האם בעל יכול להתיר נדרי אשתו
התרת נדרים לנשים – מנהג הנשים
נהגו ישראל להתיר נדריהם בערב ראש השנה בבית הכנסת[1].
הנשים לא נהגו לעשות כן, והן סומכות על מנהג ישראל להתיר נדרים ולמסור מודעה, טרם כניסת יום כיפור באמירת 'כל נדרי'.
זאת כיון, שלמעשה מקור מנהג התרת נדרים הוא באמירת 'כל נדרי' בערב יום כיפור, רק הקדימו לנהוג כן בערב ראש השנה מצד שזריזין מקדימין למצוות. והנשים, כיון שאין ביכולתן לטרוח ולעשות כן, סומכות על אמירת 'כל נדרי'.
אישה שיודעת שלא תוכל להגיע לבית הכנסת בזמן אמירת 'כל נדרי', יש לה לדאוג להתיר נדריה לפני יום הכיפורים בפני שלשה אנשים.
בשנים האחרונות, נוהגים הגברים להתיר נדרי בני ביתם בשליחותם בשעת התרת הנדרים שלהם, ויש לדון על מנהג זה, האם הוא מועיל ואיך לעשותו.
התרת נדרים לנשים – התרת נדרי האשה בפני הבעל
בתחילה נדון אם יכול הבעל עצמו להתיר נדרי אשתו, בצירוף שאר בני ביתו.
דין הוא שהתרת נדרים נעשית על ידי בית דין של שלושה הדיוטות. כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רכח א).
אמנם מבואר בגמרא (נדרים עז א), וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רכח סעיף ג), שבהתרת נדרים, לא נאמרו כל הדינים האמורים בדין גמור. וכגון התרת נדרים בלילה שמועיל, בשונה מדין גמור שלא דנים בלילה. וכן מועיל התרת נדרים על ידי קרובים, ומעומד, בשונה מדין גמור.
למרות זאת, שכל הקרובים כשרים להתיר נדרים, מכל מקום, הבעל עצמו אינו יכול להצטרף ולהתיר נדרי אשתו. כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רלד סעיף נז): אין הבעל מצטרף עם שנים להתיר נדרי אשתו בלשון התרה, אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה, כשאר חכם.
מקור דין זה שהבעל אינו מתיר נדרי אשתו, הוא מדברי המשנה (נגעים פרק ב משנה ה): כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים.
ונחלקו הפוסקים אם הלכה כרבי יהודה או כתנא קמא. הרא"ש (נדרים פרק יא סימן א) פסק כרבי יהודה, וכן נראה דעת הר"ן (נדרים ח ב ד"ה ש"מ). ומשמע מדבריו דמספקא אי מצי הבעל לאיצטרופי בהדי שני הדיוטות להתיר נדר אשתו, דעד כאן לא אמר רבי יהודה דאינו מתיר, אלא ביחיד מומחה, דכולא מילתא תליא ביה, או דילמא אפילו לאיצטרופי נמי לא, משום דכיון דאשתו כגופו הוה ליה הנודר עצמו ממש.
אבל בדברי הטור (יו"ד סימן רלד) מבואר, שאף עם אחר אין הבעל מצטרף להתיר נדרי אשתו. וזה מקור דברי השולחן ערוך.
זאת דלא כדברי הרשב"א בתשובה (מיוחסות לרמב"ן סימן רנח. חלק ז סימן קמה), שכתב שדעתו נוטה לפסוק כתנא קמא, אף על פי שהרמב"ן (נדרים כה ב) פסק כרבי יהודה.
בדעת הרמב"ם כתב הטור (יו"ד סימן רלד), שדעתו כדעת הרא"ש והר"ן. אבל הבית יוסף שם הוכיח מדברי הרמב"ם (שבועות פרק ו הלכה ג) להיפך.
הלכה למעשה כאמור, השולחן ערוך פסק, שאין הבעל מתיר נדרי אשתו, ואף לא מצטרף עם שנים אחרים להתיר נדרי אשתו. והיינו משום דאשתו כגופו. ולפי זה אשה שצריכה להתיר נדריה יכולה לבקש משלושת בניה שיתירו לה, אבל אין בעלה יכול להצטרף להתיר.
התרת נדרים לנשים – התרת נדרי האשה על ידי שליחות הבעל
אחר שנפסק שאין הבעל מתיר נדרי אשתו, שאשתו כגופו. נמצא מכך שחומרו של בעל קולו הוא. ומצינו קולא בבעל יותר מבאדם אחר. וכדלהלן:
איתא בגמרא (נדרים ח ב): רבינא הוה לה נדרא לדביתהו, אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה, בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, אמר ליה, אי מכנפין אין אי לא לא. ש"מ תלת, ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו. וש"מ לא שרי למישרי נדרא באתרא דרביה. וש"מ כי מכנפין שפיר דמי.
מבואר בגמרא, שרבינא הסתפק האם בעל יכול להיעשות שליח להתיר נדרי אשתו אצל חכם. ופשטו לו שאכן יכול בעל להיעשות שליח להתיר נדרי אשתו, אבל אין לאסוף שלושה אנשים במיוחד לשם התרת נדרי אשתו, אלא שאם כבר התאספו להתיר נדרי אחרים, יש להתיר בפניהם את נדרי אשתו.
ובביאור דברי הגמרא נחלקו הראשונים, האם דוקא בבעל הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו, אבל אדם אחר פשיטא לן שאינו נעשה שליח, דצריך שיהא הנודר בפני המתירין. ומסקינן דאפילו בבעל אי מכנפין אין אי לא מכנפין לא, דאף על גב דאשתו כגופו לא הקילו גבי בעל אלא היכא דמכנפי, אבל דליכנפי לכתחלה גביה לא, כיון דמחוורתא דמילתא שיהא הנודר עצמו שם זו. היא שיטת הרמב"ם (שבועות פרק ו הלכה ד).
אבל בתוספות פירשו להיפך, ואמרו אדרבה, גבי איניש דעלמא פשיטא לן שיכול לעשות שליח, וגבי בעל דווקא הוא דאיבעיא לן משום דחיישינן שמתוך שנדרי אשתו קשין עליו יוסיף מדעתו בחרטתה, ומסקינן דאי מכנפין אין ואי לא לא, והיינו טעמא משום דכי מכנפי ולית ליה טרחא במילתא לא חיישינן דלמא מוסיף הוא אחרטה דילה אבל אי לא מכנפין כיון דאיכא תרתי חדא שנדריה קשין אצלו, ועוד דטרח חיישינן אבל באינש אחרינא כיון דלא איכפת ליה אי שנו אי לא ליכא למיחש.
והר"ן (נדרים ח, ב) הביא שתי השיטות ולא הכריע.
הריב"ש (סימן שע) כתב שהרא"ה הכריע כהרמב"ם. וכן כתבו בהגהות מיימוני (שבועות פרק ו אות ב). וכן כתוב בהגהות מרדכי (קידושין סימן תקן) שהשיב מהר"ם, לא אוכל להתיר לך אם לא תבוא בעצמך כי על ידי שליח אין להתיר, כדאמרינן פרק קמא דנדרים.
הרא"ש (נדרים פ"א סימן ז) כתב בשם רא"ם (מובא בשמ"ק נדרים ח ב) דאפילו שליח אין צריך רק שידע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אפילו בלא דעת הנודר דהתרת חכם הויא כהפרת בעל. ותניא בסוף קידושין (פא:) אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר ל יג) במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון והאי עובדא דרבינא הכי הוה שאשתו אמרה לו שיתיר נדרה והוא הלך לפני רב אשי ושאל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו להביא הדברים לפניו שלא מדעתה. וכן הורה רבינו שמשון דאם שלח חרטת נדרו לחכם דמתיר שלא בפניו. והביא ראיה מההיא דהפרת בעל דסוף קידושין עכ"ל הרא"ש.
הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תקנד) הכריע כשיטת התוספות, שלא רק בעל נעשה שליח להתיר נדרי אשתו, אלא כל אדם.
והנה כתב הר"ן בשם רבינו שמשון, ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לבית דין והם מתירין לו. וכתב הריב"ש (חלק א סימן יא) שיש לומר דאף אם נאמר דעל ידי שליח לא מועיל, בכתב ידו שרי משום דכיון דכתב ידו הוא עדיף מעל ידי שליח.
להלכה הכריע השולחן ערוך (יו"ד סימן רכח סעיף טז) כשיטת הרמב"ם וכתב: צריך הנודר לבא לפני המתירין, כשיתירו לו, ואינו עושה שליח לשאול על נדרו.
ולגבי בעל פסק השולחן ערוך (שו"ע יו"ד סימן רלד סעיף נו): הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו, ובלבד שמצא שלשה מקובצים, אבל הוא לא יקבצם.
וכתב הפתחי תשובה (יו"ד סימן רכח ס"ק ט), שבשעת הדחק יש להקל אם שולח חרטתו בכתב לבית דין.
נמצא לפי זה, שאיש יכול להיות שליח לחרטת אשתו, ואף שאין לו לקבץ אנשים במיוחד בכדי להתיר לה, מכל מקום בערב ראש השנה שכולם מקובצים להתיר נדרי אחרים, יכול להתיר נדרי אשתו.
התרת נדרים לנשים – התרת נדרי בת על ידי אביה
כל מה שדיברנו עד כה הוא לגבי בעל לאשתו. אך לגבי אב לביתו, אב אינו יכול להיות שליח להפרת נדרי ביתו.
ובשעת הדחק, שאין בתו יכולה לבוא כלל, ולא יכול לקבץ אנשים להתיר לה נדרה, יש לומר שלגבי מנהג התרת נדרים, שלא ידוע על נדרים שנדרה, אלא עושים זאת לרווחא דמילתא, שמא נדרה ואינה זוכרת, מהיות טוב עדיף שיתיר נדרה. שהרי כאמור יש מהראשונים שסברו שכל אדם יכול לעשות שליח להתיר נדרי חברו ולא רק בעל לאשתו. ובשעת הדחק סמכינן עלייהו.
אכן כדאי יותר שתשלח חרטתה בכתב, ואביה יביא הכתב לפני בית הדין, שבזה יש לומר דכולי עלמא מודו, וכמו שכתב הריב"ש, וכפי שהכריע הפתחי תשובה, שבשעת הדחק יש להקל כשיטה זו.
כמובן, שכל זה כשאינה יכולה להגיע לומר כל נדרי, אבל אם יכולה להגיע, ורק רוצה להחמיר ולנהוג במנהג הזריזין מקדימין להתיר נדריהן לפני ראש השנה. כיון שלא נהגו הנשים בכך, אין לשנות מן המנהג ואין לעשות כן, שהרי יכול לבוא לידי טעות, שיאמרו שיכול האב להיות שליח להתיר נדרי בתו גם כשיש לה נדרים ידועים, וזה ודאי אין להקל.
ולולי דמסתפינא הייתי מחדש שכל מה שלא מועיל להתיר על ידי שליחות היינו בהתרת נדרים על נדר ידוע. אבל התרת נדרים זו שמתירים נדרים לא ידועים ללא פתח וללא חרטה, ובטעם הדבר כתב הרא"ש (יומא פרק ח סימן כח), אנן סהדי כל מי שעבר נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש. והיינו שאף שלעולם צריך לפרט את הנדר וצריך חרטה מיוחדת היינו דווקא בשאר השנה, אבל כאן שמתירים משום תשובה לקראת ימי הדין, בזה אין צריך חרטה.
והנה בשעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (נדרים ח, ב אות נה), כתב לדייק לשון הגמרא בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, ורצה לומר שכל הדין לעמוד לפני החכם אינו אלא משום החרטה ולא משום ההתרה. והיינו שתקנו חז"ל שיעמוד המתחרט לפני הדיינים בכדי לקיים הדבר שלא יהיה מתוך קלות ראש וללא חרטה של ממש. ולפי זה לכאורה בהתרה זו שמתירים ללא שמפרשים את החרטה יש מקום גדול לומר שמועילה ההתרה גם על ידי שליחות, כי אין כאן פירוט החרטה כלל וגם הנודר לא יודע מן הנדר ולא מן החרטה, אלא שמחמת אימת הדין אנן סהדי שמתחרט, ואם כן יש לומר שכאן לכולי עלמא מועיל על ידי שליחות.
מסירת המודעה בנשים
כאמור, התרת נדרים גם בערב ראש השנה וגם בכל נדרי, כוללת שני עניינים. א. התרת נדרי העבר. ב. מסירת מודעה על נדרי העתיד.
והנה, להתרת נדרים צריך שלושה. אבל למסירת מודעה אין צריך שלושה. ויש לומר שמועיל אפילו אם אומרה בלחש וכמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סימן ריא סעיף א): האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר, ונדר, אינו נדר. במה דברים אמורים, שהוציא תחלה בשפתיו לומר שלא יהא נדר, אבל אם חשב כך בלבו, הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו. וי"א דאפילו אמר כן בלחש, הוי דברים שבלב.
ומבואר שנחלקו אם צריך להוציא בשפתיו בקול רם או שגם בלחש מועיל. והש"ך (ס"ק ב) שם כתב שלשיטת האומרים שצריך לאומרה בקול רם צריך שישמע אותו אדם אחר ודלא כהב"ח שגם אם אומרה בקול רם ואין אדם ששומע אותו מועיל. אבל לכולי עלמא מועיל אם אומרה לפני אדם אחד. ובפשטות לא מועיל שליחות על מסירת המודעה שאין זה אלא מילי בעלמא. ואם כן אף אם עושה את בעלה שליח שיתיר נדירה, תאמר את נוסח המודעה על ביטול נדריה לשנה הבאה בקול רם, ושיהיה מי שישמע אותה.
–