצית נתן הש"י לאדם שיהיה מזכך ומטהר גופו מן הפחיתות, ולכך אמר הכתוב וראיתם וזכרתם את כל מצות ה', כי המצות הם על ידי מעשה הגוף וכמו שהתבאר דבר זה אצל כי נר מצוה ותורה אור, כי המצות הם ע"י מעשה הגוף ומבואר שם דבר זה באריכות. וכאשר הוא רואה הציצית היוצאים מן המלבוש שהוא דומה לגוף, בזה יזכור לכל המצות כי הציצית שנקראו בלשון ציצית מלשון ציץ השדה שנקרא כך דבר שהוא יוצא אל הפעל מן האדמה, ומורה המצוה הזאת שיש לאדם שהוא אדמה יציאה אל הפעל והם המצות שמוציאין האדם אל הפועל. ולכך אמר וזכרתם את כל מצות השם, כי כל מצות הש"י על ידם יוצא האדם אל הפעל, ולפיכך כאשר יראה הציצית שהם יוצאים מן הבגד בזה יזכור שיהיה יוצא אל הפעל ע"י מצות. וצוה הש"י לתת ד' חוטין על ד' כנפות, שהם יוצאים מן הבגד בכל ד' כנפות הבגד והם נקראו ציצית, כי כל דבר שיוצא אל הפעל ונגלה נקרא כך מלשון מציץ מן החרכים שהוא לשון ראיה, וכן ציצית ראשו שהשערות צומחים מן הראש ויוצאים אל הפעל, לכך צוה שיתן ציצית על כנפי בגדו שהם יוצאים מן הבגד שיש לאדם יציאה אל הפעל.

וזהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', כי ע"י מצות האדם יוצא לפעל השלימות, וכאשר רואה הציצית שמורה על יציאה לפעל שיש לאדם יזכור ויעשה כל המצות שע"י כל המצות האדם יוצא לפעל השלימות לגמרי. ולכך מצות ציצית הוא שקול כנגד כל המצות, כי מצות ציצית יורה על יציאה לפעל, וזהו בכל המצות שהמצוה כל אחת בפני עצמה על ידה יוצא האדם לפעל בדבר מיוחד במה שהיא המצוה, ואלו מצות ציצית על ידה יש יציאה לפעל בכלל. ואם כי בודאי כאשר יוצא האדם אל הפעל בכל המצות בודאי דבר זה הוא יותר ויותר שיוצא האדם על ידם לגמרי, מ"מ בדבר זה שקולה מצוה זאת שהיא מצות ציצית כמו כל המצות, שהמצוה הזאת יש בה השלימות הכללי שהאדם יוצא לפעל ויושלם בכל כמו כל המצות. ולכך מצות ציצית היא בבגד שהבגד מכסה כל גופו של אדם והבגד הוא קשוט לכל האדם, ומזה ידוע לך כי המצוה הזאת היא שלימות כל האדם ויוצא האדם אל פעל השלימות שהוא כללי:

ומבואר שעניינה של מצות ציצית היא היציאה של האדם מן הכח אל הפועל, שהציצית מלשון ציץ כי המצוות מוציאות את האדם אל הפועל, ולכך נאמר, כל מצוות ה', כי רק על ידי כל המצוות יוצא האדם אל הפועל. ויש לומר שלכך יסוד מצוותה אינו אלא באופן זה שאין חייבים ללבוש ציצית אלא רק על ידי שלובשים בגד של ארבע כנפות, ואז מחויבים בזה, כי זה כל עניינו של היהודי שהוא מוציא מן הכח אל הפועל את עצמו על ידי קיום המצוות, ואף שהוא מחויב בהם, זה היא עשייה שלו. והדברים נפלאים למתבונן.

ובדברי המהר"ל (נתיב העבודה פרק ח) מבואר שזה הטעם שקוראים פרשת ציצית בקריאת שמע, כי מצות תפילין היא מצוה חיובית והיא כנגד השכל, שהם מערכת המצוות המוכרחים, ולכך גם נוהגת בין ביום ובין בלילה, כי אין ענין קבלת מצוות שבפרשת והיה אם שמוע נתון לשינוים, גם בזמן העדר-לילה, וגם בזמן צמיחה יום, חייבים בהם. אך מצות ציצית נוהגת רק ביום היא מצוה המתקיימת רק מחמת הצמיחה וההתפתחות ולא בזמן העדר-לילה, קיומה נובע מחמת העשייה של האדם, האקטיביות שלו הפעילות שלו של חיבור שמים וארץ גורמת אותם. ולזה מכוונת אמירת פרשת ציצית, ולדברינו יש להוסיף כי היא מסמלת את הקבלת מצוות האקטיבית המפעילה את רוח ההתנדבות הוצמיחה המובעים על ידי מצות ציצית המתקיימת מתוך התנדבות, את קבלת המצוות ההתנדבותית של "נעשה ונשמע" טרם כפיית ההר כגיגית. פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע, מסמלים את המצוות המוכרחות. את קבלת המצוות של כפה עליהם הר כגיגית.

ועל פי האמור נראה לומר דבר נפלא. בפרשת כי תצא (דברים פרק כב פסוק יא – יב): לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:

ודרשו חז"ל (יבמות דף ג ב – ד, א): לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר

מקור הדין שעשה דוחה לא תעשה נלמד מכלאים בציצית. וכידוע ביאור הרמב"ן (שמות פרק כ פסוק ח) לדין זה, וזה לשונו: ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:

כלומר מצות עשה שהיא נעשית מאהבה דוחה את לא תעשה שהיא ממידת היראה. לדברינו הרי הדברים נפלאים, מצות ציצית שהיא היסוד למקומו של האדם בעשייה העצמאית בעבודת ה', מקומו של האדם ביצירה בעבודת ה', שם הורתה התורה כי עשה דוחה לא תעשה. היכולת לעשות מצוות על חשבון עבירות היא יכולת מחודשת שכמעט ולא ברת ביצוע, כללים רבים צריך שיהיה בכדי שמצוה תדחה לא תעשה. כי בפשטות אין מקום לעשייה של עשה במקום של לא תעשה, אם אסור אין זה רצונו של הבורא, ואם כן מה מקום לעשיית מצוה. המציאות בה יכול להיווצר מצב בו האדם יכול לפעול בחופשיות כביכול ללא מעצורים פורמליים כביכול, למען רצון הבורא, היא מציאות שכמעט לא יכולה להיות, כי איסורי התורה אינם פורמליים חלילה, הם אסורים בעצם, לא יתכן מציאות בה האדם יוצר עבודת ה' משלו שנוגדת את הכללים, אם זה נוגד את הכללים אין זו עבודת ה'.

אך כאן במצות ציצית, דווקא במצוה היצירתית העצמאית של האדם, חידשה התורה מציאות בה, עשה דוחה לא תעשה, בה האהבה כביכול מקלקלת את השורה ואין מעצורים מלקיימה, לא בכדי דווקא במצוה זו גילתה לנו התורה שעשה דוחה לא תעשה.

ולפי זה יש לומר דבר נפלא. דין זה שכלאיים נדחים במקום של קיום מצות ציצית, נלמד מהסמיכות של פרשת ציצית בפרשת כי תצא לפרשת כלאיים. זה דרוש של סמוכין. על פי דברינו הדרש מבאר גם את הפשט.

התורה מלמדת באיסורי כלאיים את גבולות היכולת של האדם ליצור. אף שניתנה לאדם יכולת יצירה, יש גבולות מסוימים לא הכל בידו. [במאמרינו לפרשת כי תצא ביארתי כי כל פרשת כי תצא סביב נושא של של גבולות רשות היחיד של האדם], על זה חישה התורה, נכון אמנם יש גבול ליכולת היצירה של האדם, אך במצות ציצית יש יציאה מן הגבולות גדילים תעשה לך אף במקום של איסור כלאיין, במצות ציצית ניתנת לאדם יכולת של יציאה מן הגבולות הרגילים שם עשה דוחה לא תעשה.

–

[1] ומבואר בדברי הב"ח יסוד גדול בדין חינוך, שאין החיוב תלוי רק ברמת החיוב, ויתכן דבר שאינו חיוב כל כך שיש בו חיוב חינוך, כל שדרך אנשים להתייחס אל מעשה זה כחיוב. ולכן יש חיוב חינוך גם לגבי מצות ציצית הגם שאין חיוב ללבוש בגד של ארבע כנפות, כיון שאנשים נהגו לעשות כן כחיוב. ואולי נפקא מינה מזה לחינוך קטנות בתקיעת שופר ושאר מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים קיבלו עלייהו.

[2] וראה שאגת אריה (סימן כח) שכתב שמצות ציצית לא הוי תדיר אלא מצוי כיון שאין חיוב לקיימה ולפי דברינו הרי זה בגדר תדיר ולא רק בגדר מצוי, וראה במה שנתבאר בענין חיוב ציצית בלילה שביארנו לפי זה גם מדוע ציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא לשיטת רבינו תם, ראה בדברינו שם. והשאגת אריה (סימן ל) לשיטתו עמד בתימה על שיטת רבינו תם בזה.

[3] וראה וראה אבן עזרא (במדבר פרק טו פסוק לט): "והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע, והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית, רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה". וראה עוד כתב בדעת זקנים מבעלי התוספות (במדבר פרק טו פסוק לב – לח): "ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש את השבת אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים כתוב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת היה זה נושאן היה נזכר ולא חלל את השבת אמר הקדוש ברוך הוא הריני קובע ומצוה להם מצוה אחת שעל ידה יהיו נזכרין מן המצות כמו במצות תפילין ותהיה נוהגת בשבת וזו היא מצות ציצית" וכעין זה בתוספת דברים כתב בהדר זקנים (ראה שם): "ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש. לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והמדרש אומר שכל ההולך ד' אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת. מין א' שאל אל ה"ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח' חוטין בכנפי כסותכם. השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש' מקושש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א' בשבוע מיד צוה לו הקדוש ברוך הוא פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב"ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר. וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו. ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקדוש ברוך הוא".

[4] וראה וראה מלבי"ם (שם) שכתב: "כה אמר ה', עתה מודיע ענין אחר מה שיהיה באחרית הימים שיתחילו להכיר אמונת ישראל ותורתם ויאמינו בתורת ה' כי קדושה היא, ואז לא לירושלים ילכו לדרוש שם את האמונה רק הישמעאלים ידרשו אמתת דת ישראל, ואז לא ילכו עוד עיר אחת אל אחת ומשם לירושלים לדרוש את ה', רק הישמעאלים ידרשו את האמונה האמתית מפי ישראל ויכירו שאלהים עם ישראל, ויחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי, ר"ל אם יראו ציצית בכנף בגדו שמזה יכירו שהוא יהודי (והציצית מורים על זכירת המצות וגם על השראת השכינה בישראל כמ"ש תכלת דומה לים וכו' ורקיע דומה לכסא הכבוד), לאמר נלכה עמכם, לא ילכו לירושלים רק ילכו עם היהודי ללמוד דתו ואמונתו באשר ידעו שאלהים עם ישראל, אמר להם שבעת ההיא אשר יהיה זאת אז לא יהיה עוד כמו שהיה עד הנה שהיה דבר ה' במקום מיוחד בירושלים או בא"י, כי אז", עכ"ל.