טבילה במקווה לכבוד המועדים

דין טבילה לכבוד הרגל מבואר בגמרא (ראש השנה טז ב): 'ואמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח). תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו, יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, תלמוד לומר אמר אל הכהנים בני אהרן בני אהרן מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין, והלא דברים קל וחומר ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אינן מוזהרין טומאה קלה לא כל שכן אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, ברגל'.

ומבואר בדברי הרמב"ן (ויקרא יא ח) שאין חיובו אלא מדברי סופרים. והמשנה למלך (טומאת אוכלין פרק טז הלכה י) כתב שבשיטת הרמב"ם נראה שחיובו מדאורייתא.

שיטת הרמב"ם

בשולחן ערוך לא הביא דין זה. ברמב"ם כן הביאו (טומאת אוכלין פרק טז הלכה י), וזה לשונו: 'כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר'.

ומדברי הרמב"ם יש להבין מדוע לא הביא השולחן ערוך דין זה, שטעם דין זה נובע "מפני שהם נכונים ליכנס למקדש", ואם כן בזמן הזה שבעוונותינו אין לנו בית מקדש, אין חיוב להיטהר לפני הרגל. וכן נקט בפשיטות השאגת אריה (סימן סז) והביאו השערי תשובה (סימן תקכט). וכן כתב הברכי יוסף (סימן תקכז ס"ק ז).

שיטת רש"י והרא"ש

אמנם מצינו בדברי הראשונים שנראה בדבריהם, שאין חיוב הטהרה משום עלייה לרגל. דהנה על דברי הגמרא שאשה ארוסה לכהן לא מיטמאה לבעלה, כתב רש"י (יבמות דף כט עמוד ב): 'ולא מיטמאת – אינה צריכה להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאת דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט לא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאת דבעי למתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי. ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו במסכת ר"ה (דף טז ב)'.

וכן פירש התוספות (שם ד"ה לא), והנה אשה אינה מחוייבת לעלות לרגל, ואפילו הכי חייבת להיטהר. וראה טורי אבן (ראש השנה טז, ב).

וכן מבואר בדברי הרא"ש (יומא פרק ח סימן כד), שכתב בשם רב סעדיה גאון, שיש לברך על הטבילה בערב יום כיפור. וכתב על זה הרא"ש, שאין לברך, כיון שאין חיוב לטבול מדינא: 'ואי משום דא"ר יצחק (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפילו מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי. והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה, אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים. וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת'.

מבואר בדבריו, שגם ביום כיפור יש חיוב לטבול, אף שביום כיפור אין חיוב לעלות לרגל. אמנם גם לדבריו אין חיוב לטבול בזמן הזה מטעם אחר, משום שאין לנו יכולת להיטהר לגמרי, כיון שאין לנו אפר פרה אדומה, וחיוב להיטהר היינו לגמרי אף מטומאת מת, וכל שלא ניטהר מטומאת מת אין חיוב להיטהר מטומאת קרי.

שיטת הב"ח בדעת הטור

בשיטת הטור יש מבוכה בזה, דהנה הטור (או"ח סימן תרו) הביא את דבריו אביו הרא"ש הנ"ל, ומדבריו אלו נראה מפורש שאין חיוב להיטהר בזמן הזה.

ומאידך כתב הטור (או"ח סימן תרג): 'ירושלמי רב חייא מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב אבי"ה קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ ע"כ וקורא אותן ז' ימים לפי שבר"ה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן'.

מפורש בדבריו שגם בזמן שאין בית והיינו בזמן רב ורבי חייא חייבים להיטהר. והפרי חדש (סימן תרו סעיף ד) והקרבן נתנאל (יומא פרק ח סימן כד ס"ק צ) כתבו שגם בזמן האמוראים היה אפר פרה ויכלו להיטהר מטומאת מת. ואמנם מבואר שחיוב הטהרה אינו משום חיוב עלייה לרגל אלא משום קדושת המועד, רק שסברו שאין חיוב להיטהר אלא כשיכולים להיטהר מטומאת מת.

אבל הב"ח (או"ח סימן תרג) כתב על דברי הרא"ש שבאמת לשיטת הרא"ש גם בזמן הזה יש חיוב לטבול להיטהר מטומאת קרי, "שאין זה דחייה אלא כדי שלא לברך על הטבילה אבל מכל מקום למדנו מדר' יצחק דכיון שחייב אדם לטהר עצמו ברגל אם כן מאי דאפשר לו לטהר צריך הוא לעשות, ואף על גב דלא אפשר ליה לטהר עצמו בכל דבר לא משום זה נפטר במאי דאפשר, וק"ל. ומשום הכי יראה דאף בערב ראש השנה יש לטבול משום קרי כדי לטהר עצמו במאי דאפשר. וכן כתב הב"ח (סימן תרו) לבאר את שיטת רב סעדיה גאון שאמר לברך על הטבילה בערב יום הכיפורים שלדעתו כל שמטהר עצמו מאיזה טומאה לכבוד הרגל מקיים חיוב חכמים לטהר עצמו לכבוד הרגל. ויכול לברך.

שיטת שאר הראשונים

מצינו עוד בדברי הראשונים שחיוב טהרה אינו משום הכניסה לבית המקדש. המאירי (ראש השנה טז, ב) כתב: 'וכן כל אדם חייב לטהר עצמו ברגל לאכול חוליו בטהרה'. מבואר שאינו משום שנכנס לבית המקדש, אלא שיש לאכול חולין בטהרה. וגם זה כמובן לא נוהג אלא אם כן יכול להיטהר גם מטומאת מת וממילא בזמן הזה אין זה נוהג.

אבל בשבולי הלקט (סימן רפג) ותניא רבתי (סימן עב) כתבו ל דין זה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל: 'הא למדת שבכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו כל שכן בראש השנה ויום הכיפורים שהן ימי משפט שצריך אדם לטהר ולקדש עצמו ולהוציא כאור צדקו ומשפטו כצהרים'. ומבואר שהוא משום קדושת המועדים, וכפי הנראה זו גם סברת הב"ח.

וכן מבואר בדברי הרוקח (הלכות סוכות סימן רכא) שכתב: 'וג' פעמים נקרא הקדוש ברוך הוא מקוה. מקוה ישראל ה' מושיע. מקוה ישראל ה' כל עזביך יבושו. ומקוה אבותיכם ה'. לפיכך צריך אדם לטהר עצמו בג' רגלים ומניין שזה מקוה מדבר במים שכ' מקוה ישראל ה' כי עזבו מקור מים חיים את ה'. מבואר שענין הטהרה ברגלים הוא ענין בפני עצמו ששייך לקדושת הרגלים. ויש לומר שזה נוהג גם כשאינו יכול לטהר עצמו מטומאת מת.

ומצינו עוד בדברי הפוסקים שנהגו לטבול לכבוד רגל דהנה האגור (סימן קעו) ביאר בטעם הדבר מדוע לא נהגו במקומם לישא כפיים אלא ברגל, וזה לשונו (הובא בבית יוסף או"ח סימן קכח): 'כתב האגור (סי' קעו) שנשאל מהר"י מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' כא) למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום מאחר שהוא מצות עשה והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמו שכתוב בהגהות מיימוניות ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב וגם מטעם ביטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר'. והיינו משום שביום טוב טהורים מצד שטובלים לכבוד הרגל.

ובמור וקציעה (שם) הקשה על זה: 'ובאמת דבר זה צל"ע, אף שכבר פשט המנהג כך לטבול גם עכשיו ברגל, מעודי תמהתי על זה, לפי שלא מצינו מקום לטבילה זו ברגל אלא בימי חז"ל שהיה להם מי חטאת והיו יכולים לטהר מטומאתן כדי לאכול חוליהן בטהרה, שאעפ"י שאינן מוזהרין עליה כל השנה הוזהרו לפרוש מהטומאה ברגל לקיים המקרא דובנבלתם לא תגעו דלא מתוקם אלא ברגל, וה"ט דע"ה נאמן על טהרת התרומה ברגל שעשאן הכתוב חברים לפי שכולן מיטהרין על כן הוכרחו ודאי להטהר גם מטומאת מת ולטהר כל כליהם שלא יחזורו ויטמאום. משא"כ אנן בעו"ה שאין לנו טהרה כל עיקר, כי מיד אנו חוזרין ומטמאין עצמנו בכל דבר טמא, א"כ פשיטא שאין טבילה זו מטהרתנו כלל וכלל, ומה טיבה ברגל. ואם לקדושה ולפרישה מטומאת קרי, מדוע החמירו בה בי"ט יותר משאר ימות השנה. ולא מצינו לחז"ל שחילקו בכך בשום מקום. ובשלמא ביום הכפורים איכא למימר משום סרך קדושה ופרישות ויסורין נהגו בה לכפרת עונות, מה דלא שייך ברגלים'. והנה אף שהמור וקציעה הקשה על מקור המנהג, מבואר בדבריו שגם בזמן הזה פשט המנהג לטבול לכבוד הרגל. וכן משמע בדברי הפרי חדש (או"ח סימן תרו סעיף ד) שיש לטבול ורק מצד ספק ברכות נקט שאין לברך על הטבילה.

והנה הבית הלל (יו"ד סימן שעג ס"ק א) תמיה מדוע לא הביאו הפוסקים דין זה שחייב לטהר עצמו ברגל, ולא כתבו שגם אשה חייבת לטהר עצמה ברגל, וכמבואר לעיל בשם רש"י והתוספות. וכתב בבאר היטב (שם ס"ק ד): 'והנה מ"ש שכל הפוסקים לא הביאו דין זה דחייב לטהר כו' לאו דוקא כל הפוסקים שהרי הרמב"ם הביאו בפט"ז מטומאת אוכלין והסמ"ג בעשין רמ"ו. וכן הפוסקים המדברים בדינין שאינן נהוגין עכשיו מביאים ג"כ דין זה. משא"כ הרא"ש והטור ושאר פוסקים שאינן מביאין אלא דינין הנהוגין אין מביאין דין זה. כי עיקר הדין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין להיות טהורים לאכול בקדשים כמ"ש רש"י ורמב"ם. אבל בזמה"ז אין נפקותא בזה בין הרגל לכולי שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה. ואף שאיזה פוסקים כתבו שגם בזמה"ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו מטומאת מת ושרץ קאמרי אלא מטומאה היוצא מגופו של אדם וכדומה. וגם מרמזת הטהרה על טהרת הנפש. כי ע"י טהרת הגוף מעורר ומזכך טהרת הנפש כדאיתא בכמה מקומות בראשית חכמה ובשל"ה וזה ברור'.

ובמטה אפרים (סימן תרכה סעיף יד) כתב: 'ומצוה לטבול במקוה ג"כ כדי לטהר עצמו ברגל ומי שהוא מצטער בטבילה רשאי הוא לשפוך עליו ט"ק מים ואופן הטלת ט"ק מבואר לעיל הלכות יוה"כ סי' תר"י משם תדרשנו ויכוין בשעת טבילה שהוא טובל לכבוד הרגל ולהמשיך עליו קדושת היום בשמחה וטוב לב ואף מי שאינו טובל בכל ע"ש חייב לטבול עצמו בכל ערב הרגל ואפי' מת לו מת אחר יוה"כ שאסור לרחוץ כל גופו בחמין מ"מ רשאי לטבול גופו בצונן'. ושם באלף למטה דקדק מדברי המגן אברהם (סימן תקמח ס"ק טו) שמשמע בדבריו שרק בערב יום הכיפורים יש מצוה לטבול.

ושם ביאר בטעם הדבר שיש לטבול גם בזמן הזה "דבזמן הזה נהי דאינו חובה מצוה איכא וכמה דברים איכא דאנו עושין כבזמן המקדש כגון הקפת לולב וכיוצא" וכעיו זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה חלק א סימן קכג).

בחג השבועות

לגבי חג השבועות מצינו בדברי השל"ה (מסכת שבועות פרק נר מצוה אות ב) שיש ענין נוסף בטבילה שכתב: 'חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ראש השנה טז ב), ולילך לטבול (טור או"ח סי' תר"ג). ומכל שכן ברגל הזה, שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי השם יתברך, כמו שכתוב (שמות יט, י) 'לך אל העם וקדשתם' גו'. ובזהר פרשת אמור (ח"ג דף צ"ח ע"א, ומובא להלן סוף אות ג) משמע, לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה. וכן הוא המנהג בארץ ישראל. מכל מקום נראה לי, לטבול גם כן בערב הרגל, כדי שיטהר בהכנסת הרגל, וגם זכר לאבותינו שטבלו בערב הרגל קודם שקיעת החמה, כדמשמע פרק רבי עקיבא (שבת פו ב). דאיתא שם, והא טבולי יום נינהו, אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו, ניתנה תורה לטבולי יום. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא, אמר ליה רבינא למרימר, ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת, אמר ליה ראויה קאמינא. ופירש רש"י, ראויה קאמינא, ראוי לינתן לטבולי יום, קסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום, דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים (ויקרא כב, ז), הלכך כל שלשה האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה. ומיהו לא ניתנו לטבולי יום, לפי שטבלו מבעוד יום ולא פלטו, ואם היו פולטות יחזרו ויטבולו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך'. עכ"ל.

הושענא רבה

הרמ"א (סימן תרסד סעיף א) כתב "והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בערב יום הכיפורים" ומקורו ממנהגים וכן כתב גם בתשב"ץ קטן (סימן קכב) שמהר"ם שפך על ראשו תשעה קבין בהושענא רבה. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ח) כתב שהנוהג כן טוב שיטבול מבערב כדי להיות כל הלילה בקדושה.

סיכומם של דברים:

נמצא, שלשיטת הרמב"ם אין חיוב הטבילה אלא בזמן הבית, ואין החיוב אלא ברגלים שיש חיוב לעלות לרגל, ולא בראש השנה ויום הכיפורים, וכפי הנראה גם אישה אינה חייבת.

לשיטת רש"י והרא"ש יש חיוב גם כשאין בית המקדש קיים, אך יש לומר שאין חיוב אלא בזמן שיש אפר פרה אדומה ואפשר להיטהר גם מטומאת מת ולא בזמן הזה, וכן נראה בשיטת המאירי.

בדברי השבולי הלקט התניא רבתי והרוקח נראה שחיוב הטבילה משום קדושת המועד, ולפי זה יש לומר שחיוב זה נוהג גם בזמן הזה שאין אפר פרה אדומה, וכן נקט הב"ח והפרי חדש. וכן מבואר בדברי האגור שכן נהגו לטבול וכן העיד היעב"ץ שכן נהגו. והמטה אפרים והשואל ומשיב כתבו, שיש לטבול זכר למקדש. ומצינו בחג השבועות טעם נוסף לטבילה, זכר למעמד הר סיני. ובהושענא רבה כתב הרמ"א שהמדקדקים נוהגים לטבול.