מעקה אם מועיל להיחשב כדופן סוכה
לבוד להשלים שיעור סוכה
ראשית נפתח בנידון האם לבוד מועיל להשלים שיעור הסוכה, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. ויש בזה סתירה לכאורה וכפי שיתבאר.
הנה דברי הראשונים דלא מהני לבוד בדפנות הסוכה מצינו בתרי דוכתי. חדא, בד' הריטב"א והר"ן בשם הרא"ה בסוכה דף ט"ז ב' (וגם בדף ז' א') דלא מהני למחיצה אמצעית לשים פס טפח ולעשות לבוד בשתי הצדדים, וכדפירשו הריטב"א (בדף ז') והר"ן כיון דאין בעומד שיעור ראוי, וכן כתב בתור"פ שם. והשני, בשיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוכה ה"ג דבסוכת מבוי צריך אח"כ צורת הפתח אע"ג דעשה ד' טפחים ולבוד ואילו אם עשה ז' שלמים אי"צ, רואים דהלבוד אינו מחשיבו כז' שלמים (וכן פירשו בדברי הרמב"ם הר"ן ושא"ר), וחששו לדבריו הרבה ראשונים, וכן מובא בשו"ע סי' תר"ל ס"ג.
והראיות שכן מועיל לבוד בסוכה הוא ממה שאמרו בברייתא ז' א' דדופן סוכה כדופן שבת שאפשר לעשות ע"י לבוד. ודחק החזו"א סי' ע"ה סקי"ב דשם מדובר אחר הז"ט הראשונים שהיו שלמים. עוד מצינו בגמ' ט"ז ב' דמועיל לבוד במחצלת שהיא מחיצת ערב (מובא בשו"ע סי' תר"ל ס"ט). ויש להוסיף דבריטב"א להלן י"ח א' תמה ע"ד רש"י דלרבא לא מהני לבוד בדופן סוכה, 'ואינו נכון דהא לבוד הלכתא גמירי לה ולא פליג עלה רבא', ומשמע דפשיטא ליה דלבוד מהני בדפנות הסוכה. וא"כ מ"ט כתב דלא מהני למחיצה אמצעית.
ונראה דלעולם לא איכפת לן שתהא מחיצת לבוד, אלא שהלבוד אינו משלים לשיעור המחיצה, ולכן אם עושים ע"י טפח ולבוד טפח ולבוד כך ז"ט חשיב מחיצה שלימה דיש בעומד שיעור ראוי. וזהו הלשון של הריטב"א בדף ט"ז ב' שלא מועיל לשים טפח במחיצה אמצעית שאין בעומד שיעור ראוי, אבל אם בצירוף כלל העומד יש שיעור ראוי שפיר מהני.
ומה שהביאו מכמה ראשונים שנראה שחולקים על לבוד בסוכה ממה שדימו לדופן שבת וכיו"ב, כגון בספר העיטור ערך סוכה שכתב להדיא שאפילו כל הדופן בקנים מתיר בסוכה, להאמור אין ראיה כלל שיחלוק על דברי הרא"ה שהביאו הריטב"א והר"ן.
ובדעת התוס' לכאורה יש לדקדק שחולקים ע"ז שכתבו בדף י"ח ב' שאפשר לעשות את הטפח ע"י לבוד, ויש לדחות דפירוש דבריהם הוא דהטפח אינו בבת אחת אלא ב' חצאי טפח ומצטרף ע"י לבוד ולא שכלל אין טפח ורק הלבוד מעמיד טפח, אמנם ממה שהקשו בדף ז' א' מדוע לא מספיק קנה כדי לעשות ג"ט ומשהו במקום טפח, ותירצו שאין זה ארבעה. ועוד תירצו דקנה אתי אוירא ומבטל ליה, משמע שבאופן שאינו בטל ויש ז"ט שפיר מהני ואע"ג שאין צירוף של ז"ט. וא"כ בדברי התוס' מוכח שחולקים על יסוד זה. וכן מבואר בדברי ר"א בן איסמעיל שמביא רבינו ירוחם, ומעתיקו הב"י בסי' תר"ל.
אמנם אכתי לרוב הראשונים משמע שצריך שיעור בעומד, הלא המה הרא"ה הריטב"א והר"ן תלמידיו, הרמב"ם וסייעתו, וכן משמע בדברי רש"י כמו שיובא בסמוך, וכן העתיק המג"א ריש סי' תר"ל דברים אלו, ולהלן נרחיב עוד בביאור שיטות הפוסקים בזה.
והנה יש לדון היכא דיש פס ארבעה ולבוד האם מועיל ג"כ בתור מחיצה גמורה, או שאינו מועיל אלא לשלישית, כלומר כשיש שתים שהם עומד מרובה. וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והריטב"א, דברמב"ם המובא לעיל מבואר דהיכא דיש פס ארבעה אינו מועיל כמחיצה אמצעית שלימה וצריך אח"כ צורת הפתח עד הצד השני (וכן מדקדק החזו"א מד' הר"ן ט"ז ב'). ואילו שיטת הריטב"א דסגי בד"ט רצופים ולבוד וחשיבי מחיצה גמורה ואפשר לעשות בנפרד את השלישית שלא תהא אלא טפח (וכן כתב המאירי בדף ז' א'). ובזה עיקר ההלכה כהרמב"ם כמו שהביא הרמ"א בסי' תר"ל ס"ט דברי הרמב"ם בזה.
ויש לדון דאפילו לדברי הריטב"א כל זה היכא דבתוך הז"ט יש שיעור של ארבעה שהם שיעור מחיצה בפנ"ע והשאר לבוד ועי"ז יש חשיבות שיש כאן ז"ט שיש בהם מחיצה גמורה. משא"כ היכא שעושה קנים נפרדים זה מזה, אין טעם לצרף שבעה, דממ"נ אם נצרף את האוירים הרי אי"צ כ"כ הרבה, ואם נאמר שצריך מחיצה ממש ואין האוירים מצטרפים א"כ צריך מחיצה בשיעור סוכה דהיינו ז"ט. ורק היכא דיש שיעור מחיצה בפנ"ע שהם ד"ט והשאר בלבוד שפיר אפשר לצרף גם את האויר. אבל כאשר אין שיעור מחיצה בפני עצמה וצריך לצרף את שיעור העומד בזה צריך שיעור עומד כשיעור סוכה.
ונפקא מינה אפילו להרמב"ם אם מועיל בתור שלישית היכא דיש שיעור ד"ט שאינו רצוף, דלהאמור כיון שאין לו חשיבות של ד"ט שעומד בפני עצמו, א"כ לגבי צירוף מסתברא שלא יצטרף ולא יועיל אפילו בתור שלישית.
דברי הפוסקים
וכעת יש לברר שיטות הפוסקים בנידון זה.
בבית יוסף תר"ל מביא דברי רבינו ירוחם שמסתפק אם אפשר להכשיר בסוכה קטנה ע"י עומד מרובה הגם שאינו בשיעור ז"ט, או שצריך לצרף ז"ט דווקא. והוא כעין ספיקו של הריטב"א (אף שהריטב"א משמע שמכשיר דווקא ע"י ד"ט ולבוד ולא היכא שיש עומד מרובה), ולהאמור הרמ"א שמביא את הרמב"ם שסובר שד"ט ולבוד אינם מחיצה גמורה פוסק שצריך ז"ט שלמים וא"א להכשיר ע"י לבוד וכל שכן ע"י עומד מרובה. וכן מה שמביא אח"כ מר"א בן איסמעיל כשי' התוס' שמכשיר בלבוד אפי' בלי שיש בעומד שיעור ראוי, להאמור עיקר ההלכה כדברי המג"א וכרוב הראשונים שצריך לצרף שיעור ז"ט.
ובגוף דברי המג"א בריש סי' תר"ל שמחיצת לבוד לא מהניא בסוכה. ולשיטתו מתפרש דמהני רק היכא דיש ד' מחיצות גמורות, וחושש לו המ"ב בסקכ"ב. אמנם בדברי הריטב"א בדף ט"ז ב' מבואר לא כך אלא דמהני אפי' היכא דליכא ד' מחיצות, וכל החסרון הוא שאין בעומד שיעור ראוי. וכן הוא בתוס' הרא"ש שם דלדידן דלא קי"ל בעירובין ט"ז ב' כרבי יוסי ברבי יהודה שפוסל מחיצת שתי א"כ גם בסוכה כשר. וכן במאירי שם מובא דמחלוקת הראשונים היא אם מהני לבוד בסוכה או שצריך בעומד שיעור ראוי, וכן השיג החזו"א על דברי המג"א.
ואפילו אם זהו פירוש דברי התוס' יתכן דכיון דרוב הראשונים לא ס"ל דבעינן ד' אי"צ לחוש לכך. ועיין בשבט הלוי שמציין למהרש"א ומהר"ם לובלין והקרבן נתנאל שאינם מפרשים בתוס' כפירוש המג"א. גם בפשטות השו"ע בסי' תר"ל ס"י מבואר שסובר שמועיל לבוד בדפנות סוכה, ולא הזכיר שם שדווקא בשיש ד' מחיצות. וגם במ"ב ס"ק כ"ב כתב בפשטות שמועיל, וסיים לעיין במ"א דס"ל דמדרבנן לא מהני, ומשמע דאי"ז אלא חשש לשיטתו ולא שכך הכריע. והחזו"א חולק ומכריע שלא כדברי המג"א דאין חסרון של מחיצת שתי בסוכה.
ולשיטתו כתב המג"א בסק"ד דכאשר מצרפים חלקים נפרדים של עומד מרובה צריך שיהיה בעומד שיעור מקום או שיש ד' מחיצות. ובפשוטו היינו ד"ט כשיעור מקום בכל דוכתא, והוא לשיטתו דמחיצת שתי פסולה לגמרי ולכן הצריך שיהיה כל חלק מהמחיצה רוחב ד' דבזה הוא מחיצה מצד עצמו ואינו מחיצת שתי, והוא שסיים דאם יש ד' מחיצות אי"צ רוחב ד"ט. וכן פירשו דבריו במחצית השקל ופמ"ג, וכן פירש במשנה ברורה סקכ"ג. אולם להאמור למאן דס"ל דמהני מחיצת שתי לכאורה אי"צ רוחב ד' כדי לצרפו. מיהו היכא שאין לבוד צריך שהאויר שסביבו לא יהא רחב ממנו דא"כ יהיה תלוי בפרטי הדין באתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל, ויש לעיין.
אמנם בלבושי שרד מפרש דברי המג"א שצריך שיהיה בעומד ז' טפחים. וכדבריו מפרש בשער הציון סק"כ, ועי"ש שפירשו כמו השיטה שמצרפים בכלל הדופן ז"ט, וצ"ע לשיטה זו מהיכי תיתי דאם יש ד' מחיצות אי"צ שיעור דופן. ועכ"פ בדברי השער הציון מבואר שנוקט שאפשר לצרף לשיעור ז', והחזו"א משיג עליו דמבואר בראשונים שאפילו צורת הפתח אינה מועילה לעריבן וצריך להיות ז' דווקא בחיבור בין שתי הדפנות. וממקום שבאת שם להדיא מבואר בראשונים דלבוד מהני לעריבן שהרי מועיל בסוכת מבוי ד' טפחים ולבוד, א"כ מסתברא דה"ה שיועיל לצירוף. ואע"ג שהיה ניתן לומר שכל כה"ג שאין ז' שלמים אינה מחיצה גמורה וצריך צורת הפתח, אך למה שכתב הפמ"ג בסק"ה דאפי' היכא שיש ז"ט הרחוקים ב"ט מהדופן השניה נחשב שיש דופן שלימה ואי"צ אח"כ צורת הפתח א"כ ה"ה שאפשר לצרף טפחים נפרדים לעשותם ביחד שיעור ז'.
א"כ נמצא דלשיטת המג"א כל היכא שאינו רחב ד' אינו מצטרף אף לעומד מרובה, וזה חומרא דבראשונים לא הזכירו הך טעמא דמחיצת שתי. ולולי הך חסרון מבואר בפמ"ג והמ"ב שאפשר לצרף לגבי שיעור ז'. והחזו"א חולק על זה כי צריך ז' טפחים דעריבן. אמנם הרבה ראשונים העתיקו בפשיטות דהוי כשבת שמועיל לבוד ולא הגבילו דווקא כשיש קודם ז"ט. ואפשר שלא יחלוק בזה החזו"א רק לגבי עומד מרובה שאינו דווקא סמוך לדופן כתב שצריך מתחילה ז' טפחים שלמים, אבל לגבי הלבוד שגורם שלא יהיה חסרון של עריבן מסתבר שיועיל גם כן לצרף.
והנה לשיטת המג"א אפשר שיועיל הקנה המושכב לחבר בין הקנים, שהרי בפמ"ג סי' שס"ג משב"ז א' מבואר שמחיצת שתי בלי ערב עם קנה מעל מועילה כמחיצה גמורה. ותמה החזו"א או"ח ע"ז ד' דלעולם בערב יש קנה שמחזיק ועומד, ומסברא הייתי אומר שיש בזה חילוק בין שתי לערב דכשיש שתי עומד סגי בערב אחד לחבר הכל ואי"צ לבוד, ואכן בשער הציון סי' ש"ס סק"ב הביא ד' הפמ"ג רק לגבי שתי שיש ערב עליהם. ויש סברא לחלק דהחסרון במחיצת שתי הוא שאינה מחיצה אחת ולכן היכא שמתחבר ע"י קנה אחד מהני. וכן סמך ע"ז להקל בשבט הלוי ח"ט סי' קל"ח, לגבי סוכה כיון דבלא"ה אינו ברור שיש חסרון של מחיצת שתי בסוכה, א"כ בצירוף ד' הפמ"ג יש להקל.
אבל להאמור וכעיקר שיטת החזו"א שמבוארת בכמה ראשונים שהחסרון אינו משום מחיצת שתי אלא דאין בעומד שיעור ראוי, א"כ לא יועיל הקנה המושכב לחבר הקנים העומדים זה לזה, דסוף סוף אין בעומד שיעור ראוי, מיהו לצרף לז' שפיר אפשר עי"ז.
וכל זה לגבי שתים כהלכתן שצריך עומד מרובה בכללות הדופן ושבעה טפחים בצד מחוברות זו לזו כעריבן, ולגבי דופן שלישית שאם עושה טפח בסוף ד' מהדופן השניה אזי מהני, ובצירוף צורת הפתח לשאר הדופן (וכשיטת החזו"א או"ח סי' ע"ה ס"ק ב' והשבט הלוי ח"א סי' קס"ט. והמ"ב בשעה"צ סי' תר"ל סק"ב מיקל כהשיטות בראשונים שאין צורך בצוה"פ אלא להשלמת ז' טפחים ואכ"מ). ומסברא גם טפח זה אפשר לעשותו ע"י צירוף של לבוד, וכמשמעות ד' התוס' ז' א' דכל החסרון שיש להם בקנים זה אתי אוירא וזה שייך רק כשקנה אחד לבדו בא להעמיד המחיצה וכשיש ע"י צירוף טפח אין בזה חסרון. וכן משמע בדבריהם י"ח ב' שכל החסרון במחיצה שלישית הוא שהלבוד לא משלים לשיעור הטפח, אבל עם מצרפים מה שבשני צידי הלבוד לכאורה אין בזה חסרון, וכמו שבז"ט יועיל לצרף גם כאן יועיל.
ויש להוכיח דמהני גם לגבי הטפח מדברי הגר"א בסי' תר"ל ס"ב. דהנה הגר"א מוכיח כדברי הרמב"ם שלבוד אינו משלים לשיעור שאם נאמר שמשלים לשיעור א"כ מדוע הגמרא אומרת דשלישית טפח הרי ביחד עם הלבוד הוי ארבעה. עוד מוכיח הגר"א דאם כן למה הוצרכו בגמרא לחייבו לשים צורת הפתח שיחלק את הטפח לשני חצאים ובין כל אחד מהם כמעט עוד ג' טפחים וביחד הוי ליה ז"ט שלמים ולא יצטרכו אח"כ צורת הפתח. אלא על כרחך שאף על גב שבמקרה זה נחשב טפח בכל זאת הלבוד אינו משלים לשיעור, זה ביאור הוכחת הגר"א. ומשמע שכל החסרון בכה"ג הוא רק שהלבוד אינו משלים ויש כאן רק טפח ולא שאפילו טפח אין כאן שזה כמו המקרה של הרמב"ם שנחשב טפח ורק לא נחשב ז' טפחים. ונתבאר דגם מדברי הפמ"ג משמע כן, וכן נוטים דברי המ"ב בשער הציון שאפשר לצרף ואי"צ ז' טפחים רצופים ואין בזה חסרון של מחיצת שתי, ואע"ג שהחזו"א משיג שצריך עריבן, הרי היכא דיש לבוד אין חסרון של מחיצת שתי, ולכאורה יועיל.
העולה לדינא
ולמעשה אפשר לסמוך על זה לגבי צירוף לז' טפחים או לטפח רק כאשר יש קנה עליון ומועיל בצירוף סברת הפמ"ג שכהאי גוונא נחשב מחיצת שתי וערב, כי לפירוש המג"א והחזו"א הסיבה שלא מועיל זה בגלל מחיצת שתי, ואין לסמוך על הסברא שנתבארה לעיל שמשמעות הראשונים שהחסרון שאין שיעור מספיק, וע"י צירוף יועיל (והגם שכן דקדקנו מד' הגר"א עדיין יש מקום לחוש ולכן אין להקל אלא היכא דעושה ג"כ פס של שתי שנחשב מחיצת שתי לשיטת הפמ"ג והמ"ב).